בצלאל זר-אביב

28/11/1973 - 04/10/2003

פרטים אישיים

תאריך לידה: ג' כסלו התשל"ד

תאריך פטירה: ח' תשרי התשס"ד

ארץ לידה: צרפת

השכלה: טבחות

מחזור / חברות נוער: מו

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

סבים וסבתות: בצלאל אורמן, שרה אורמן

בן/בת זוג: קרן זר-אביב

בצלאל (צאליק) זר- אביב יליד חורף שנת 1973. מאותם ילדים
להם הבטחנו חיים של שלום עם “עלה של זית”. הבטחנו ולא
קיימנו.
צאליק הגיע עם המשפחה ליגור לכיתה ו’. ילד חברותי, חובב כדורגל,
בעל אוסף פוסטרים מכובד. עם השנים התגלו כישוריו הטכניים
הטובים, אהבתו למכוניות והעיקר, היותו חבר טוב העוזר תמיד
לחבריו.
את קרן פגש במהלך השירות הצבאי. בבית סיפר שפגש “פני מלאך”,
ולא ארכו הימים עד שהשניים הקימו משפחה, וילדו את לירן, ולאחר
מכן את נויה.
אהבתו העזה של צאליק לקרן ולילדים והתמסרותו אליהם מילאו אותו
גאווה וביטחון. הוא היה שותף מלא לקרן בכל הקשור לטיפול בבית
ובילדים, ויחד פתחו את ליבם ואת ביתם למשפחה ולחברים. צאליק
החל לקחת על עצמו את תפקיד “האח הגדול” גם ביחס לאחיותיו סופי
וגבי, כחבר נהדר וכמי שדואג להן.
את חייו של צאליק מילאה השתדלות בלתי פוסקת להשתפר, להגיע
ליותר. הוא חיפש עשייה שתעניק לו הישגים וגאווה, ולאחר ניסיונות
שונים מצא עניין וסיפוק בלימודי הטבחות בהם עשה חיל, והיה מרוצה
מאד. מדי ערב שבת הגיש לשולחן המשפחה המורחבת מאכל חדש
שלמד להכין, והייתה תחושה שמצא את מקומו.
והנה דווקא כשדברים הסתדרו, וכשהאושר המשפחתי היה בעיצומו,
התנפץ הכל.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בני ובנות הכיתה

    בהתקרב יום השלושים לאחר האסון התיישבנו, בני הכיתה, לכתוב על צאליק.

    קשה לכתוב בלשון עבר על בן כיתה.

    צאליק לא מת לבדו, הוא נהרג עם משפחתו הקטנה ואמו.

    אנחנו מנסים לספר על צאליק כנער, חבר, בן כיתה.

    אנחנו זוכרים אותו כנער מופנם וביישן עם מבטא קצת מוזר, בעל מנטליות תמימה ונימוסים – מה שהקשה עליו בתחילה למצוא את מקומו בינינו, אלמונים מחוספסים בתחילת גיל ההתבגרות.

    מהר מאוד ניער את המבטא וחבר לבני הכיתה.

    צאליק מצא לעצמו נתיב ייחודי בו צעד בהיחבא תוך שהוא מפנה חיוך לכל עבר ועונה באדיבות לכל פנייה.

    צאליק נטל חלק בכל הפעילויות הכיתתיות: טיולים, מופעים, מסיבות ועוד.

    בתקופת התיכון מצא סיפוק רב בעבודתו במשתלה והתגבשה בו ההחלטה לתרום על-יד התנדבות לשנת שירות בקיבוץ צעיר – הר עמשא. צאליק נהנה מאוד בשנת השירות ולאחר מכן בשירותו הצבאי בו שירת כנהג אמבולנס. מסיפוריו עלה שחש סיפוק רב מהעזרה שהגיש במסגרת תפקידו.

    בשנים האחרונות נפגשנו איתו באירועי הכיתה ובשבילי הקיבוץ.

    תמיד עם אותו חיוך ביישן וצנוע.

    צאליק הקים משפחה חמה ואוהבת ואף מצא את דרכו המקצועית לאחר לבטים רבים.

    צאליק, בתוך כל האסון הזה, אנו מבטיחים לך שתמיד נשמור לך פינה חמה בלבנו ונזכור אותך – אחד משלנו.

    בני ובנות הכיתה

    (מתוך חוברת הזיכרון)

  • אורו של צאליק

    כוכב

    יש ביקום דבר שלא נגמר

    גם כשהוא מתכלה אורו לעד נשאר

    הוא ממשיך לזרוח באור יקרות

    בשמיים שחורים מנצנץ לדורות.

    אורו של צאליק, כמו יהלום

    מאיר את הלילה מבהיק בחלון

    אורו נשאר גם כשהכוכב כבר דעך

    מזכיר לכולם שלעולם לא נשכח

    שפה למטה היה פעם כוכב

    שנצץ למרחק באור זהב

    כוכב קטן עם מסלול וחיים

    שאהב ויצר וחלם והגשים.

    עד שיום אחד נפל, כדרכם של כוכבים

    חלקיו התפזרו ביקום באלפי רסיסים

    הבוהקים בשמיים כמו היו כוכבים בעצמם

    מזכירים עולמות שהיו ואינם.

    כך גם אנחנו, כמו כוכבים בשמיים

    לפעמים במרכז, לפעמים בשוליים

    וגם כוכבנו כך לפתע פתאום

    לעולם יבהיק אורו גבוה במרום.

    יש ביקום דבר שלא נגמר

    גם כשהוא מתכלה אורו לעד נשאר

    וכמו שאורו של צאליק לעולם לא ידעך

    כך גם אנחנו לעולם לא נשכח

    את הכוכבים בחיינו שחיים ואינם

    את צאליק שאהבנו ואהב אותנו גם.

    אורו של צאליק הוא כמו זיכרון

    המלווה את חיינו עד יומנו האחרון…

    יהי זכרו ברוך.

    שמוליק ועקנין, קורס אומנות הבישול

    (מתוך חוברת הזיכרון)

  • כשאתה לא פה

    חמישה חודשים, בוקר בוקר, היינו נפגשים, לומדים יחד בקורס אומנות הבישול, יושבים, מדברים, צוחקים יחד.

    צאליק, אתה היית בין הבולטים בכיתה. תמיד עזרת בשיעורי צרפתית. לקחת את הלימודים בצורה רצינית, למרות שלא תמיד הסכמת עם הדרך או שיטת הלימוד.

    יום יום היית מגיע מיגור לטבריה, חוזר הביתה להיות עם האישה והילדים. ובנוסף, היית עובד בדיסקוטק של הקיבוץ.

    בשלושת החודשים האחרונים נסענו יחד ויצא לנו לדבר במהלך הנסיעות על הרבה דברים, רעיונות וחלומות.

    לא פעם היית מדבר על הילדים ועל הטיולים או על מקומות שהייתם בהם. היום אני נוסעת בדרך הזאת לבד, ובכל פעם שאני עוברת על פני הצומת של יגור ולא נכנסת לאסוף אותך, זה קשה. ואני לא רוצה להאמין למה שקרה.

    היית כל כך משמעותי, עמוד תווך של הכיתה, מנהיג צעיר. המילה שלך והדעה שלך נשמעו חזקות. ההיגיון שלך עם המוסר, הטוב שלך עם החמלה הובילו את ההחלטות הכיתתיות.

    והיושר! והנדיבות ורוחב הלב! אגב נדיב, אני חייבת לך חמישה שקלים על עוגת השימורים. נתת ואפילו לא ביקשת חזרה. אז אני רוצה להחזיר לך עכשיו, שתצוץ פתאום, ובדרך גם תצחיק אותי קצת כי אני נורא עצובה עכשיו, כשאתה לא פה אתי-אתנו בכיתה.

    יהי זכרך ברוך.

    שרי רוזנברג (לימודי אומנות הבישול)

  • מזכיר התנועה הקיבוצית

    “שאתה בחרתנו מכל הילדים

    להרג מול כיסא כבודך

    ואתה את דמנו אוסף בכדים

    כי אין לו אוסף מלבדך”.

    (נתן אלתרמן)

    משפחות זר אביב ואלמקייס השכולות וקיבוץ יגור הכואב. התנועה הקיבוצית כולה אבלה ובוכה אתכם.

    ברגע אכזר של שבת משפחתית התפוצץ המטען האנושי הרווי בשנאה וזדון וקיפח חיים שלמים, משפחה שלמה.

    סבתא ואבא ואמא ואח ואחות – ולא “בשרשרת פנינים מזהב” כמו בשיר, כי עם בתופת נוראית מנשוא.

    צעקי בבכי אדמת יגור על כך שאינך רוצה קורבנות שווא כאלה.

    התאבלי על ברוריה ועל בצלאל ועל קרן ועל לירן ועל נויה הקטנה – שורה ארוכה ארוכה שטירוף נורא שכזה קטל אותם מהאפשרות לחיים של שמחה ואושר, ביום ההולדת שהפך ללוויה.

    עד מתי יימשך מרחץ הדמים האין סופי ללא התכלית, כדי שנדע כולנו שדי ומספיק וראוי לכולנו להתרכז בבניית חיים ובתים בביטחון ובשלום.

    וכיצד מנחמים וכיצד מחזקים ומתגברים, ואדמתנו רואה בבזבוז הנורא הזה, בקורבן ובשנאה התהומית שהצמיחה – גיהנום ומוות.

    אולי תבוא הנחמה בנחישות הרצון לבחור בחיים ובחברות האמת, באהבה ובעוצמת הקהילה ביגור ובחיזוק המשפחה והיחידים לימים טובים יותר שעוד יגיעו. לו יהי!

    יהי זכרם ברוך.

    נתן טל

    מזכיר התנועה הקיבוצית

  • אייל גפן

    לפני יותר משמונים שנה סבי וסבתי זכרם לברכה בנו את קיבוץ יגור.

    לפני שבעים וחמש שנים נולדה אמי בקיבוץ יגור.

    לפני חמישים שנים נולדה אחותי בקיבוץ יגור.

    לפני חמישים ושלוש שנים נולדתי אני בקיבוץ יגור.

    שלושה דורות מאותו קיבוץ.

    לפני ימים אחדים התרסקו חמישה בני משפחה אחת מקיבוץ יגור:

    סבתא ברוריה, הבן בצלאל, אשתו קרן והילדים לירן ונויה.

    שלושה דורות מאותו קיבוץ.

    שלושה דורות נבלעים לתוך עומק האדמה וזרי פרחים מכסים אבל שחור ומקפיא שחדר לתוך העצמות שהספיקו להתייבש תוך רגע.

    אין לי מושג אם הטרמינולוגיה הזאת מהודקת מספיק.

    אין לי מושג אם יש לה תוקף בספרי הבלשנות.

    בתוכי היא צורבת.

    בשבוע האחרון אני מתהלך בתוך הטירוף הזה ומרגיש מפורק.

    שני סבאים בכו בקול אחד קדיש על ילדיהם ונכדיהם בבית העלמין למרגלות הכרמל איפה שקבורים סבא וסבתא שלי, איפה שצמחה ילדותי, איפה שאמא ואבא שלי סידרו והבטיחו לי ארץ נהדרת.

    רק מציאות כל כך מטורפת מסוגלת להכשיר רגעים בלתי סבירים כאלה.

    מתוך קיבוץ יגור אני סוחב על הגב למעלה מחמישים שנה את ארון הספרים שלי, ארון שבו כתובים ספרים על ערך ועל עמל ועל דרך טובה.

    שם, ברחבת העיגול, הסתובבנו סביב כדור הארץ שהיה ירוק ומבטיח.

    שם, בתוך היופי שנשפך מוואדי רושמייה לתוך הנשמה של כולנו, ראינו ארץ שקטה ונהדרת.

    דב ישורון ואיתמר פטישי ואליעזר פונדיק וחנהל’ה זמיר ועוד רבים מקושרי המקום הם רשימת ישובי הקבע במפת חיי. הם פטרוני השפיות. הם ושכמותם באו מאדמת הקיבוץ ולתוכה הם קברו את משפחת זר אביב.

    חום הגוף הולך ומוסיף להיות קר,

    השמיים התרחקו כל כך… כבר אי אפשר לבקש בקשות.

    אייל גפן

    (מתוך חוברת הזיכרון)