ברוריה בירנבוים

25/11/1925 - 08/06/1992

פרטים אישיים

תאריך לידה: ח' כסלו התרפ"ו

תאריך פטירה: ז' סיון התשנ"ב

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: מנדל בירנבוים

בנים ובנות: שושנה ברולין

נכדים ונכדות: לי ברולין, מאיה ברולין

ברוריה בירנבוים

ברוריה נולדה וגדלה בסובלק – עיירה קטנה על גבול ליטא-פולין, בה גרו יהודים ופולנים בכפיפה אחת. הוריה עבדו קשה לפרנסתם בחנות נעליים בעיר סמוכה, והיא גדלה והתחנכה בבית סבתה. למרות הריחוק מהוריה, זכורה לה ילדותה כתקופה יפה ומאושרת.
סיפורי ילדותה על הכפר והיער היו אחד מן הבילויים הנעימים שלה עם בנותיה, ובבוא הזמן עם נכדיה.
נעוריה עברו עליה בצל המלחמה, תוך נדודים ועבודה קשה בתנאים מחפירים, תחת עול הגרמנים בפולין הכבושה. אחרי המלחמה עבדה לפרנסתה כזבנית וכפקידה. בשעות הערב השלימה את השכלתה התיכונית, שנמנעה ממנה בשנות המלחמה. דרך ידידים משותפים פגשה במנדל ונולדה רבקהל’ה.
כשנסתמנה אפשרות לעלייה, למרות הקשיים שהערים המשטר הקומוניסטי, התארגנה המשפחה במהירות ויצאה להפלגה ארוכה בתנאים קשים. ברוריה לא שכחה את ההתרגשות ממראה אורות חיפה בלילה, בהגיעם. עוד בפולין רצו להגיע לקיבוץ או למושב. במהלך ההפלגה המליץ להם נוסע אחד על קיבוץ יגור, בהגיעם ניתן להם מבוקשם. ברוריה למדה עברית במהירות בעזרת רבקהל’ה והשתלבה טוב בחיי הקיבוץ.
בהריון השני אובחנה מחלת הלב שלה, וכך באמצע ההריון נותחה ברוריה בליבה, נחושה בדעתה להרפא וללדת אחות קטנה לרבקהל’ה – כבקשתה.
שנים מספר עבדה בבתי-ילדים במסירות ובאהבה. בהוראת הרופא נאלצה להחליף עבודה וכך קיבלה את “מחסן אספקה קטנה” לידיה. כאן התחיל הפרק המרכזי בחייה, בו השקיעה את כל מרצה, כוחותיה – את כל כולה. “המחסן” הקטן גדל והתרחב יחד עם האוכלוסיה והצרכים – והפך למוסד – כמעט מקום בילוי, ושמו “ברוריה”.
העקרון המנחה החשוב ביותר, שהניע את ברוריה כל השנים, היה השרות לחבר. כאן לא “נתנה הנחות”, לא לעצמה ולא לספקים הרבים, ובלבד שיקבל החבר הבודד והציבור הרחב את מבוקשו.
אט אט עם השנים נחלש הלב המתוקן וברוריה הלכה עם אותה נחישות ועם אותו כוח רצון אל ניתוח הלב השני, הפעם גם למען נכדיה. בגבורה, באומץ וחדורת תקווה התאוששה וחזרה לחיים פעילים ומלאים. בחורף האחרון התדרדר מצבה, אבל היא הייתה בטוחה שגם הפעם “תצא מזה” ותחזור לתפקד.
הציר המרכזי בחייה היו הבנות והנכדים. הם היו הכל. העידוד, הנחמה, השמחה, הכאב, הדאגה, התקווה – כל עולמה כולו. ברוריה שמרה על קשר הדוק וחם עם הבנות והנכדים. המרחקים, טלטולי הנסיעה ומגבלות הגוף, לא מנעו מברוריה לקחת תיק שהלך וקטן ככל שכלו כוחותיה, ולנסוע ולהיות עם נכדיה.

אשה קטנה שכולה לב.
והלב הזה, הפגום, החלש, אהב, נתן, חימם, העניק ופעם, כפי שהחזק בלבבות אינו יכול.
ונדם פתאם – ואין.

אשה קטנה הולכת מאיתנו ומותירה אחריה חלל גדול וריק.
והזכרון והלב מלאים אותה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מי לא הכיר את ברוריה?

    מי לא הכיר את ברוריה – שהרי היתה מוסד ביגור, וכל אחד נזקק לשירותיה הטובים.

    את ההיכרות המעשית והמשמעותית עם ברוריה עשיתי כאשר עבדתי במחיצתה – היא במחסן האספקה, אותו הפכה לחנות סדקית, ואני במחסן הכללי. אשה קטנה וחרוצה עם לב גדול וחם, שכאילו נולדה לתפקיד אותו מילאה.

    הרבה לא דיברה, אך כאשר אמרה – כדאי היה להקשיב ולעשות, כי לרוב צדקה.

    אמינות בשירות ומאור פנים לכל פונה. חיוך מצד אחד, וקשיחות עם הסוחרים והקפדה על האינטרסים של החברים והקיבוץ מן הצד האחר.

    קרוב לארבעים שנה חיה ברוריה איתנו, ואת רובן (יותר משלושים) עשתה בשירות הציבור – בחנות הסדקית ובכלבו החדש. לא פעם אמרה לי: “החבר לא צריך לדעת ולהרגיש שאתה כועס על כל העולם, ובקיצור – שקמת על צד שמאל”. או – “כשאתה משרת את החברים, זכור שאין להם כתובת אחרת”.

    לעתים נדירות כעסה ברוריה באמת, וזה כאשר פגעו באמינותה או במשפחתה. לעומת זאת – שמחה מאוד כאשר השיגה לחבר את מבוקשו ויכולה היתה לעזור.

    הבנות והנכדים היו כל אושרה. רק הזכרת אותם וחיוך גדול ורחב על פניה, וכל המצוקות והמכאובים כאילו נעלמו.

    ראיתי אותה בשמחה ובעצב…

    ראיתי אשה קטנה וחייכנית עם לב חולה, שיש בו מקום לכל-כך הרבה חום ואהבה לכולם.

    אזכרך לטובה על כל מה שהיית.

    אמנון מאירי

    [חוברת השלושים, 10.7.1992]

  • איך זה שכוכב נופל

    האבסורד הזה, לדבר על אמא בלשון עבר: לדעת, מבלי להבין עדיין, שקולה לא יצטלצל בשמחה מעברו השני של קו הטלפון, שה”חדר” הקטן של סבתא לא מכיל אותה יותר והיא איננה שם לקבל אותנו באהבה אין קץ.

    אמא היתה הכל. חוף מבטחים בשעות קשות והראשונה לשמוח בשמחותינו – קטנות כגדולות. “אמא פולניה” בכל רמ”ח ושס”ה, דואגת נורא כשצריך וגם כשלא. מסדרת, מתקנת ומניחה כל פרט בחרדת קודש. בקפה היו דרך קבע כמה גרגירי סוכר עודפים – מאהבה. חכמה כל-כך ביודעה להקשיב לבעיותינו, לכבד ולקבל בהבנה החלטות קשות שלנו, גם כשמדובר היה בפרידות שכאבו כקריעה בבשר החי.

    ואיזו חבֵרה היה היתה לנו! היכולת שלה לחלוק איתנו את כל קשת הרגשות האנושיים הפליאה אותי כל פעם מחדש, עוד מילדות. תמיד בכינו, התנחמנו והתגלגלנו מצחוק ביחד – כמו שלוש חברות, שלוש אחיות, כמו שתי בנות ואמא נפלאה, אחת ויחידה. שעות על גבי שעות יכולנו לשוחח – אל תוך הלילה, במקום מנוחת צהריים ואפילו בבית החולים. הבדיחות הפרטיות שלנו, שמות החיבה, הקינטורים, הזיכרונות המשותפים, הצרות, השמחות – עולם ומלואו של רקמת יחסים דקת-נימים ששמה אהבה, והכל בה ואין דומה לה.

    איך זה שאשה אחת, כל-כך קטנה, כל-כך חולה, שופעת כל-כך הרבה מרץ, חיוניות, כוחות נפש, גוף ורצון? איך אפשר להקרין עוצמות אדירות כאלו של אופטימיות, חום ואור, כשהלב לא סוחב וקשה לחיות? מאיפה הנחישות, העקשנות, ההתרסה ואף ה”חוצפה” לחיות חיים כה מלאים ועשירים, לתת עוד ועוד – עד כדי שיכחת עצמה, למרות המגבלות, הכאבים, המועקות? מאין שאבה את הכוח להתגבר על הקשיים, לא להתלונן, לא לוותר, להמעיט בערך מחלתה – ולהמשיך הלאה?

    זאת אהבת החיים הבלתי מעורערת של העומד על סף התהום ומהלל את יפי העולם; שמחת החיים, שרק מי שחייו תלויים מנגד יודע אותה.

    וברוריה ידעה אותה על בוריה. כך התמסרה לנכדים בכל נשמתה ומאודה. כך השקיעה את כל כולה בעבודה – בלי שעון ובלי חשבון…

    – – –

    אמא כבר לא מתייסרת בקשייה. רק אנחנו, אוהביה, מתייסרים בחסרונה, כואבים את הגעגועים אליה ומבכים את כל מה שלא הספקנו, כל מה שעוד יכולנו לעבור ולחוות יחד – ולא נוכל יותר.

    אבל מה שהיא נתנה לנו, מה שהיא היתה לנו – יישאר שלנו, לעולם!

    שושי

    [חוברת ליום השלושים, 10.7.1992]

  • משחר ילדותי…

    משחר ילדותי חייתי בסביבה יהודית, בעיירה סוּבַלְקִי, שהיתה כמו עיירות רבות בפולין עיירה “יהודית”. הורי עבדו בחנות נעליים של יהודים ואני התחנכתי אצל סבתי. אפילו כשביקרתי בבית הספר הייתי בערב משחקת ברחוב עם ילדים יהודים, ובמיוחד מבלה איתם את החגים, כי אהבתי את חגי היהודים. לעתים לא באתי לבית הספר ביום של חג יהודי, ואז היו נוזפים בי קשות שאני מבלה עם ילדים יהודים.

    מפאת חוסר אמצעים התחלתי מוקדם לעבוד. עבדתי בחנות של יהודים ובערב למדתי בשיעורי בי”ס תיכון. זכורתני שאלה גורלית באחד המבחנים בשאלות אקטואליות: האם ידוע לי איזו מדינה חדשה קמה? (הכוונה היתה לישראל – ולהפתעת בוחני – ידעתי. מנין ידעתי? כבר לא אזכורה). אודה, אז טרם שיערתי שגורל חיי יתקשר עם ישראל, מדינת היהודים.

    תקופת השואה

    הייתי עוד ילדה. לא שמעתי בעיירתי על כל מה שהתרחש עם היהודים בגיטאות ובמחנות. ידעתי רק שיהודים ברחו מהעיירה והאוכלוסיה הפולנית שדדה את דירותיהם. משפחתי התנהגה אחרת. להורי נמסר על-ידי מעבידיהם היהודים למכור את עיסקם (חנות הנעליים), ואחר-כך נסעו אחריהם לרוסיה למסור להם את הכסף. אותי השאירו אצל סבתי. זכורתני שסבתא שמרה על “כלי הפסח” של ה”בעלים” ולא הניחה להשתמש בהם, כי זה פיקדון שיש לשמור עליו ולהחזירו בשלמותו.

    התחתנתי עם בחור יהודי.

    את מנדל פגשתי באקראי בחברה בה דיברו יידיש, שפה שרכשתי לי מהסביבה בה עבדתי, כמו יתר השפות שלמדתי בקלות – רוסית וגרמנית – ואני אז עובדת כפקידה. בתחילה הוא אפילו לא ידע שאינני יהודיה. כאשר נולדה לנו בת התחילו “בעיות יהודיות”. בגלל שם המשפחה היהודי היה לי קשה להשיג עבודה. לילדה קראו בגנון “יהודיה”. היא באה הביתה ושאלה “מה זה יהודיה?”

    עוד בראשית התקשרותנו המשפחתית שאל אותי בעלי אם אהיה מוכנה לעלות לישראל? תשובתי היתה, שאם הסכמתי להתקשר בחיי משפחה עם יהודי אז אין לי מה לסרב להצטרף למדינת היהודים. מובן שהיו לי חששות: כאן קוראים לי “יהודיה” ושם יקראו לי “גויה”. תיארתי לי שבמדינת ישראל כולם אדוקים, כל הנשים מדליקות ומברכות על נרות-שבת, וזאת איני יודעת. מה יהיה? בכל אופן, כשארזתי את מזוודותי לעלייה לקחתי איתי “נרות שבת”.

    העלייה לארץ

    באוניה נסענו כ-3 שבועות, מפני שהיא אספה עולים מארצות שונות, ביניהם גם מצפון-אפריקה. באוניה היתה לנו הזדמנות לשוחח עם אנשים רבים. פגשנו בה גם איש שהיה פעם ביגור, והוא המליץ לנו על קיבוץ זה, שיש בו סידורים טובים לחיים והוא נמצא בקרבת העיר. כבר באוניה, כששאל אותנו פקיד הסוכנות לאן היינו רוצים ללכת בישראל, רשמנו – קיבוץ יגור. באנו ליגור עם גל העליה השני של יוצאי פולין.

    קיבלונו יפה במשק. מהיום הראשון התרשמתי מהסידורים והאירגון בחיי היום-יום. הייתי חולה, טיפלו בי במסירות רבה והבראתי. אני נמצאת ביגור כ-6 שנים ואני מרוצה. בעלי אומר שהשתרשתי במקום יותר ממנו. במיוחד אני קשורה לעבודתי בבית הילדים, שנותנת לי סיפוק רב.

    חיי האשה בקיבוץ, לדעתי, מסודרים טוב. הקיבוץ נותן לאשה אפשרות להתקדם וללמוד גם אחרי יום העבודה. הנה אני, למדתי עברית ואני ממשיכה להשתלם בשפה. כמו כן התחלתי בלימוד השפה האנגלית. הצטרפתי למקהלה ואני גם חברה פעילה בוועדה לשיפור החדר. בעלי מתאונן שכל ערב יש לי עיסוק אחר מחוץ לחדר.

    ילדי מאושרים. אני חושבת שהחינוך המשותף הוא טוב לילד ולאם, אם כי בערב עדיין קשה לי למסור את הילדה לבית הילדים, לכן אני “חוטאת” לפעמים ולוקחת את הילדה לישון בחדרי.

    כמובן שגם כאן, כמו בכל מקום אחר, ישנה לעתים פגיעה ואי-סיפוק, אך צריך להבליג ולעבור על זה, כי אור וצל יש בכל מקום… גם כשיש לי לברר משהו עם המטפלת של בנותי, אני עושה זאת לא בנוכחות הילדים. אם רוצים שהילדים ימשיכו בחיים האלה, חיי קיבוץ, לא צריך להתאונן באוזניהם.

    לסיכום, עלי להגיד שבדרך כלל אני מאוד מרוצה מהחיים בקיבוץ. הקיבוץ דורש שהאדם יתאים את עצמו נפשית לחיים אלה, חושבתני שעשינו זאת.

    בין היתר אני מתרשמת מאוד מהחגים בקיבוץ. חגי היהודים, בהבדל מהנצרות, ששם הכל מתרכז בכנסיה, שלובים בחיי הפרט, המשפחה, יחד עם הילדים. והרי לחגי היהודים נמשכתי מאז ילדותי בפולין. צורה זו של חג מעניקה לי ולילדי שמחה רבה.

    ברוריה

    “ספר יגור”, עמ’ 321