בוניה סנרסקי

15/12/1922 - 03/11/2010

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ה כסלו התרפ"ג

תאריך פטירה: כ"ו חשון התשע"א

ארץ לידה: ליטא

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יעקב סנרסקי

בנים ובנות: חיה שיר, עין-יה זך

נכדים ונכדות: גל זך, לירן זך, עידן זך, עפר זך

נינים ונינות: הדר זך, נופר זך

בוניה סנרסקי

בוניה נולדה בשנת 1922 בעיר שאוולי שבליטא, למשפחה בת עשר נפשות: שני הורים ושמונה ילדים. המשפחה הייתה משפחה מסורתית. בוניה למדה בבית ספר יהודי בליטא שש שנים ואחר-כך יצאה לעבוד בבית-חרושת לתעשיית חוטים. “היינו משפחה לא עשירה”, היא סיפרה לנכדיה, “אבל התפרנסנו בכבוד ובבית היה לנו כל מה שביקשנו”.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היא עבדה במחנות הצבאיים “שטוט האוף” ו”לגר ביירן”. על התקופה בה כבשו הנאצים את עיר הולדתה, היא סיפרה כי באותו בוקר היא יצאה כרגיל לעבודה ומצאה את שערי המפעל נעולים. כשעתיים לאחר מכן התמלאו הרחובות בקלגסים הנאצים. לאחר שלושה שבועות כבר צופפו את כל היהודים בגיטו, ומי שלא נותרה לו דירה נורה ונרצח באכזריות.
בוניה, אחיה ואחיותיה הובלו למחנה ההשמדה אושוויץ ומשם לדכאו. היא ראתה הכל, חוותה את אימי המלחמה על בשרה, והמראות צרבו את זכרונה עד יומה האחרון.
עוד היא סיפרה על צעדת המוות מדכאו. חודש ימים הם צעדו כמעט בלי מזון ובלי מים. לפעמים נשים גרמניות היו עומדות בצידי הדרכים ודוחפות להן קצת אוכל.
על יומה האחרון במלחמה היא סיפרה ביומן יגור: “העמידו אותנו בסדר מופתי ואמרו לנו חכו עוד מעט באים לגמור אתכם. ואנחנו חיכינו. עברה שעה, עברו שעות, השומרים הליטאים והגרמנים כבר מזמן ברחו ואנחנו חיכינו לסופנו. בשעות אחר הצהריים נכנס טנק בשערי המחנה. היינו בטוחות שהוא בא להרוג אותנו, אבל הוא עצר ומתוכו יצא חייל אמריקאי שדיבר אלינו באנגלית, וכשראה שאנחנו לא מבינות עבר לדבר ביידיש. הוא אמר: ‘בנות אתן משוחררות, למה אתן מחכות’? אנחנו לא זזנו, פחדנו שטומנים לנו פח. זה היה במאי 1945”.

לאחר המלחמה היא חזרה לרוסיה לחפש את בני משפחתה, אך לא מצאה איש (יותר מאוחר גילתה אחות ואח ששרדו את המלחמה). ברוסיה עבדה תחילה בבית חרושת לסיגריות. בזכות היותה פועלת מצטיינת זכתה בפרס סטכנוביץ’. באותם ימים זה היה פרס מאוד יוקרתי.
מיד לאחר המלחמה הכירה את יעקב סנרסקי והם נישאו. בשנת 1946 נולדה חיה, בתם הבכורה. בשביל בוניה, שעברה על בשרה גם את נסיונותיו של מנגלה, הייתה הולדת בתה הניצחון הגדול ביותר על הנאצים. כארבע שנים לאחר מכן נולדה בתה השנייה – עין-יה.
בשנת 1957, לאחר מבצע קדש, עלתה המשפחה ארצה ונקלטה ביגור. בחמש-עשרה השנים הראשונות עבדה במטבח התינוקות. לאחר מכן עבדה במועדון החברים עשרים ואחת שנים. בוניה נקלטה היטב בחברה ביגור.
לאורך שנים בוניה הדליקה את הנר בטקס יום הזיכרון לשואה ביגור. היא אמרה שאינה זוכרת תאריכים, אבל הם איתה כל הזמן.
בשנותיה האחרונות כבר לא הייתה בקו הבריאות אבל המשיכה לעבוד. העבודה הייתה בשבילה סם החיים. אבל סם החיים האמיתי של בוניה הייתה המשפחה שהקימה. זה היה אושרה הגדול. היא זכתה לגדל על ברכיה שתי בנות, שבעה נכדים ושמונה נינים. הם היו כל עולמה ושמחתה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • במחנות המוות

    אכן היה זה באחד במאי 1945 כשהגיעתנו בשורת השחרור… אבל עד אז…

    כשפרצה המלחמה ואני עדיין נערה צעירה, תושבת עיר שבלי שבליטא על יד קובנו. עברתי כל הייסורים בתקופה הנוראה הזאת: חיים בגטו, עבודות פרך, מצעד המוות, מחנות המוות… עבדנו במסילת הברזל בהטענת פחם, שם קרון הוריד את רגלה של אחותי הקטנה שעבדה אתי… מבית החולים היא נלקחה למחנה המוות אושביץ… אנו הנשים עבדנו עבודה קשה כמו הגברים. לאושביץ הוציאו את כל משפחתי. אחי הקטן נורה בגלל הגנבת ארבעה בולבוסים לגיטו. נתנו לנו אוכל בצמצום, כ-300 גרם לחם למבוגר (לילד מחצית מזה) ומנת בשר סוס. וגם ניתן סבון (ריף) “משומן יהודי של הקורבנות” – הרי גרמנים אוהבי ניקיון היו.

    כשמצב הגרמנים הורע בחזית צמצמו לנו גם מנת אוכל זו וכך, לפי גודל מנת האוכל, הערכנו את התקדמות הצבא האדום. מדי יום הוציאו למחנה המוות באושביץ כ-200 איש… כאשר האמריקאים התקרבו הוציאו אותנו במהירות ל”מצעד המוות” בחורף הקר, בהליכה בלילות בשלג. היינו מלובשים, לא מלובשים, ורבים נפלו בדרך. על העבירה הקטנה ביותר היו מגלחים את הראשים ומוציאים את השיניים. לאחר המצעד הארוך הגענו באחד במאי למחנה שבויים רוסי ושם קיבלו אותנו באדיבות.

    ביום הזה נעלמו לפתע המפקדים הגרמנים מהמחנה למשך שעות רבות. לא הבנו פשר הדבר וחששנו למזימה חדשה. והנה לפתע באה הגאולה. הופיע טנק אמריקאי ובו איש דובר אנגלית אלינו: “ילדים! אתם חופשיים!”. אחר כך התברר שהיה זה חייל אמריקאי יהודי, אבל אנו היינו כה מבוהלים שראינו בו גרמני מוסווה ובדבריו תחבולה חדשה. ככה עברו שלושה ימים שלא יצאנו מהמחנה, רעבנו, למרות היותנו כבר ללא משמר גרמני.

    לבסוף בא הצבא האמריקאי ולקח אותנו לטיפול אימהי, האכילו אותנו והלבישו אותנו, אבל רבים חלו בטיפוס ואפילו מתו בבתי החולים. אכן היה זה באחד במאי כשהגיעתנו בשורת השחרור.

    בין הפליטים התחילה אז תנועה לעליה לישראל, אבל אנו רצינו לחזור לרוסיה, לחפש את המשפחה. אז האמריקאים נענו לנו ונתנו לאזרחים הרוסיים רכבת עד הגבול הרוסי. משם הצטרכנו ללכת ברגל במשך שבועות, עד מקום בית הורי. ממשפחתי לא נשאר אף שריד. כולם נספו במחנות המוות. אני נאסרתי ע”י השלטונות הסוביטיים בחשד ריגול, כי באתי מאיזור הכיבוש האמריקאי. כששוחררתי חזרתי לחיים נורמליים. בניתי משפחה, הייתי לאם ל-2 ילדים.

    במאי 1957 עלינו לישראל, ליגור, והרי אני כבר חמש שנים כאן. אני מאושרת, כי זכיתי אחרי כל-כך הרבה יסורים לגדל את ילדי חופשיים במולדת, במדינת ישראל, בקיבוץ.

    בוניה סנרסקי

    יומן יגור30.4.1962