בן-ציון גייפמן

04/06/1944 - 10/06/1967

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ג סיון התש"ד

תאריך פטירה: ב' סיון התשכ"ז

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: טייס קרב

מחזור / חברות נוער: יז

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: נאוה קפלינסקי

בן-ציון גייפמן, סרן

נולד ביום י”ג בסיוון תש”ד (4.6.1944)
נפל ביום ב’ סיוון תשכ”ז (10.6.1967)

בן אברהם וחנה. נולד ביום י”ג בסיוון תש”ד (4.6.1944) ביגור. הוריו – חברים ותיקים במשק, חלוצי עבודה ומסורים לכל המתהווה בו. בגיל רך, בהיותו ילד חלש וצנום, עסק בעניינים שמשכו את לבו, כגון בעלי חיים וטבע; לא פעם קם בלילה ויצא (גם בקור ובגשם) כדי לכסות את העיזה או את הכלב שליד הגן. כל צעצוע נהג לפרק כדי לדעת מה נעשה בתוכו ולאחר מכן השתדל להרכיבו מחדש. את חינוכו קיבל במשק ועם התבגרותו חל שינוי רב בהתפתחותו הפיסית. הוא התחיל ללמוד יפה ובעיקר הצטיין בלימודי המתמטיקה והטבע. היה לו כושר ארגון: בטיולי כיתה היה הוא מארגן את הטיול או את המחנה.
כאשר גויס לצה”ל בינואר 1962 ביקש את אישור האסיפה הכללית להתגייס לחיל האוויר וכשקיבל את האישור אורו עיניו משמחה. כשם שבילדותו נתגלה בו יצר הסקרנות בפירוק צעצועיו והרכבם, כן בא יצר ההרפתקנות בעלומיו והתבטא ברצון להתמודד עם אתגר, כגון שאיפה לפתור שאלה מתמטית מסובכת, דיון וויכוח בבעיות רעיוניות ומוסריות למען הגיע ליסוד האמת שבהן; ועתה באו שניהם כדחף פנימי ממעמקיו לשלוט במטוס! ומוזכר הדבר כי בצד המתמטיקאי וחובב הטכניקה היתה בו נפש רגישה שהתפעמה מנוף יפה, ממוסיקה נאה, משיר ומסיפור אמנותי.
לאחר שגמר את שירות החובה שלו היה בצבא הקבע. האווירה המשפחתית החינוכית של הוריו בעלי העבר התנועתי מחד גיסא, ומאידך – חובת הלבבות למילוי תפקידים בשירות הציבור והתנועה תוך שמירה על ענווה וסגנון חיים צנוע, מזגו הטוב שהתבטא במאור פניו, נכונותו לעזור לחברו ואופטימיותו השופעת חיים – תכונות אלו סייעו לגדל אדם מקובל, אהוב על הבריות ואיש צוות מעולה.
היה טייס קרבי ובימי מלחמת ששת הימים, ביום השישי לקרבות, הוא ב’ בסיוון תשכ”ז (10.6.1967) נפל בקוניטרה שברמת הגולן. במותו הניח אישה.
קיבל אות מופת על התנהגותו בקרבות נגד האויב. לאחר נפלו הועלה לדרגת סרן.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות ביגור.
ב”שלושים” הוציא יגור את יומנו לזכר ארבעה מבניו שנפלו, והוא ביניהם. במלאת שנה לנפלם הוציא המשק חוברת לזכרם.
זכרו הועלה בחוברת “אשר נפלו במלחמה” של הקיבוץ המאוחד.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דו

    10.6.1967

    “המראנו בבוקר לתקוף יעדים בצפון הרמה. המטרה הייתה: סוללת תותחים מערבית לקוניטרה” – מספר הטייס ג. שהמריא עם בנצי לטיסתו האחרונה. “טסנו בגובה 22,000 רגל מתוך מטרה להמנע ממגע אש נ.מ. נכנסנו להפצצה. זוג אחד (של בנצי) נכנס מיד ושיחרר את הפצצות. פגעו לא רע. זוג שני ירד אחריהם ועלה. הזוג של בנצי ירד שוב לצלוף בתותחים. בגלל העליה לגובה לצורך התרחקות מהנ.מ. אבדנו אתם קשר עין לזמן מה. בנצי נכנס לצליפה ונפרד מהראשון שירד שוב לצליפה. רק לאחר דקה בערך הרגשנו שהוא איננו. ראינו את הפגיעה של המטוס בקרקע, ליד תל אבו-נידה. נראתה פטריה גדולה, אך לא נראה מצנח. הוא לא הספיק לומר מילה. חזרנו לבסיס בהרגשה קשה”.

    ומוסיף מפקד הרביעיה: “בן-ציון היה מס’ 2 שלי. תחילה צללתי אני. הבחנתי בהבהקים של מכונת יריה מפתחו של בונקר אך לא יחסתי לה חשיבות. היעד היה כמעט דומם. לא יכולתי לראות את בן-ציון מאחר שירד אחרי. משעליתי התחלתי לארגן את המבנה מחדש כשנוכחתי שבן-ציון חסר. קראנו לו במכשיר הקשר אך לא הייתה תשובה. חגנו באיזור תוך סריקות ולא גילינו דבר. הנחנו שהוא נפגע וחזר בעצמו לבסיס. אחד הטייסים אמנם ראה פטרית עשן מתרוממת מצלעו של תל אבו-נידה ואחר הבחין בשרידי מטוס. יתכן שהיה זה החייל בבונקר שפגע במטוס”.

  • חבריו לטייסת

    מספר סגן מפקד הטייסת:

    בנצי היה מדבר הרבה, אך דברנות מרובה זו נבעה כמעט תמיד מחוש צדק מפותח וחוש ביקורת. נטייתו זו לביקורת הציקה מעט – לעתים היה פולט דברים שהטרידוהו בחריפות יתר. עם זאת ידע בנצי לקבל דברים ללא התמרמרות, וכך יכולתי להשמיט אצלו טיסה בזמן שאחרים היו מרעישים עולמות.

    חרף תגובותיו המהירות, הפזיזות לעתים, ודיבורו החופז-קטוע, ניחן בן-ציון בתכונת למדנות. הוא שאף תמיד להגיע לעומקם של דברים. הכרנוהו בתנוחה האופיינית בשעת חשיבה, התעמקות או הקשבה – הוא היה מטה ראשו הצידה ומסלסל בבלוריתו.

    בנצי לא היה זלזלן ומעולם לא התנגש בבעיות קטנות כסדר-יום, הופעה ומילוי הוראות. הוא נועד להישלח למיראז’ אך הופנה לבסוף לבית הספר לטייס, בו הדריך שלוש תקופות.

    הוא הגיע לתפקיד של סגן מפקד קורס ובתקופה זו נשתלשלו הדברים מהר יותר משניתן היה לצפות. בכל יום היה מופיע עם רעיון חדש ועד שהבנת את דבריו כבר היה דופק ברעיונות. לעתים היינו נאלצים לעצור בו מעט.

    חבריו מספרים:

    הסיפור הבא ימחיש אולי את מרצו הרב. באותו טיול חנינו על שפת הכנרת. מרגע בואנו הציק לנו ריח ריקבון כבד. המקור היה שיירי פרות שנשחטו והושלכו למים. אצל בן-ציון הבשילה תוכנית. הוא נטל את והחל לחפור בורות קבורה. לאחר שעות ארוכות של יגע ויזע נכנס למים להוציא את השיירים, אלא שהצחנה היתה כה כבדה שלא חלפו חמש דקות והוא ויתר והסתלק מהעסק.

    כמדריך היה בן-ציון יוצא דופן מכל הבחינות. הוא היה סבלני במידה בלתי רגילה ובלתי מובנת ואליו הופנו החניכים המתקשים.

    בנצי היה דוחף לנו בכוח עד שהבנו, ולפעמים לא הצליח בכך. הוא פשוט סבר שחניך צריך לדעת כטייס ולא הסתגל לעובדה שלחניך רק ידע של חניך.באוויר היה כל כך מתלהב עד שהחניך התקשה להבינו.

  • חבריו מספרים

    רצינו כבר לומר לך זאת מזמן בשעה אחת זכה של גילוי לב, אבל לא עלה הדבר. מן המשקע, מזכרונות רחוקים של ילדות משותפת נתחיל: מתור של צמיחה איטית עובר לבגרות – לעיצוב והגדרה אישית.

    נער פתוח, סקרן ושובב עצום, הנכון תמיד לכל דבר שיש בו טעם של חידוש ומוזרות. קונדסיות בריאה שנזונה מדחף חזק לפעילות, להרפתקה, למתן ביטוי לדמיון ולכושר פעולה תוך רצון עז להשתחרר לפעמים ממועקת סדר כובל, מחייב, שנכפה על ידי המבוגרים.

    ביום קריר אחד של חורף הלכנו בנצי ואני לבריכת השחייה הישנה שליד מגדל המים לעשות קצת ספורט מים. בנינו דוברה מחביות פלדה שהוצמדו בחבלים, וכמו שאנחנו, בתחתונים וגופיה, דחפנו אותה למים והתחלנו לשייט בעזרת מוטות עץ ארוכים. לפתע צצה בשטח המטפלת שלנו חנה. מרוב בהלה קפצנו למים ו”להשאיר פס”, אחר נתפסנו והובלנו אחר כבוד בכל המשק, בעד האוזניים, עד הבית…

    נער תוסס, המחפש תמיד תנועה ופעילות – טיול בטרקטור ועגלה ל”שוויצריה הקטנה” או מטווח צולפני על מנורות כספית במשק. מסעות לילה, ציד יונים, בישול תירס על מדורה בוואדי וצחוק רחב, קולני, לשמע בדיחה לעניין.

    זכורים הימים בהם כל ממטרה מסתובבת בשטח המשק פורקה וצורפה לאוסף ממטרות גדול.

    בכיתות הנמוכות “לא שם” על הלימודים. התחיל ללמוד ברצינות בכיתות המשך, ימים בהם בגר מאוד והרצין ביחסו לעצמו ולסביבתו…

    את אביו העריץ בנצי ביותר ואהבו מאוד. לאחר מותו נשבר ואז כנראה ניתק הקשר העמוק לבית. הוא אמר לי: “נשברה לי האשליה בבת אחת ואיני יודע מה יהיה עכשיו”. בכלל, היה קשור ומסור מאוד למשפחתו, דבר שהתבטא בטיפול ובכבוד שרחש לאמו – במלחמה היה מטלפן אליה בשובו מכל גיחה…

    (מתוך חוברת זיכרון, תשכ”ח)