אשר מזר

17/08/1903 - 25/05/1971

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ד אב התרס"ג

תאריך פטירה: א' סיון התשל"א

ארץ לידה: גרמניה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: גיטקה מזר

בנים ובנות: חיים מזר, מיכל גרעין

נינים ונינות: אסף גרעין, ליה גרעין

אשר מזר

אתמול, יום ג’ א’ סיון תשל”א, נפטר, לאחר מחלה קשה וממושכת, חברנו א ש ר מ ז ר (שטרן) ז”ל.

אשר מזר ז”ל נולד בשנת 1903, בעיר הלברשטאט שבגרמניה המערבית, להוריו נתן וברטה שטרן. עיר זו, השוכנת למרגלות הצפוניים של הרי הרץ, הייתה בימי הבינים מקום חשוב לסחר הגרמני, וכבר במאה ה-13 נוסדה שם קהילה יהודית. בתחילת המאה שלנו הייתה שם קהילה יהודית תוססת.
אביו של אשר היה מורה וחזן, ואמו – מנהלת פנסיון. הייתה זו משפחה ציונית בעלת רקע דתי ועוד בנעוריו ספג אשר בביתו ציונות, אהבת-ישראל וארץ-ישראל.
לאחר מות האב עברה המשפחה לפרנקפורט שעל נהר מיין. בשנת 1933, בעלות היטלר לשלטון, יצא אשר להכשרה חלוצית בעיר שטרסבורג שבצרפת, שם שהה קרוב לשנה ועבד במשתלת עצים.
ב-1934 עלה ארצה, ומהאניה ישר ליגור ולעבודה. וכרגיל בימים ההם – לעבודת כפיים. התחיל במחצבה והמשיך בבנין, מספוא, חדר אוכל ודוד הקיטור. ובכל מקום ומקום, אותה המסירות, הנאמנות והשקידה. היחס הרציני והאחראי לחובה ולמשימה.
ודאי לצעירי מערב אירופה לא קל היה המעבר לעבודה גופנית קשה באקלימה של ארצנו. ברם, אשר קיבל את חבלי הקליטה באהבה. לא שמענוהו רוטן ורוגן. הקלו על קליטתו החברתית אותו רקע ציוני בעברו ולהיטותו הרבה למוסיקה, זו מילאה כל עולמו, והעובדה שביגור היו באותם ימים עוד כמה שותפים לחוויות בתחום זה, קשרה אותו למקום בעבותות.
יחסו לעברית – ללימוד ולדיבור – היה למופת. מראשית צעדיו בארץ השתדל לדבר אך ורק עברית וניצל כל הזדמנות ללימוד השפה. אולם הגורל המר לו, לאשר. כבר לפני 24 שנים נתגלו בו סימנים של מחלת הסכרת, ובשנים האחרונות כשזו הלכה והחריפה, הלכה וכבדה, רבו יסוריו וסבלו, עד שבשנת 1968, נאלצו לקטוע לו אחת מרגליו. לאחר הניתוח התאושש קמעה ואף יכול לחזור לחברה ולעבודה (ב”אגרטל”), אולם בדצמבר 1970 שוב הורע המצב ובאפריל נותח שנית. מאז לא ירד ממיטת חוליו עד שהוכרע ומת. סבל נוראות, אולם בשעות של הרפיית כאבים ניצת זיק תקוה בלבו ואף תכנן תכניות לעתיד. היה בהכרה מלאה עד לרגע האחרון של חייו.
לאחרונה מלווים אנו תכופות חברים שפתיל חייהם נקפד. ידוע נדע, כי גזירת הגורל היא ואין להשיבה, גם אם חוזרים אנו איש איש לסבלות יומו, שכוח לא נשכחם. אולם מה רב הצער ומה גדול הכאב על מות חבר ששנים רבות התהלך בינינו ישר דרך ותמים לב, מסור ונאמן, איש עבודה ואיש ספר, מסתפק במועט וענו בכל דרכיו, איש משפחה ואיש רעים.
כולנו – עם גיטה ובני המשפחה – ביגונם הכבד!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

לא קיימים סיפורים