בן-ציון שמשי

23/01/1914 - 07/12/1986

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ה טבת התרע"ד

תאריך פטירה: ה' כסלו התשמ"ז

ארץ לידה: ליטא

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שושנה שמשי

בן-ציון שמשי

נולד: 23.1.1914
נפטר: 7.12.1986
שם האב: משה
שם האם: איטה

בנצ’יק – כפי שכולם קראוהו – נולד בשבלי שבליטא.
זכרונות ילדות: נדידה לרוסיה בימי מלחמת העולם הראשונה, יריות והרג ברחובות הערים (מהפכת אוקטובר ברוסיה) ורעב לפת לחם. בגמר המלחמה חזרה המשפחה לליטא. עד גיל 14 למד בנצ’יק בבי”ס עממי – עברי והשתתף בתנועת “הצופים”. עקב קשיים כלכליים במשפחה, החל לעבוד בגיל 15, אך התמיד בלימודי ערב. בגיל 17 הצטרף לתנועת “החלוץ” שהכשירה את חבריה לעמל כפיים ולעליה לא”י. בגיל 18 יצא לקבוצת הכשרה לעבודה חקלאית, ועם סיום ההכשרה, בגיל 19, עלה לארץ.
העולים שירדו בחוף יפו הועברו למחנה לשם חיסון וחיטוי בגדים. כולם הולבשו בכותנות כחולות שהגיעו עד הרצפה ורק לאחר גמר החיטוי הורשו ללבוש את בגדיהם, שהביאו איתם מביתם. משם – דרך מרכז קליטה ופגישה עם שליח הקיבוץ המאוחד – מגיע בנצ’יק ליגור בת העשר: צריפים, מנורות נפט. מפגש קשה וקצת מאכזב.
ב-1936 זימן לו מזלו הטוב פגישה עם עולה חדשה מגרמניה – שושנה. הם מקימים משפחה ומולידים 3 ילדים, ואליהם מצטרפים במשך השנים 10 נכדים.
בתקופה הראשונה עבד בסיקול אבנים ומאוחר יותר במחצבה. אח”כ החליט ללמוד נהגות ובמשך עשרות שנים התמיד בעבודה זו, תחילה כנהג משאית ולאחר מכן – במשך כ-40 שנה – כנהג אוטובוס.
כשיצא לפנסיה, בגיל 65, הצטרף לצוות “תריס על” ועבד בענף זה עד שהוכרע ע”י מחלתו האנושה, ממנה לא קם יותר, ביום שטוף שמש בחודש דצמבר 1986.

עם הולדתם של הנכדים – מתחיל סבא בנצ’יק מעגל חיים חדש. מסירותו לנכדים איננה יודעת גבולות. הוא מחתל ומאכיל, משחק ומטייל, וההנאה נראית הדדית.
בנצ’יק על אופניים עם נכד מלפנים – לעיתים גם מאחור – זו תמונה יומיומית במשך שנים בחצרה של יגור ובסביבותיה. נכדיו ידעו להנות איתו והוא ידע להנות איתם.
אדם יפה, בעל הומור, לב טוב וכוונות טובות, שלא הזיק מימיו לאיש. חרוץ, נאמן לידידיו, מכיר תודה – עד ימיו האחרונים, כאשר בין הכרה לאובדנה – מזהה את הסובבים אותו, המגישים לו סעד וטיפול ברגעיו הקשים – ופיו לוחש תודה. ללא תלונות, ללא ביקורת, נאבק במר המוות עד שלא יכול יותר, הוא עוצם את עיניו בביתו, מוקף בבני משפחתו.

“והסוף קשה, כמו התחלה…
והוא נוסע ונוסע בלי לומר מילה…”

יהא זכרו ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרו של בנצ’יק

    גשם, רוח ועבים כבדים מכסים את השמים ואני הולכת בדרך לבית הקברות, וצעדים ארוכים ושלווים צועדים איתי. קול רגוע ושקט, עדין, מדבר אלי. דמותו השלווה של בנצ’יק עומדת לנגדי כשהוא יושב ליד חדרו ודאגה עמוקה בפניו. משהו כבד ורציני אומר לי לגשת אליו ולדבר איתו. אז הוא גילה לי את הפחד מפני הסרטן שהתגלה בגופו.

    הוא היה תמיד בריא, זקוף קומה התהלך בתוכנו ובצעדים ארוכים ושקטים. בטיולים שנערכו במשק בימי השבת תמיד פגשתי אותו כשהוא נושא עליו שלוש מימיות ותרמיל גדול, ושני נכדיו הקטנטנים נאחזים בידיו באהבה.

    אינני יודעת מדוע מדי פעם בשעת אבל אני שומעת בתוכי את דברי ירמיהו הנביא. ולאו דווקא את דברי התוכחה אלא דימוייו הנהדרים, כשהוא מדמה את עם ישראל כ”זית יפה פרי תואר” (ירמיהו פ’ יא).

    כזית רענן, יפה תואר, נראה לי בנצ’יק. איזה יופי עדין וצנוע. זית רענן עולה מחגווי הסלע של הכרמל. הסלעים אינם מעיקים עליו, הצמא אינו מייבש אותו. רענן תמיד ובת צחוק טובה מאירה את פניו.

    בדרך לבית הקברות אני הולכת כמו בעלטה. השמים כוסו בענן שחור וכבד. רעמים הרעימו מרחוק, טיפות גשם גדולות נופלות על פני, ונדמה לי כי הנה, הנה יפול הענן השחור כולו משמים ארצה. אני מאיצה את צעדי לשם, לבית העלמין, שם נמצאים רבים מידידי הטובים, והצעדים הרחבים והטובים של בנצ’יק מפעמים בתוכי.

    בתוך הבוץ והשלוליות פזורים פרחים יפים בשלל צבעים. דמעות ואהבה משקים אותם. וזיכרונות מרחפים באוויר, מעל המצבות.

    צפורה ורדי

    יומן ליום השלושים

    6.1.1987

  • במקום קדיש לאבא

    האם זו אמת שהוא מת?

    נראה כי חלף עם רוח ומים

    עת קדרו השמים

    מבלי לבקש רחמים

    על אדם שאהבנו, יפה ותמים.

    איזו מחלה ממארת,

    מכוערת ומיותרת,

    כי כל נחלי הדם של האדם

    הולכים אל הים המזוהם.

    כבר ראיתי נופלים ומתים

    ששבע נפלו וקמו,

    ושמעתי קולות מהדהדים

    שלא נדמו.

    כי בלילה בלילה מציאות וחלום לְפֶתח

    ולאור כוכבים נוצצים נמשכים החיים לָנֶצח.

    הוא היה והוא הווה והוא יהיה לעד,

    כי אין לי יותר מאבא אחד.

    אשרי המתים בריאים,

    שלא בורכו ע”י אלוהים,

    שלא איבדו צלם אדם

    ולחמו במוות בכל מאודם.

    ילדותו ובחרותו, מחלתו וגסיסתו:

    “תן לי לעשות לבד, אני נפרד”

    אומר לפני מותו –

    איפה ישנם עוד אנשים כמותו?

    נמרוד

    יומן ליום השלושים

    6.1.1987