בלומה גלשטין

19/12/1912 - 23/03/1996

בלומה גלשטין

בלומה נולדה בלנוביץ שבפולין בשנת 1912 והייתה חמישית בין שבעה אחים. העיירה הייתה דתית, ואב המשפחה, שהיה רב ושוחט, הקפיד גם בבית על אורח חיים דתי. בשנת 1920 נפטר האב, והאחים נשבו ברוח הציונות. בשנת 1933 עלתה בלומה ארצה, לקיבוץ אילת-השחר, בעקבות אחותה חנה גיפמן. באילת-השחר נישאה לצבי, ונולדו שלושת ילדיהם – הלה, יגאל ועתליה. בלומה עבדה בכל עבודות השדה, ומשך שנים רבות עבדה כסנדלרית. צבי היה פלח, אך גם אלחוטן של הגליל העליון, ולכן הם גרו בצריף אדום ומבודד בו היה הרדיו באילת-השחר. בלומה למדה מורס ועזרה לו בתפקיד זה. הצריף היה מוקד לאנשי ה”הגנה” והפלמ”ח שהיו יוצאים לפעולות, ובמיוחד ל”חוליה” שהעלתה את העלייה מסוריה, והקשר עימם נשמר עד ימינו.
לבלומה היה קול טוב במיוחד, והיא גם ניגנה באקורדיון, ולכן הייתה במוקד השירה. היא חייתה במלואם את חיי התקופה, עבודה, עלייה, שואה והמאבק לעצמאות, והסתובבה בחוגי ההנהגה והבוהמה.
עם קום המדינה נשלחה בלומה לאפעל ולתל אביב לטיפול בעולים חדשים ובמשיכתם לקיבוצים. בשנות החמישים עם הפילוג בקיבוץ, בלומה חברת אחדות העבודה וצבי – חבר מפא”י, החליטו לעזוב את אילת-השחר ועברו לכפר ורבורג ומשם בשנת 1953 – לקיבוץ יגור.
בשנת 1972 נפטר צבי. הילדים יצאו את הקיבוץ, ובלומה התמודדה באומץ ובנחישות עם היותה לבד. בתקופה זו כתבה שירי ילדים, זכרונות ושירים אישיים, אשר לא ראו אור.

עד יעלו רגלי שורש

בִּכְנָפַי אֲבָנִים שִׁיקַעתִי
אֶבֶן לְאָבִי
אֶבֶן לְסָבִי
וּבִכְלוֹת הַלֵב
יְרוּחָק כִּפְלַיִים…
וּלְעֵת צִימָאוֹן לְמַעיָינוֹת
תֶּחְזָק עָלַי בְּדִידוּת
בִּכְנָפַי אֲבָנִים שִׁיקָעתִי
עַד יָעֲלוּ רָגְלַי שׁוֹרֵשׁ…

בלומה

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אמא שלי

    אמא שלי היתה אדם מיוחד. רק משבגרתי הבנתי את אישיותה המורכבת ואת מלוא חוכמתה ותמימותה.

    אני זוכרת היטב את ניתוחיה הפוליטיים והחברתיים על המצב בארץ ובקיבוץ בתקופות השונות. בהתבססה על העבר ניתחה את ההווה וחזתה את העתיד, ובצורה מדוייקת ביותר, כפי שהתברר מאוחר יותר.

    מצד שני היתה תמימה מאוד. האמינה בטוב-לבו של האדם כבסיס לתורת-חייה. לא האמינה שמישהו מסוגל לעשות משהו מתוך כוונת זדון. אמא האמינה בצדק חברתי ונלחמה עבורו. הרבה פעמים אמרתי לה: “מה אכפת לך, מה את רצה להגן ולדבר? תני לאיש לרוץ לבדו”. אמא לא הסכימה. לא היתה מסוגלת. והרבה מריבות היו לנו על כך, אך אי אפשר היה להזיזה מדרכה.

    כל זאת עד שהדברים נגעו אלינו, משפחתה. במחלקה זו שלט הלב וההגיון נכנס לפעולה רק לאחר מכן. את הילדים שלי אהבה מאוד. אהבה ללא-מצרים. היתה מוכנה לעשות הכל עבורם, וכך כמובן גם עבור הנינים שבאו בסוף כ”ריבית ד’ריבית”, כפי שאמא אמרה תמיד…

    – – –

    והנה, עבר כבר חודש, ואין למי לצלצל ולהראות תמונה של הנכדה או לדבר על המצב בארץ והשינויים בקיבוץ. וזה קשה. עוזרת לי המחשבה שאמא חיה בתקופה מעניינת, חיים מלאים פעילות אידאולוגית, עשייה וכתיבה, יצירה ושירה, ואנו סיפקנו לה את ה”אור” ליצירה בנכדיה ובניניה. זוהי נחמתי.

    בתה – עתליה

    יומן לזכרה, 3.5.1996

  • אמא שלי

    כשאני באה לכתוב על אמא אני נתקלת בבעיה: אמא כתבה יותר יפה ויותר ממצה, ובעברית יותר יפה מכל מה שאני מסוגלת. אך מצד שני – מי ומתי יזכירנה אם לא אנו…

    אמא ליוותה אותי, ולוותה על-ידי תקופת זמן כל-כך ארוכה, שקשה לי לחשוב שמעתה ואילך שוב לא תצעד איתי.

    ראשוני הזיכרונות שלי הם מאיילת השחר. הצריף שמעל חורשת האורנים על הגבעה, וָאזה מוזרה על השולחן ומנורת נפט, ו”המזוודה” בין הקיר והכוננית. זה היה מכשיר הקשר אותו היו אבא ואמא, שהיו קָשָרִים של ה”הגנה”, מחביאים בה לצורך הסוואה…

    זיכרונות רחוקים: אמא והרמוניקת-היד, על הדשא ליד הבית באיילת השחר, שרים שירים רוסיים עצובים…

    היה קשה לאמא עם החיים בקיבוץ. העבודה הקשה, האנשים המחוספסים. אמא היתה עדינה ולא הסתגלה לחיי הקיבוץ, על אף שאהבה אותם וכל החיים היטלטלה בין האידיאל של חיי הקיבוץ ואמונתה בו לבין החיים האלה במציאות. כפי הנראה, בגלל שבאה מבית בן שבעה אחים ואחיות, שהיה בית יהודי דתי, ואב קפדן ואדוק, רב ושוחט. כל ילדי המשפחה מרדו בצורה זו או אחרת והפכו לאפיקורסים ומהפכנים. רובם הגיעו בגיל מוקדם או מאוחר לארץ, ושלושה מהם הגיעו לקיבוץ וגם חיו בו רוב חייהם.

    לאחר פטירת אבא ניסתה אמא להעסיק את עצמה בכל מיני דברים, רצתה להשאיר אחריה דבר-מה אישי. בנעוריה היתה מאוד מבטיחה כזמרת, בקול האלט שלה, ואף מילאה אולמות בעיירה שלה. השיר שכתבה “בכנפי – אבנים שיקעתי” מתאים לדימוי זה. הצורך להעלות שורשים בארץ החדשה דרש לוותר על מאוויים וכישרונות אישיים, ואמא נאבקה בצורך שלה לביטוי אישי. רק לעת זיקנה שבה לנסות ועסקה בקרמיקה, כתיבה ושירה – אפילו שירה. היא הקליטה שירי יידיש מנעוריה, גם לצורך הנצחה (של השירים שאולי נשכחו). כשהיתה רוצה להשמיע לנו לא תמיד רצינו להאזין, אך קורע את לבי לחשוב על האשה הזקנה ששרה לבד בחדר, לתוך קסטה.

    היא היתה הרבה לבד, אך בכל זאת לא רצתה לעבור אלי למפלסים, כפי שהצעתי לה כל-כך הרבה פעמים… כמה רציתי שהיא תיהנה יחד איתי מגידול ילדי, כפי שנהניתי אני. היא הרגישה שביגור היא “במרכז העניינים”: אחותה, שני ילדים בצפון הארץ, בני דודים שלה בחיפה ושני אחים בטבריה. בקיצור, רוב המשפחה חיה בצפון…

    אמא כתבה שירי ילדים, עשתה עבודות מקסימות מקרמיקה, כתבה את חוברת הזיכרונות שלה, עקבה אחרי יונה שהטילה ביצה בעציץ שעל חלון המטבח ודגרה וגידלה גוזל, וליוותה צמוד-צמוד את הנכדים בגידולם…

    לאט לאט שוב לא היה בה הכוח. העיניים הזוהרות קהו, היד רעדה, אולם הקשר עם הנכדים והמשפחה העמיק מאוד בזיקנתה.

    יהיה קשה מאוד להמשיך בלעדיה לאחר דרך כה ארוכה איתה.

    בתה – הלה

    יומן לזכרה, 3.5.1996

  • עד יעלו רגלי שורש

    עד יעלו רגלי שורש

    בכנפי – אבנים שיקעתי

    אבן לאבי

    אבן לסבי,

    ובכלות הלב –

    ירוחק כפליים…

    ולעת צימאון למעיינות

    תחזק עלי בדידות.

    בכנפי אבנים שיקעתי

    עד יעלו רגלי שורש…

    בלומה גלשטיין

    בחוברת זיכרונותיה

    “חיים של טעם”

  • חייתי את חיי

    חייתי את חיי

    חייתי את חיי, כולם

    שנים רבות, שנים אין-ספור

    כי כאן היום

    כל שנה היא כשנות-דור.

    חייתי את חיי, כולם

    מאז ה”למה” הראשון

    עת יהודים חיזקו תריסים

    מחמת הגוי של יום ראשון…

    חייתי את חיי, כולם

    מאז היות “אני עצמי”

    ואת סבל העולם

    העמסתי על שכמי.

    חייתי את חיי, כולם,

    עת עלו כל התורות

    בעשן הכבשנים

    ועולם לבו אטם

    מול אנקת הנשרפים…

    חייתי את חיי, כולם

    עת אודים-מוצלים

    נאלצו לשרך דרכם

    בשבילים רק מוסתרים

    כי דרכי עולם סלולות

    מלאו לגיונות של סיכלות

    ובָאודים עיקשוּת היתה

    לחיות ולא למות.

    חייתי את חיי, כולם

    עת אודים יישרו גוום

    ונשמע שוב ברחובות

    צחוקם של תינוקות

    וצחוקם של תינוקות

    ביקעו שמיים אפלים

    ונראו שוב זריחות

    מבין הדם והצללים.

    בלומה גלשטיין

    בחוברת “חיים של טעם”

  • הבית שלנו

    ביתנו שכן ברחוב גדול, יחסית, וצדדי, שגבל ברחוב השוק. ליד הבית היה מגרש רחב ופנוי. במבוא הבית היתה סוכה עם תריסים, מעין חדר, דרכה נכנסו אל הבית. היו בבית חמישה חדרים ועוד מחסן גדול שנועד ליהפך לדירה עבור הבת שתתחתן ראשונה.

    הרהיטים בבית היו מעץ, עשויים על-ידי נגרים מהכפר הסמוך.

    מתחת לבית היתה לנו רפת קטנה ועשינו תוצרת חלב ביתית. היה לנו מרתף מצויין ליינות שעשינו בעצמנו בבקבוקים ענקיים, מדובדבנים ואוכמניות יער.

    פעם בשבוע, סמוך לביתנו התקיים יום-שוק בקצה רחוב בית החולים. אל כיכר ענקית היו בעלי חנויות מהסביבה, מרביתם יהודים, מביאים את מרכולתם, ואנשי הכפרים היו מביאים את פרי גניהם, מוצרי חלב, ירקות, בהמות, עופות וכו’, וכולם היו קונים ומוכרים.

    אמא היתה קונה תות-שדה בדליים ועושה בדוודים ריבה לכל החורף.

    מהכפר האוקראיני הקטן שהיה מאחורי בית הקברות נהגנו לקנות תבואה…

    היה בבית תנור ששימש לאפיית לחם. תנור נוסף, לחימום הבית, היה בין שני חדרי מגורים, שם היינו יושבים לעתים בחשיכה, כשרק האש מאירה עלינו, ושרים, כל האחים: חנה שרה בקול אלט, אני באלט מצלצל, לדוב היה בריטון. אלי – טנור יפה, ולצ’רנה – סופרן נפלא. עוברים ושבים היו נעצרים בחוץ – להקשיב. שרנו זמירות של שבת, שירים ביידיש וגם שירים אוקראינים, רוסיים ואחרים.

    – – –

    היה בבית הווי של דאגה לזולת. לתת לעניים – גם אם לנו עצמנו לא היה הרבה, תמיד פרסנו מפיתנו לעניים. אצל אמא זה היה קבוע.

    אמא היתה יפה, בלונדינית עם עיני תכלת ועור צח. עד לפטירתו של אבא תמיד היה חיוך עדין נסוך על פניה.

    אבא היה שוחט והיה למדן גדול, שהיו באים אליו להתדיין. כשהתעורר צורך לחפש רב לעיירה, הוא היה זה שנסע לבחון את הרב המיועד ולראות האם הוא ראוי. אך עם זה הוא היה נוקשה בדרישותיו מהזולת, כולל ילדיו. הוא תבע מהם בעיקר הבנת לימוד התורה.

    לא פעם הייתי עומדת, כילדה קטנה, ומקשיבה איך הוא מרביץ תורה (תרתי משמע) לאחי דב-ברל שפחד ממנו… ואז, לעתים היה אבא קורא לי: “זמיר שלי”, ושואל את התשובה ממני…

    בלומה גלשטיין

    בחוברת “חיים של טעם”

  • כאב אמיתי

    כאב אמיתי

    מאת שמעון וייס

    “דבר”, 20.12.1990

    בלומה גלשטיין בת ה-78 מקיבוץ יגור אינה שונה אולי מעמיתיה ותיקי הקיבוצים בכל רחבי הארץ. אולי היא היתה פעילה יותר ממרביתם בחיי היום-יום הקיבוציים והתנועתיים, אבל כאבה על השפל אליו הגיעו המדינה והקיבוץ הוא, מן הסתם, חזק ומטריד יותר, שאחרת לא היתה מחפשת אפיקים להתריע ולהזהיר…

    עכשיו יושבת בלומה בביתה בקיבוץ, כבר לא יכולה לעשות הרבה דברים. שנים עסקה בסיוע לקליטת העולים החדשים של שנות החמישים, השישים והשבעים. עכשיו זה כבר מעבר לכוחה והיא יכולה רק להביט ולהתגעגע לימים ההם, שעבדו יותר וקיטרו פחות. כמה וכמה פעמים הציעו לה לנסוע לשליחויות בקהילות יהודיות ברחבי העולם, ובכלל זה גם בדרום-אמריקה, אבל היא התעקשה לקלוט את העולים כאן ולסייע להם בארץ.

    ביגור טוענים כי בלומה תמיד הרגישה כמוהיקנית אחרונה, תמימה ולוחמת מלחמת דון-קישוטית… העיסוק הרב בקליטת העולים הפגיש אותה עם שועי המדינה באותם הימים: גולדה, טבנקין, בבה אידלסון ואחרים. אולי מהם קיבלה את הלהט וחדוות העשייה. עכשיו נשאר לה להתריע בשער. אסור להתייחס לדבריה כעוד נבואת זעם וצער של חבר קיבוץ ותיק וכואב, שיצא ממעגל העשייה בכורח הגיל. גם אם הדברים לא סדורים, הם כואבים וראויים להתייחסות…

    שמעון וייס

    “דבר”, 20.12.1990

    קטע מתוך המאמר “כאב אמיתי”

    בעקבות מאמר של בלומה ביומן יגור

  • זיכרונות

    הילה שי – מפלסים

    אימי, בלומה גלשטיין, הייתה מספרת לי על נעוריה. היא הזכירה שניים ממחזריה שהתפרסמו: חנקין, בתחילת קבוץ אילת-השחר ולאחר שנים – אבות ישורון. הוא נקרא אז יחיאל פרלמוטר והכיר אותה בעת שהייתה מגויסת לפעילות בתנועה – משיכת נערות ונערים ממשפחות מוזנחות במעברות, על מנת שלא יצאו לתרבות רעה ולהפנות אותם לקיבוצים.

    כך סיפרה לי למשל, על אותה פעם בה הגיעה למעברה של יוצאי תימן. בתחילה ניסתה לדבר על לב האנשים הדלים – באמצע המעברה, הייתה עומדת על ארגז ש’גייסה’, ומתחילה לנאום או בעצם לדבר על ליבם שיתנו לבניהם ובנותיהם ללכת לקבוץ. התגובה הייתה – דחייה, הפניית כתף קרה ובוז. אז הציעה שישאלו אותה, הקבוצניקית, דברי-תורה, אמרות, פסוקים וכדומה. אימא ידעה הרבה מבית אביה שהיה רב ושוחט. אז הייתה כזאטוטה, מתגנבת ומתחבאת תחת השולחן, בעת שהיה מלמד את אחיה היותר גדולים – דב ויוסף, דברי תורה. כשדב לא ידע, היה גוער בו: “גוילם”, בליווי מכה על היד. אז הייתה היא, הזאטוטה, מגיחה מתחת לשולחן, ומצייצת את התשובה. האב היה מחבקה ומנשקה וקורא לה ‘זמיר שלי’, ‘תלמיד חכם שלי’, כך שהיא ידעה וזכרה כנראה לא מעט. כל זאת על אף שהאב מת כשהייתה בת שמונה, מטיפוס. כל המשפחה – הורים ושמונת הילדים נדבקו, אך רק האב לא שרד את המחלה, והם נותרו יתומים.

    כששמעו התימנים את הידע שלה, אמרו זה לזה: תראו, תראו, פה מפיק מרגליות, וכך הקשיבו לסיפוריה על הקבוץ שבעצם הוקם די בהתאם למה שנדרש בתורה. בניית הארץ, ‘הרבות משפט ועשות חסד והצנע לכת עם אלהיך’- המסר היה שאנחנו לא חפים מידע בתורה, כולנו גדלנו במשפחות יהודיות יודעות ספר ובאנו לבנות את הארץ ולהוציא ממנה לחם ככתוב ולא להוציא את בנותיכם לתרבות רעה אלא אדרבא, למנוע מדבר כזה לקרות במעברה בה אין למודים וגם לא תעסוקה והן משוטטות, טרף קל לכל. מסתבר שהיא שכנעה לא מעט. את הבנות שנרשמו הייתה מעבירה לוועדת-הקליטה של הקבוץ המאוחד, להמשך טיפול.

    היא הייתה נשארת לעתים בתל-אביב, ולא פעם הלכה לכסית. כך נקלעה באחת הפעמים לערב יצירתי במיוחד בו כל אחד מהסובבים – סופרים ומשוררים ואולי גם ציירים, היה צריך לקרוא משהו או לתרום משהו שהוא טוב בו. כשהגיע תורה, כיוון שניחנה בקול יפה ולא פעם הייתה גם מופיעה בקונצרטים בעיירה, אמרה קטונתי… במה אתרום? אבל, אולי זמר, אני יודעת לשיר. האולם דמם והיא שרה. הקהל שתק כמוקסם, והיא קבלה מחיאות כפיים סוערות. כנראה שהופתעה. עשתה רושם, היא כבר הייתה אז נשואה ולה 2 ילדים – אחי ואני, אך נראתה עדיין טוב, ולפחות משני אנשים קבלה אחר כך התרשמות די מעניינת. יחיאל פרלמוטר כל כך התרשם שממש רדף אחריה, אז עדיין לא היה נשוי… פה ביקש אותה לצאת אתו, שם ביקש ‘רק נשיקה’ אף שאימא לא קידמה את חיזוריו בחיוב אבל אולי פה ושם הלכה אתו לטיול… לא ברור לי. הוא אמר לה: “את משרה עלי מוזה בהופעתך, התמימות שבך, והדרך בה את שרה”.

    כשאימא כבר חזרה לאיילת-השחר, בגמר הגיוס, הופיע יום אחד באיילת, ודפק על דלת ביתה. אימא המופתעת יצאה החוצה ואמרה לו: “בוא תראה. הנה בעלי, צבי, ויש לי שני ילדים. מה אתה רוצה, שאעזוב הכל?”

    כנראה שכאן הסתיים החיזור הנמרץ כיוון שיותר לא הוסיף ‘להטרידה’.

    לאימא היה עוד מחזר, שנים קודם לכן. היא עצמה מתארת את חנקין בחוברת שהוציאה ושהקטע הרלוונטי מצורף כאן:

    חנקין הבן (האב וגואל האדמות מוזכר בספרי ההיסטוריה), יצחק חנקין גם הוא לא היה קוטל קנים. בעיניה היה ‘בריון’ יהודי, בריא וחזק, הפוך מדמות היהודי הגלותי. כנראה שהוא היה מוקסם ממנה. היה מגיע לאיילת השחר כנראה כשומר, והיא הכירה אותו. היא תיארה לי פעם אחת בה אחז אותה במתניה, כנראה כאשר עבדה במטבח, הרים אותה מעלה, כביכול הייתה קלה כנוצה-מה שהיא לא הייתה, ולמחאותיה המצחקקות הוריד אותה. אימא אמרה לו: עזוב, יש לי כבר חבר (אבא, צבי, כבר היה בתמונה).ההתרשמות שלה מילידי הארץ וחנקין ביניהם מתוארת בספר הזיכרונות שלה. אבל מה שאני נוכחתי בו בעצמי היה הסיפור שלו על אותם זמנים.

    וכך זה היה: במלאות 25 שנה לנשואי, קבלנו שי מהקבוץ כמקובל עד אז … היינו אחרונים. ב-1983 בערך, נוהג זה פסק בגלל צוק העתים, מפולת הבנקים והמצב הכלכלי שלא אפשר תפנוקים כגון נסיעות לחו”ל. בתור שקבלו כל חברי הקבוץ לפי הוותק, היה 3 ימים בבית הבראה היכן שנבחר. בחרנו בבית-מלון בטבריה כיון שהיה בצפון ואנו דרומיים. אך היינו מקורקעים. מצאנו זוג שהייתה להם מכונית – ולנו היו רעיונות לבילוי. באחד משלושת הימים החלטנו, איתם, לנסוע צפונה לתל-חי והתנור, מטולה.

    במקום לתל-חי נכנסנו בטעות לכפר גלעדי, למוזיאון שלו. על הקירות היו המון תמונות ישנות ומוגדלות. עברנו ומצאנו גם דמויות מוכרות מספורי ההתיישבות בגליל. מנהל המוזיאון התלווה אלינו – אדם כבן 70, לא גבוה שהכיר את כל הנפשות הפועלות שבתמונות הישנות – פורטוגלי, חנקין… לפתע הבזיק רעיון במוחי, אולי הוא היה שם בעצמו… אמרתי לו:

    “בטח הכרת אותם אישית?”

    “כן”, ענה.

    “מותר לשאול לשמך, שאלתי?”

    “כן, קוראים לי יצחק חנקין”.

    קפצתי במקומי: הנה דמות מיתולוגית מ’האגדות הישנות’ של נעוריה של אמי ושנות הבניין של הארץ הלוטות כבר מעט במסך ערפל נוסטלגי – והנה איש משם, חי… אמנם לא צעיר, אבל…

    “תגיד, הכרת אישה בשם בלומה גלשטין”, שאלתי?

    “בלומה?” קרא בקול, “מאילת-השחר?… בלומה? ומי את?”

    “אני הבת שלה”, עניתי בהתרגשות.

    “את אימא שלך – אני אהבתי אותה! כולה הייתה אומרת: אהבוני!” קרא.

    הייתי מאד נרגשת, אבל אז קראו לו להפעיל את החיזיון האורקולי לקבוצת ילדים ומדריכות שהגיעו לשם כך, להסביר ולספר. ישבנו בפנים, וכשנגמר החיזיון ויצאנו ראיתי שהוא עסוק עם הקבוצה. אבל בכל זאת נגשתי אליו וביקשתי את הכתובת המדויקת שלו והוא נתן לי אותה. אמרתי לו שאמי כתבה חוברת של זיכרונות ואולי תיצור אתו קשר.

    וכך היה. אימא שלחה לו את חוברת הזיכרונות שלה, ומכתב או שניים עברו ביניהם אבל היא כבר לא רצתה לפגוש אותו, מה שהפתיע אותי מאד. היא אמרה לי: אני מעדיפה שיזכור אותי צעירה ויפה ולא את שבר הכלי שאני עכשיו. באותו זמן כבר הייתה די כלואה בביתה, לאחר שאבא ואחותה נפטרו, וכל שאר המשפחה כבר לא היו ב’יגור’. לאימא כבר היו בעיות, וכבר לא נראתה במיטבה, בלשון המעטה. כך גם לא הסכימה לנסוע לכנס הפלמ”ח למרות ששלחו לה הזמנה מיוחדת בתור קשרית של ההגנה, ואפילו היו מוכנים לשלוח פרייבט כדי להביאה. היא לא הסכימה, מאותם טעמים: רצונה היה: שיזכרו אותה יפה וצעירה, כמו אז, בימים ההם…

  • וידיאו: בלומה גלשטין, ביגור, ביום הולדתה האחרון עם משפחתה

  • וידיאו: בלומה שרה ביידיש שטייטל

  • וידיאו: בלומה שרה ביידיש שטייטל 2

  • וידיאו: בלומה על אילת השחר’מלחמת השחרור, וצבי צד ב’