בנימין תבורי

04/06/1900 - 29/03/1959

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' סיון התר"ס

תאריך פטירה: י"ט אדר ב' התשי"ט

עבודה: פלחה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: איטה תבורי-בנארי

בנים ובנות: אביטל תבורי

בנימין (זייגרמן) תבורי

בנימין גדל והתחנך במושבה העברית הקטנה כפר-תבור שבגליל-התחתון, בבית מתיישבים חקלאים. מנעוריו נשא בעול המשק המשפחתי, בשיטות העבודה הפרימיטיביות של הימים ההם, וכך התמחה בכל עבודות החצר והשדה של בית איכרים. הוא נחן גם בחוש טבעי של בן-כפר, היודע את נפש בהמתו והחש בלחש הקמה ובריח הרגב הפורה. עם זה ספג גם מהפועלים והשומרים העברים, אשר היו פעילים בזמנים שונים בכפר-תבור, את הלהט החלוצי לכיבוש העבודה והאדמה.
בבואו ליגור עם חברתו איטה היה הוא החקלאי בתוכנו, היודע את שפת שכנינו הערבים, מנהגיהם ונימוסיהם. ובהיות רוב הציבור היגורי מורכב מעולי אירופה המזרחית, היה הוא “המוציא והמביא”, המקשר עם השכנים, הנוסע למקומות השוק לשם רכישת בהמות עבודה.
בנימין היה גם מדריך “חלוצים” ברתימה ובעגלונות, פותח תלם ראשון בשדה עם זוג בהמות, מגיש עזרה ראשונה לפרה או לפרדה בנפלה למרבץ, וכיוצא באלה דברים, שבשבילנו הירוקים היו בבחינת “סתרי תורה”. ובנוסף לזה היה מחונן בקול ערב ובחוש מוזיקלי, ובהיותו ספוג אוירה רומנטית של הגליל והר התבור היה אוהב לפעמים להשתפך בשירה ערבה-נוגה, הד לימים ההם: ימי הערגה, הכיסופים והבדידות של תקופת העלייה השנייה.
המחלה שתקפתהו בשנותיו האחרונות הרחיקה אותו משורותינו ועירפלה את עולמו. ומאיתנו, מכל חבריו, נלקח אדם שעולמו הפנימי עשיר, ובעל גון מיוחד. והנה נגמר גם הפרק האחרון ונסתם הגולל על כל זה.

ינוח בשלום וינעמו לו רגבי אדמתו.

מ.כ.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לחברים המגוייסים

    לחברים המגוייסים באשר הם שם, שלום וברכה.

    …רואה אני צורך לפנות אליכם בכתב, בכדי להסביר בפרוטרוט על מצב המפעל…

    אני פונה לכל החברים שטרם תרמו למפעל ויש בדעתם וברצונם להצטרף להקמת המפעל, להזדרז ולהמציא את הסכום שיש בדעתם לתרום, אם כי זה לא הכרחי שזה יהיה תשלום חד-פעמי…

    מספר מלים על עצם המפעל:

    כידוע לכם היו שתי הצעות: האחת לרכוש קולנוע, והשניה לבנות בריכת שחיה. כשכתבתי לכם בפעם הראשונה ביקשתי מכל אחד לחוות את דעתו בענין זה. אספתי כבר קצת חומר, והדעה היא לטובת רכישת קולנוע. גם החברים בבית מחייבים את קניית האפרט לקולנוע. ישנם אמנם מפקפקים ומהססים שמא לא נוכל לקבל סרטים טובים והדבר הזה יהפוך לנו למפח-נפש, אבל מתוך בירורים ושאלות במקומות שונים שכבר רכשו לעצמם אפרטים התברר שבאם ישנו אפרט טוב משיגים גם סרטים טובים…

    ואשר להצעה השניה על הקמת בריכת שחיה: אם כי זה יהיה לתועלת רבה למשק, ושבת שבת תשמש כמקור של תענוג לילדים, לנוער ואף למבוגרים, הרי הדבר כרוך בדחיה עד גמר הבירור על תכנית הנקודה, ובינתים זה יכול להיסחב הרבה זמן.

    ועוד דבר: המשק שלנו זקוק לבריכת שחיה גדולה, לפחות בגודל של 20X50 מטר ובעומק של 3 מטר. זה לא מעט עבודה שיצטרכו להשקיע, ומי יודע כמה זמן תימשך העבודה עד שנגמור את הבריכה.

    ועוד דבר: במוקדם או במאוחר המשק יצטרך לבנות בריכה, ודווקא בריכה גדולה, שתהא הולמת את צרכי המשק. לכן אין כל חשש שהמשק לא יקיים בכוחותיו הוא את המפעל הזה, מה שאין כן בעניין הקולנוע…

    בברכת הנצחון!

    בנימין זיגרמן (תבורי)

    יומן יגור, 26.12.1943

  • עשר שנים

    נדמה ורק תמול שלשום באנו לנקודה זו וכבר מלאו עשר שנים לעליה על קרקע יגור. עשר שנים רצופות ללא ליאות – מי יכול להבין ולהרגיש זאת. כמה עמל, כוח ומרץ הושקעו פה בנקודה הקטנה הזאת בעשר השנים הללו. אולי בודדים מאיתנו זוכרים את היום הראשון לעליה על הקרקע. רק יחידים שרדו מאותו קומץ האנשים שעלו על אדמת יגור. מי מתוך יאוש ואכזבה עזב את המקום, מי מתוך אין-אונים נשאר באמצע הדרך ולא יכול להעפיל, ומי שנפל קורבן ומר המוות לקחו בתור שילומים להעזה המעפילה.

    בראשי מצטיירת הנקודה מהימים הראשונים כמעט לעלייתנו על הקרקע. לא בחַיִל כבשנו אותה ולא בכוח, כי אם ברוח – ברוח האמונה. האמנו כי פה ואך פה מוכרחה לקום נקודה, נקודת משען לעם העברי. כאן נמשיך בתלם ונעמיקו עד כמה שאפשר.

    מי לא זוכר את הימים הראשונים, כאשר כולם התנגדו לנו ורצו להוריד אותנו מכאן, כי מקום של קדחת הוא, ולגור פה זה אומר לקבור חיים את האנשים בנקודה זו. אולם האמונה והעקשנות שלנו הוכיחו לכול כי הדרך שהלכנו בה – היא הדרך הנכונה.

    עכשיו, אם נשקיף אחורנית כעבור עשר שנים – מי יודע אם לא נראה שמעט מאוד פעלנו לעומת האפשרויות הגנוזות במקום הזה. אבל תהיה זו טעות בידינו אם נחשוב ככה. הרי כל-כך הרבה מכשולים נערמו בדרכנו – וצריכים היינו להתגבר עליהם. לא חסרו לנו אף פעם אבני נגף, הן מידי הטבע והן מידי אדם. ומי זוכר את גבעת הטרשים והסלעים הזאת, שהיתה שוממה ופראית ולא היה בה מקום אפילו להעמיד צריף כדי לגור בו? הרי צריך היה להשקיע עמל על-אנושי כדי להכשיר מקום דיור לאדם ולבהמה.

    ובכל זאת, בבואנו לסכם את עשר השנים הללו, שנות סבל ועמל, שנות מאבקים עם כל מיני גורמים – אנחנו יכולים להראות את כל החיל שעשינו ויצרנו במו ידינו. אין לנו במה להתבייש ואיננו צריכים להתייאש, אלא להמשיך ביתר שאת וביתר מאמץ ביצירתנו.

    אנחנו, בני העם היהודי, המפוזר בכל קצווי תבל ללא בסיס, ללא קרקע וללא פינה בטוחה – אנחנו יכולים להעריך ולהרגיש שיש קרקע תחת רגלינו, בסיס נאמן לביתנו. אנו יודעים כי פה ורק פה אנחנו יכולים לתקוע יתד באדמת המולדת, המחכה לידיים עובדות כדי להפרות אותה, להרוותה בזיעת אפנו ולעורר אותה משממת הדורות – המולדת המחכה לבניה השבים אליה.

    בנימין תבורי

    יומן יגור, לחג העשור של משק יגור.

  • דברי פרידה

    אלה הם דברי פרידה מעמך, בנימין…

    עוד אתה עומד חי כנגד עיני רוחי – אתה, עם כל החיוניות הרבה שציינה אותך, עם כל העירנות המעוררת (והייתי רוצה לומר: המלבבת) שלך, עם נ ו ע ם הליכותיך עם כל אחד ואחד.

    אומר אני את המילים “נועם הליכותיך” מתוך נקיפת-לב… הלא אלה הם דברים שאיני אומרם בקול רם, איני אומרם בציבור, אלא שהם יוצאים מתוך לבי וחוזרים ישר אל דמותך השמורה באותו לב…

    כי אנושי מאוד היית, טבעי מאוד, מאלה שאינם עוטפים עצמם בדוקטרינות.

    כי כזה היית באופן טבעי…

    היה זה נעים מאוד לבוא איתך בדברים. אני חוזר ומדגיש: היה זה נוח ונעים – כי לא תמיד זה ככה, לצערנו והוותנו, במגע בין אדם לחברו בחברה האנושית…

    אתה, בנימין, ניחנת באיזה שפע פנימי, והשפע הזה היה נובע מתוכך ויוצא אף מבחוץ. מעולם לא ראיתיך צר-עין וכנגד זה ידעתיך ברוחב-לבך, אשר גלים של חום היו קורנים מתוכו. איזו אהבת-חיים בריאה היתה נובעת מכל תנועה בתנועותיך, ושמחת-חיים היתה מתנגנת מתוך אישיותך. בטוחני כי האופטימיזם היה אחד מיסודי נפשך, והלא זהו הרקע הנאמן שעליו צומחים אנשים טובי-עין ורחבי-לב, שהם שופעים משלמותם הפנימית על סביבם ומנעימים את המגע עמהם מאוד…

    שלום הקטין

    יומן ליום השלושים, 3.5.1959

  • על חבר כי איננו / יצחק יגורי

    – – –

    בנימין ויגור. בימיה הקודרים של יגור, לפני למעלה משלוש עשרות שנים, ניצב המשק על פרשת דרכים. קבוצת חברים קטנה, הקדחת אוכלת בכל פה, ובכוחות הדלים נוצרות פרצות ורזרבות-אדם אין. בימים קשים אלה מגיע בנימין למשק. בחור צעיר, ער ותוסס, בן מושבה חקלאית בגליל התחתון. הוא מושרש בקרקע המולדת, אך חומות המושבה צרות ומחניקות למרצו הרב של הבחור. בנימין נדלק בשלהבת התנופה והחזון של גלי העליה השלישית, שהדיה פורצים ומגיעים אל חומות המושבה, ובנימין מוצא את דרכו לתנועה – קודם למפלגה ובעקבותיה לקיבוץ וליגור.

    והנה הוא מתגלה כאדם אידיאי בעל דחף חלוצי עז, העומד הכן לצו התנועה ולקריאתה – אם במשק ואם בעזרה מחוצה לו. הוא ידע להאציל מרוחו הטובה על סביבתו.

    טבעי היה שבנימין, כחקלאי בן-חקלאי, נכנס כבר מהימים הראשונים במשק לענף הפלחה וזכה להיות בין מרחיבי גבולות יגור. וכשעמדנו לקבל שטח נוסף של קרקע מידי שכנינו הערבים, והיחסים בינינו ובינם היו מתוחים – נשלח בנימין עם עוד חבר לסמן את הגבול ולפתוח את התלם הראשון. הדבר נתקל בהתנגדות חזקה מצד הערבים, אך הודות לכשרונו של בנימין לשאת ולתת עימם, הכרת אופיים ושפתם, נמנעה שפיכת-דמים והפרשה נסתיימה בקטטה קלה בלבד.

    רבות הן זכויותיו של בנימין בהתפתחותו של המשק – בפלחה, ברפת וביתר הענפים.

    גם בשדה הביטחון תרם חלקו. במאורעות 36-39, כשרמת הכובש הותקפה יום-יום בשעת יציאת החברים לעבוד בפרדסים ונשקפה סכנת ניתוק ושיתוק לקיבוץ זה – נחלץ בנימין לקריאה הראשונה, וצעד יום-יום בשביל הדמים יחד עם עוד חברים.

    ובזמן מלחמת העולם, והוא כבר בגיל לא צעיר, התגייס לחיל משמר החופים לשמירה מפני פלישה נאצית שאיימה על חופי ארצנו.

    בנימין חי חיים עשירי תוכן ועניין והיה מקובל ואהוב על החברה… אנו, חבריו, מבכים אותו בכי-אמת.

    יצחק יגורי

    חוברת ליום השלושים

    3.5.1959