בן-ציון קובלנץ

19/10/1914 - 05/05/2004

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט תשרי התרע"ה

תאריך פטירה: י"ד אייר התשס"ד

ארץ לידה: ליטא

שירות בטחון: צבא בריטי

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: בתיה קובלנץ

בן-ציון קובלנץ

נולד: 19.10.1914
נפטר: 5.5.2004

“זה מה שמגיע לך”, זעק בן-ציון הקטן בכל כוח גרונו, ושפך את קסת הדיו על פניו ובגדיו של הילד הליטאי שהקניט אותו בשל יהדותו. עיירה קטנה היתה גדרביץ’, עיר הולדתו, ויהודים בה מעט, שהיו נתונים לחסדם של שכניהם הליטאים שהיו רוב תושביה, על הגבול בין ליטא לפולין.
בן-ציון נולד בוילנה באוקטובר 1914 ועבר משם לגדרביץ’, שם גדל. ילדותו היתה בבית מסורתי, לא אדוק, בו נשמרו המנהגים והחגים, ושפת היידיש נשאה את תרבותם של יהודי המקום. מרבית יהודי העיירה נהו אחר התנועה הציונית, והקופסה הכחולה של הקרן הקיימת היתה הקשר התמידי עם ארץ ישראל. ילדותו ידעה מחסור ועוני, ואף על פי כן דאגו הוריו כי יזכה לחינוך הולם. ימי בית הספר בעיירה עברו עליו תוך מאבקים בלתי פוסקים עם ילדי הליטאים, שלא חסכו ידם מתגרות והתעללות. בן-ציון הנער, בעקשנותו, שליוותה אותו עד יומו האחרון, לא ברח ולא נסוג, ולמרות שהוא היה האחד והם הרבים, השיב מלחמה לתוקפיו. בהעדר בית ספר תיכון בעיירה נסע לבית הספר התיכון בעיר המחוז, שם הוקפץ, בשל הישגיו בלימודים, בשתי כיתות וסיים את לימודיו בגיל 16. בכל אותה תקופה מימן את לימודיו בכוחות עצמו על ידי מתן שיעורי עזרה לאחרים. עם תום לימודיו יצא להכשרה בתנועת “החלוץ” בקובנה ושהה שם כשנתיים. כיון שקרבו ימיו להיקרא לשורות הצבא הליטאי, עבר לפולין ושם, בעזרת מרכז “החלוץ”, קיבל סרטיפיקט, ובשנת 1935, דרך נמל קונסטנצה ברומניה על סיפונה של אניה, הגיע לנמל חיפה. לאחר שהות של יומיים במרכז קליטה בחיפה, הצטרף למשק יגור. כאן הכיר את בתיה לבית פרידמן ונשאה לאשה, וכאן נולדו ילדיהם – אסתרקה, אסנת ויצחק.

ראשית עבודתו בארץ וביגור היתה במחצבה. בין לבין פרצה מלחמת העולם השניה, הקשר עם אירופה נותק, וכך נקרע הקשר בין בן-ציון ומשפחתו שנשארה בגולה. יחידי בארץ היה מודאג וטרוד לשלום משפחתו ואין קול ואין עונה.
“אני מוכרח ללכת”, אמר יום אחד לאשתו הצעירה, נשק לבתו הקטנה והתנדב לשורות הצבא הבריטי, כדי להישלח לחזית המדבר המערבי מול קלגסי רומל המתקרבים לגבולה של ארץ ישראל. ארבע שנים שירת, רחוק מביתו, וחזר עם תום המלחמה עצוב, בין קהל חוגגי הנצחון, כיון שלא שמע דבר ממשפחתו. יום אחר יום חדרה לתודעתו ההכרה כי נותר לבדו מכל משפחתו. מעט מעט הגיעו ידיעות ושמועות משם על גורל יהודי העיירות שברחו מהגרמנים ונרצחו על ידי הליטאים. הדבר טרד את שלוותו כל ימי חייו מאז, וגם על ערש דווי לא חדל לדבר ולהגות במשפחתו וגורלה, כנושא תחושת אשם שלא היה בידו להושיעם. בשובו מהמדבר עבד בחלוקת תוצרת תנובה בחיפה ולאחר מכן בכלבו ובהנהלת החשבונות, כל עוד עמד לו כוחו.

לא אדם פשרות היה בן-ציון, לא עם אחרים ובעיקר לא עם עצמו. דרך הישר היתה נר לרגליו וקבלת דין הציבור בו חי, גם אם חלק עליו לא פעם בליבו. אספן בולים אדוק, אוהב ספר ומתעלס באהבתו ליידיש וספרותה. רֵע נאמן לבתיה ואב מסור לילדיו ובני משפחתו. אוהב לשבילי הארץ ודרכיה ובעל חוש הומור דק ועוקצני מתובל בעושר רב של שפת היידיש שכה אהב. זכה לאסוף סביבו נכדים ונינים שהחזירו אהבה לחיקו.
את תשעים שנותיו חי בן-ציון על פני מאה סוערת רבת תהפוכות ומהפכות, כשהוא נישא וחותר בין גליה אל החוף הנכסף, וכל זאת עשה על פי דרכו באמונה, ביושר ובאהבה.

יהי זכרו ברוך!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • האנשים החיים ליד ההר

    האנשים החיים ליד ההר

    ההר נותן בם סימנים.

    בחלוף השנים יאמרו כל רואיהם

    “אלה אנשים החיים ליד ההר”.

    האנשים החיים ליד ההר

    הילוכם איטי וצעדם כבד

    כמו האדמה השחורה

    עליה עומדות רגליהם מכבר.

    את מבטם העז נתנו להם

    סלעי המצוקים

    ואת שלהבת התקוה בעיניים

    הציתו המדרונות הירוקים.

    מן המערות אשר בוואדי

    נטלו את סוד המסתורין

    ומפריחת כליל החורש באביב

    את התכלת לשירים.

    האנשים החיים ליד ההר

    ידיהם משורגות

    ושורשיהם נטועים עמוק

    כשורשי האלון והאלה.

    גם אם ירחיקו נדוד

    ישאו עימם בצקלונם

    את טעם העוזרד

    וריח השומר והמרווה.

    דרכם, כשבילי ההר,

    לפעמים עשבים שוטים

    יעלו בה פרא

    לעתים יאחז בה הסבך.

    אך מבטם ירקיע

    עם הנשרים החגים מעל

    אל מעבר להרים

    אל האופק הנפתח.

    ובבוא יומם להיאסף

    ינוחו בצילו

    כשרגליהם פונות לירושלים

    ופניהם שתיקה.

    והוא יעטוף אותם אליו

    ברחמים גדולים

    ובדומיה אילמת

    של תפארת ירוקה.

    בני שילה

    [בתוך חוברת ליום השלושים]

  • בנצ’יק – כפי שסיפרה בתיה

    בשלהי האביב, בראשית עת הקציר, ליווינו את בנצ’יק בדרכו האחרונה. לאורך השביל אל בית הקברות פרחו הפרגים באודם עז, בין שפעת הדגלים בירוק שכמו עמדו לכבודו בעבור מסע ההלוויה. “הוא כל-כך אהב פרחים”, אומרת בתיה כמו לעצמה. בכל רגע פנוי היה יוצא אל הגינה הקטנה שליד ביתו, ובסבלנות בלתי נלאית משכנע את חלקת האדמה הסרבנית להצמיח מיני פרחים וצמחים ששימחו את עיניו – – –

    ***

    בנצ’יק נולד ב-20 באוקטובר 1914 בווילנה, מספרת בתיה. אבא שלו שירת אז בצבא…

    סבא של בנצ’יק היה איש אמיד ובעל אדמות, אשר המיר את נכסיו בשטרות רובלים שאיבדו לאחר זמן מה את ערכם. למעשה נותרה המשפחה בלא כלום. המשפחה עזבה את ווילנה ועברה להתגורר בעיירת שדה, גדרוביץ, עיירה קטנה ויהודים בה מעט….

    במלאת לו 14 עבר ללמוד בבית-ספר יהודי בווילקומיר. שפת הלימוד היתה יידיש. מאחוריו נותרו בבית אימו ואביו ושלושת אחיו הצעירים. פרנסה היתה בדוחק ובנצ’יק, שחש עצמו תמיד כאחראי למשפחתו, מצא פרנסה בעזרה לתלמידים בשיעורי-עזר, וכך מימן את לימודיו…

    בית הוריו בגדרוביץ היה בית מסורתי שהקפיד לקיים את חגי ישראל במועדם. כמו יהודים אחרים בעיירה היתה משפחתו ציונית בהשקפתה, וחלומה והקופסה הכחולה של הקרן הקיימת לישראל היו חלק מהווי המשפחה וזיקתה לארץ ישראל. וכך היה זה אך טבעי שבנצ’יק הצעיר, בן 16, בתום לימודיו בגימנסיה, הצטרף לקיבוץ ההכשרה בקובנה. בשל אופיו וכישרונו תפס מהר מאוד מקום מרכזי בחיי ההכשרה והיה הגזבר שלה.

    בחודש אפריל 1935 הגיע החלוץ הצעיר לחופי ארץ ישראל ולמשק יגור.

    כאן ציפתה לו אכזבה קשה שעיצבה את כל ימי חייו ביגור. קבלת הפנים שערכו ה”וותיקים” לעולים החדשים היתה לעגנית וזלזלנית… שנים רבות היה בנצ’יק חוזר במרירות לאותם ימים בהם נדחו ה”חדשים” על ידי הוותיקים. בנצ’יק לא היה מוכן, כנראה, להילחם על מקומו הראוי ובחר להתכנס במשפחתו, בעבודתו ובתחביביו.

    “הקשר שלי איתו נוצר אחרי כמה שנים, ב-1938”. בכך, בקמצנות רבה, מסכמת בתיה את חיזורו של בנצ’יק אחריה… באחד ממכתביו הרבים שכתב אליה בזמן המלחמה מן המדבר המערבי, אומר הוא בגילוי-לב רומנטי נדיר: “איני מצטער על השידוך שעשיתי עם בתו של לייב פרידמן”. המלים המעטות האלו של בתיה ובנצ’יק מחזיקים בתוכם את הזוגיות המופלאה והקן החם שבנו להם ביגור.

    בנצ’יק רצה מאוד להביא את אחד מאחיו אליו ליגור, אך למשפחתו לא היה הכסף הדרוש לכך… כשחזר מן המדבר המערבי, עם תום המלחמה, היה תסכולו מר שבעתיים כשהתחוור לו כי כל משפחתו נספתה מידי שכניה הליטאים והוא לא היה בידו להושיע. גם במיטת חוליו היו זולגות מעיניו דמעות כשנזכר וסיפר על משפחתו שאבדה.

    “הוא לא ידע עברית כשהגיע לארץ”, מספרת בתיה. כיוון שידע יידיש והכיר את האלף-בית העברי, לימד עצמו את השפה, לפי עדותו, מקריאת עיתון “דבר”. לאחר שאחז שליטה מסויימת בעברית התמכר לאהבתו הגדולה – ספרים, מהם הגדיל והרחיב את השכלתו. את שפע דימוייו וציטוטיו שאב מספריהם של שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים ואחרים, ולא הסתיר את געגועיו לעיירה ויהודיה על מכאוביהם, שמחותיהם ועצבונם, ואל ההומור המר שנשזר בסיפוריהם…

    ב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, התבקש הישוב בארץ לגייס מתנדבים לצבא הבריטי… על כל קיבוץ הוטלה המשימה לגייס מכסת מתנדבים. בנצ’יק, ללא היסוס, התייצב לקריאה… וכך לובש האיש הצעיר את מדי צבא הוד מלכותו ויוצא לשירות שנמשך עד 1946 בגזרת המדבר המערבי. מכתבים ששלח מהמדבר למשפחתו רוויים געגועים, אך גם תחושת שליחות ללא ערעור. וכל אותה תקופה לא נותנת לו מנוח דאגתו למשפחתו בגדרוביץ, אשר לא שמע ממנה דבר, וכל מאמציו לגלות מה עלה בגורלם עלו בתוהו. רק בשובו הביתה קיבל את הידיעה המרה כי משפחתו נטבחה על ידי הליטאים עוד לפני שהגיעו קלגסי הנאצים לגדרוביץ.

    עם שובו מן המדבר עבד שנים רבות בחלוקת תוצרת “תנובה” בחיפה, וכשנסגר ענף זה עבר לעבוד בכל-בו ולאחר מכן, כל עוד עמד לו כוחו, בהנהלת החשבונות.

    שלוש היו אהבותיו הגדולות: בתיה והמשפחה, אוסף הבולים וגינתו הקטנה. היה לו הומור מושחז ועוקצני, ששאב רבים מדימוייו ואמרותיו מכתביהם של סופרי היידיש, עליהם התרפק באהבה גדולה.

    בנצ’יק היה מאושר במשפחתו הקטנה, שהלכה והתרחבה בנכדים ונינים, כאילו ראה בה פיצוי על משפחתו שאבדה.

    – – –

    בני המשפחה יזכרו את בנצ’יק החלוץ, הבעל, האב והסב כיהודי גא ועקשן, העומד על דעתו גם כשאינה כדעת רבים. שונא בזבוז ואספן בולים נלהב, מגונן על קן משפחתו החם, כואב את יסורי העם היהודי ושמח בשמחותיו. בעל חידוד ובדיחה וסיפורים לאין קץ המאחדים את שומעיו בצחוק מלכד. ובנצ’יק הנושא יגונו האישי בדומיה ובאיפוק עד רגעיו האחרונים.

    רשם: בני

    [בתוך חוברת ליום השלושים]

  • אבא

    אבא, היית עולם ומלואו. ידעת כל-כך הרבה שפות ומתמטיקה, היסטוריה וגיאוגרפיה, אירועי העולם, פוליטיקה, ספרות וכתיבה. אני זוכר איך בתחילת דרכי בבית הספר לא היה נושא שהיית אומר לי שאינך יודע. בעצם, כמעט עד ימים האחרונים עלי אדמות המשכת לקרוא ספרים, להתעסק עם הבולים ולנתח את המצב הפוליטי בעולם ובמזרח התיכון.

    היית אגוז קשה, עם דעות מוצקות ובלתי מתפשרות בתחומים כה רבים של החיים. בתור ילד שגדל בבתי-ילדים על תרבות צברית, תמיד נראית לי כאחד שהגיע מעולם אחר, ממקום של מחשבות אחרות ותרבות אחרת, שונה לחלוטין משלנו, הקיבוצניקים הצברים. לא הצלחתי להבין אותך כשדיברת על היהודים בגולה ועל הרגשות הלאומיים. לא הצלחתי להבין אותך כשדיברת בפאתוס על היהודים בעולם. שנים רבות עברו עד שהבנתי למה התכוונת ב”להיות יהודי”. שנים רבות לקח לי להבין שהמושג “יהודי גלותי”, שרבים מאיתנו השתמשו בו על דרך השלילה, לא היה באמת כך. ואולי הייתי צריך לצאת לגולה משלי כדי להבין זאת….

    אהבתי אותך וגם פחדתי ממך. תמיד ידעתי שעיניך בוחנות ואתה רואה דברים שאנשים אחרים אינם רואים.

    היית אדם של מעמקים, של סיבות ושל עקרונות. חוש צדק מפותח וערכים שהיום מוצאים אותם בעיקר בספרים. ואז, כשהיית צוחק, מסיבה כזאת או אחרת, לפתע היית אחר. קרוב כל-כך. יפה.

    אהבתי להקשיב לשיחות שלך עם צבי החשמלאי ועם משה-ארקה. לשמוע על סיפורי הקונדסות והרכילויות שלכם. וכמובן שהייתי כה גאה כשנתת לי לשתות וודקה בגיל 13.

    תמיד הפליא אותי חוסנך הפיזי והיכולת שלך לעבוד קשה במשך שעות מבלי להתעייף, אם זה בחלוקת תוצרת תנובה או בעבודה בגינה ליד הבית. ממש עד שנותיך האחרונות המשכת לטפס על עץ האבוקדו, לפזר זבל בגינה ולהפוך את האדמה ולהזיע. אהבת את כל זאת. בכלל, היית איש שאהב לעבוד ומצאת עניין בכל דבר שעשית. אבל יותר מכל אהבת את החיים ואת העוצמה הטמונה בהם. נאחזת בהם בכל נימי נפשך – – –

    לא נפרדת בקלות מהאדמה הזאת.

    אהבתי אותך, אבא.

    יצחק

    [בתוך חוברת ליום השלושים]

  • לזכרו של אבא

    העולם כמנהגו נוהג – מה שהיה הוא שיהיה, אבל שום דבר כבר לא אותו הדבר מאז לכתו של אבא.

    כמה חסרים לי המפגשים השבועיים, הסיפורים של אבא מהכתריאליבקה בגדרוביץ’, מעורבים בסיפורי הכתריאליבקה שלמרגלות הכרמל. רגשנותו הרבה, יושרו, חוכמתו והידע הרב – מתובלים בהומור, חדות לשונו ולצונו, שכהו עם השנים ועם לכתם לעולמם של שותפיו.

    עולמו הפנימי העשיר, צניעותו, הסתפקותו במועט – אולי סייעו בידו להתמודד באומץ עם מגבלותיו לאחרונה, להיאחז בחיים ובתקווה, לתת לחיים טעם כמעט עד הסוף.

    תם עוד פרק בחיים והותיר אותי טרם מוכנה לפרידה.

    יהי זכרו ברוך.

    אסנת

    [בתוך חוברת ליום השלושים]

  • ארוחת ערב

    “רוצה חביתה בנצ’קה?” סבתא שואלת. “יהיה חביתה”, סבא עונה.

    על השולחן מונחים צלחת עם ירקות חתוכים, קופסה של גבינת קוטג’, חמאה וכלי מזכוכית ובו דג מלוח חתוך ריבועים ריבועים. וכמובן – אבוקדו שסבא קטף מהעץ. ליד הצלחת של סבא עומדת כוס זכוכית קטנה ובה נוזל חום שקוף (אז חשבתי שזה תה, מאוחר יותר הבנתי שזה קוניאק). עוד לפני שמתחילה הארוחה, צריך להגיד לסבא כמה פרוסות לחם אני רוצה לאכול. לא בערך – בדיוק. סבא ניגש לחדר האוכל ומביא את המספר המדוייק של פרוסות הלחם לכל הסועדים. סבא אף פעם לא אמר את זה, אבל הוא האמין שאדם צריך לחיות לפי מידותיו.

    אחרי שמתחילה הארוחה סבא נזכר שחסר משהו. “אתה רוצה מלפפון חמוץ?” הוא שואל בחיוך, “אלה מלפפונים שהחמצתי בעצמי”. סבא מסביר בפרטי פרטים איך הוא בוחר את המלפפונים הקטנים ואת תהליך ההחמצה שלהם, כולל המידות המדוייקות של כל אחד מהמרכיבים. “אני מעדיף לאכול את המלפפונים לפני שהם החמיצו לגמרי”, סבא אומר, ויודע על מה הוא מדבר. שנים לאחר מכן ניסיתי לחזור על המתכון, ללא הצלחה.

    “תאכל דג מלוח”, סבא מפציר בי. כאילו שצריך. כשהיינו מגיעים לארוחה כמה נכדים, היינו בקלות מחסלים את חתיכות הדגים. סבתא מתנצלת ואומרת שהיא יודעת שהארוחות שלהם לא יכולות להתחרות עם אלה של אבא – בניק. היא טועה – הארוחות האלה הן הטעימות ביותר, ולא רק בגלל האוכל.

    סבא מתעניין מה אני לומד בבית הספר. המקצועות הרגילים, אני עונה: היסטוריה, לשון, חשבון. סבא נזכר ומספר לי את הסיפור על הילדה הליטאית שעשה איתה הסכם – היא תלמד אותו ליטאית (כי בבית דיברו יידיש) והוא ילמד אותה חשבון – ואיך אותה ילדה קילקלה את ההסכם וכינתה אותו “ז’יד”, והוא מצידו לא נשאר חייב ודחף אותה וגלגל אותה לאורך כל הכיתה.

    האירוע הזה היה כנראה ראשיתה של ההחלטה לעלות ארצה. סבא מספר על ההכשרה בליטא, העליה לארץ, ההתיישבות בקיבוץ, ושפעם לא היה כאן כלום. סבתא מסכימה, “היינו מקבלים חצי ביצה קשה לארוחת הבוקר”. “חצי ביצה? זה הכל?” אני שואל בהפתעה. “כן”, סבא עונה בחיוך רחב, “עוד לפני שאופנהיימר פיצח את האטום [במילעיל] וולודקה כבר חילק ביצים לשניים בחדר האוכל”. כולנו צוחקים צחוק גדול.

    סבא ממשיך וטווה סיפורים מרתקים ומצחיקים מתקופות שונות בחייו, וכל סיפור קשור לבא אחריו: השירות בצבא הבריטי והטיול במצרים, העבודה בתנובה והעבודה בסוּפֶּר, וכך הלאה….

    הארוחה מסתיימת לאיטה, לא לפני שסבא מספר על הכלבים של המשפחה לדורותיהם… סבתא מגישה מאפה שמרים וקינמון, הידוע בשם “בולקעלעך” (להבדיל מהגרסה של אמא שזכתה לכינוי הגנאי “בוכטעלעך”).

    “בנצ’קה, רוצה תה?” סבתא שואלת. “יהיה תה”, סבא עונה. “עם חלב?” סבתא שואלת. “עם חלב”, סבא עונה.

    גדי שילה

    [בתוך חוברת ליום השלושים]

  • מכתבים מן המדבר

    20.11.1944

    …איך כעת אצלכם מזג האוויר? הנמשכת עדיין הפסקת הגשמים? ואיך השפיע הגשם על השדות? הכל הוריק בוודאי. עוררת במכתבך בלבי געגועים לכרמל המוריק. כשהייתי ביגור לא היתה לי חיבה מיוחדת להרים מסביב, כי ראיתי את עצמי כמו כבול בתוכם. חסר לי האופק הליטאי הרחב שכל-כך הורגלתי לו. והנה אני חי בארץ שטוחה עם אופק רחב ובלי סוף, אבל חסר פה חילוף הצבעים שבטבע הליטאי [אחרי עשר שנות היותי בארץ עדיין לא שכחתי אותו]. הלא פה רק חול וחול ומדבר אין סוף, ולכן מצטייר בדמיונך הכרמל יפה שבעתים ומעורר כיסופים בלב…

    ***

    24.11.1944

    …לפעמים כשיש לי מצב רוח מיוחד ורצון להתייחד עם עצמי, אז אני מתחיל לחלום בהקיץ על היום הגדול ההוא, כשאפטר מכל זה ואוכל לחיות ככל האנשים, יחד איתך ועם אסתר’קה שלנו. והיום ההוא בוודאי יהיה יום שכולו אור וכולו טוב, אחד מאותם הימים המעטים המאושרים המזדמנים בחיי בני אדם. זה יהיה יום כמו יום עלייתי ארצה, או היום בו התקשרנו שנינו, או היום בו נולדה לנו אסתר’קה או אולי עוד למעלה מזה. ובינתיים צריך לשאת בעול של סבלנות…

    …פניתי היום לצלב האדום בשוויץ, ע”י הצבא, בקשר עם חיפוש הורי. אין לי אמנם תקוות רבות, אבל להשקיט, לפחות לרגע, את מצפוני. ולו יכולתי לעשות משהו יותר מזה בוודאי שהייתי עושה. אני מקווה שתשובה אני בכל זאת אקבל, איזה שלא תהיה.

    ***

    4.1.1945

    …את כותבת כי מחשבותינו ודאי נפגשו בימים אלה, אבל בוודאי לא רק בימים אלה. ההרגשה בלבד שהננו תמיד חושבים אחד על השני וחרדים אחד לשני מוסיפה כוח לשאת את החיים האלה. זה מוסיף תוכן לחייך ומחזק את תקוותך לזמנים יותר טובים. וכשתוקפת עלי הרגשה של בדידות ונֵכר אז אני עף בדמיוני לשתיכן, היקרות שלי, אליך ולאסתר’קה. ובטח תיגמר פעם המלחמה הזאת [יש גם סימנים רציניים המחזקים את התקווה הזו], ואז נוכל לצרף את התקופה הזו שבחיינו לזיכרונות שתוכנם היו כיסופים, געגועים ואהבה אין קץ. זמנים אלה בוא יבואו…

  • הרהורים

    הדור שלנו הוא אחד המעטים בתולדות עמנו שגדל נוכח זעזועים חברתיים ושינוי ערכים. היינו עדים למהפכות, לשתי מלחמות עולם, לרעידת האדמה הגדולה ביותר בתולדות העם ולתקומת ישראל בארצו. בתקופת חיים קצרה זו השתנה ומשתנה העולם באופיו, במבנהו הכלכלי והחברתי ובהשקפותיו. יחד איתו משתנים גם אנחנו. הננו שונים ואחרים מהורינו, ועל אחת כמה מהדורות שקדמו להם.

    עד כאן ההיגיון הבהיר, כשהמדובר הוא בעניינים כלליים המעסיקים לעתים את מהלך מחשבותינו. אבל כשילדינו גדלים, הנוצות נושרות מהם והם הולכים ונעשים יותר ויותר עצמאיים [גם במחשבה], תוקפת אותנו חרדה לגורלם [ואולי אף לגורלנו אנו]. נדמה לנו ברגעים אלה כי הם התרחקו יותר מדי מאיתנו, כי הם לא דומים לנו, כי הם אחרים ואולי אף לא מבינים אותנו. זהו למעשה הרקע של הריב בין האבות לבנים בכל הזמנים. אם כי במידה יותר פחותה מאשר בזמנים עברו, קיים הריב הזה גם אצלנו ובחברתנו. לא תמיד הוא נראה לעין, לא תמיד הוא גלוי ומוחשי, אבל הוא קיים ובא לידי ביטוי בעל-פה ובכתב, בשטח החברתי, התרבותי, הכלכלי והאירגוני.

    ניגודי הדורות בעיקר מתגלים בכל חריפותם בין יהודי התפוצות לבין בניהם. שם מתגלה בעיקר עצם המשך קיומו של העם, אופיו הלאומי, ערכיו התרבותיים, כמו שפה ותרבות.

    אחד הגורמים העיקריים המסוגל להקהות את ריב הדורות ולקרב את הלבבות בין אבות לבנים, הוא בית הספר. על בית הספר להעמיק בלימודי היהדות ובהיסטוריה היהודית. יש לשים בעיקר את הדגש על האלף השני של היסטוריה יהודית בגולה. יש ללמד ביתר יסודיות את אבות הספרות היהודית בגולה, שמא יתקרבו הבנים למקורות מהם ינקו אבותיהם. זה יאפשר להם להבין את השקפת עולמם של הוריהם.

    לסיום דברי יש ברצוני לברך את עצמנו ואת בנינו שיהיו יהודים טובים, אנשים טובים ובנים נאמנים למולדתם ולכור מחצבתם.

    [נכתב בתאריך לא ידוע. כנראה לקראת סיום בית הספר של אחד הילדים]