ברוריה זר-אביב

27/08/1944 - 04/10/2003

ברוריה, בת שרה ובצלאל אורמן, נולדה בחיפה בשנת 1944,
גדלה בנתניה והקימה שם משפחה עם פרדי זר-אביב.
לאחר שנולד בנם הבכור צאליק עברה המשפחה לצרפת,
שם חיו תשע שנים ושם נולדו הבנות סופי וגבי.
בשנת 1982 חזרו ארצה, וכעבור שנתיים נקלטו ביגור.
לא קלים היו לברוריה חבלי הקליטה ביגור.
לאחר שהתנסתה בעבודה בבתי הילדים ובארכיון הקיבוץ
מצאה את מקומה במשרד אולם “יד למגינים”, שם היתה מנהלת המכירות.
מעבר לאחריות המלאה על מכירת הכרטיסים, הקשר העסקי עם המוסדות
והקשר האישי והאיכפתי עם קהל המנויים,
היתה ברוריה שותפה מלאה בניהול האולם.
היא ניהלה את המשרד בדייקנות ובאמינות מירבית.
במרכז עולמה עמדה משפחתה.
היא היתה גאה בילדיה, בקשרים ההדוקים ביניהם ובקשר שלה עם כל אחד מהם.
במוצאי-שבת, 4 באוקטובר 2003 לא הגיעה ברוריה לפתוח את הקוּפה
לקראת הקרנת הסרט השבועי.
תמיד היתה אומרת: “הרי רק הבלתי אפשרי ימנע ממני מלהתייצב בזמן!” – ואכן, אירע הנורא מכל.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • חברות

    כמפגש גורלי מדהים, אישה מיוחדת נכנסה לתוך חיי לפני כ-16 שנה. מפגש שעל פניו לא שונה משום מפגש…

    והיא שינתה אותם לחלוטין מקצה לקצה. בחיוך, בנעימות, בנימוסין ובאהבה – האמנתי לה והלכתי אחריה…

    את כל מה שיש לי, כל מה שאני אוהבת, כל מה שיקר לי – יש לי בזכותך…

    הילדים, הבעל – משפחה.

    הבית, העבודה – קיבוץ.

    הכירה לי בעל, הכירה לי את ילדיי, הכירה לי קיבוץ, הכירה לי חברות ואהבה.

    כל מה שאני נושמת, רואה, אוכלת – זה רק ממך. דאגת לי בכל הזמנים: בהתחלה – קליטה בקיבוץ, אחר כך – שמרת עלי ב”שמירת הריון” ובסוף – כל פגישה, כל טלפון… מה שלומך… מה שלום הילדים, הלימודים…

    ואני לא נתתי לך כלום – ואף לא ביקשת כלום. אישה אצילית ומיוחדת – לא הספקתי להגיד לך תודה…

    הנכד הבכור המקסים שלך, שכל כך אהבת, שיחק בגן יחד עם הילדה הקטנה שלי…

    מציאות קיבוצית או גלגל גורלי…. אשרי המאמין בגורלות.

    נכון, מגיע לך לוויה ממלכתית ומלכותית… אבל… למה כך ועכשיו…

    אורלי רום

    #

    נפגשנו במקומות ובזמנים לא שגרתיים,

    ואת מדי בוקר הקדמת אותי בכמה צעדים – יוצאת לדרכך בחסות החשיכה ובלבך אין מורא.

    תמיד הערצתי אותך על הכוח שבך לצעוד כך – לבד – בשדות, לצעוד באומץ ובהתמדה – בחיים ובעולם.

    בידייך החזקת צרור מפתחות גדול – מפתחות לביתך – לעולמך – לנפשך – לכל אשר אהבת…

    מדי פעם הייתי שואלת את עצמי אלו דלתות את פותחת ולמי?

    היום אני מקווה שלפחות נפתחו שערי שמיים לקלוט אותך ומשפחתך ברחמים.

    אני ממשיכה לצעוד באותה הדרך לבד, ואת אינך – אפילו לפגוש בחיוך ובמבט.

    יעל ס”ט רשף

    #

  • באמצע האהבה

    בְּאֶמְצַע הַצָּהֳרַיִם

    בְּאֶמְצַע הַדִּבּוּר

    בְּאֶמְצַע הַהִתְקַרְבוּת

    בְּאֶמְצַע הָאַהֲבָה

    בְּאֶמְצַע הַחַיִים

    סוֹף.

    וְהַגֶשֶׁם יַתְחִיל מָחָר

    וְהַשֶׁקֶט שֶׁאַחֲרֵי הָרַעַם

    וְלַמִילִים יִהְיֶה מְאוּחָר

    לְהַגִיד אֵי פַּעַם…

    וְרַק יוֹנִים מְבוֹהָלוֹת

    קְטוּעוֹת כָּנָף

    בְּתוֹךְ עֵינֵינוּ הַשׁוֹאֲלוֹת

    יְחַפְּשׂוּ עָנָף.

    עידית

  • בעבודה המשותפת

    העצב מתכאב

    השבוע השני והשלישי קשים יותר. פתאום את קולטת. איך אבין את עצמי. מאיזו תבונת חיים אוספים כוחות ורואים שוב את היופי מסביב, את האהבה, את היחד המחזק, את השמחה המלטפת ברוך כאומרת “כן, זה מותר”… אבל “העצב מתכאב ותמיד הוא כאן”.

    מילות כל שיר מתחדדות, מתקשרות ומצמררות בהתאמתן לכאב, לגעגוע ולאהבה שהיתה כאן.

    “איך עשית לי את זה”, “למה עזבת אותי” – מילים מתהום הבטן והחזה, המרשות לעצמן להיפלט רק בעת הבכי.

    לפני שנפלה עלינו המכה הייתי בחופשה, שבועיים. עוד הספקנו להתחבק יום עבודה אחד, למסור מה היה ומה קורה. אפילו על הטיול לא הספקתי להשחיל מילה. צחקנו כתמיד… שבמשך הזמן אספר לך פה מילה ושם חוויה, בין הטלפונים.

    היחד היה כל כך מבטיח, ומחזק ותומך.

    נסעתי עם השבעתך שלא אתקשר ממרחקים לשאול מה…

    ועכשיו. הרי לא חולפות חמש דקות בלי פנייה אלייך. כל ישותך נמצאת כאן במשרד. יושבת על כסאך, ליד שולחנך. כתב ידך מצעק אלי מכל נייר, טופס או מסמך. אז אפשר לחזור כך לשגרה?

    את איתנו כאן בכל מפעלך שיצרת.

    מי שרוצה לנשום מעט ממך, מוזמן לכאן. גבי היתה אתמול. החום שקרן ממך פרץ אלי ממנה עם הזרם החם והמלוח. הקופסאות שעטפת בנייר צבעוני, הווילונות שתפרת משמלה ישנה, תמונות הנכדים שמילאו אותך באושר כל כך גדול.

    לכן קשה להבין בשכל ובהיגיון את המציאות החדשה.

    הן רק נסעת לניס, צרפת, שחלמת עליה ועל החופשות בה. ושוב תחזרי לכאן עם כל היותך, מילותייך המרגיעות, עצותייך, צעדייך בפרוזדור, הקפה של אחת-עשרה ועוד הרגלים קטנים בעבודה המשותפת שיצרנו שתינו.

    “בחלונות תמיד הערב

    מתחלף, ועם הזמן

    מתכאב בנו העצב

    מאליו, תמיד הוא כאן”.

    (עידית)

    ענת עוגן

  • מזכיר התנועה הקיבוצית

    “שאתה בחרתנו מכל הילדים

    להרג מול כיסא כבודך

    ואתה את דמנו אוסף בכדים

    כי אין לו אוסף מלבדך”.

    (נתן אלתרמן)

    משפחות זר אביב ואלמקייס השכולות וקיבוץ יגור הכואב. התנועה הקיבוצית כולה אבלה ובוכה אתכם.

    ברגע אכזר של שבת משפחתית התפוצץ המטען האנושי הרווי בשנאה וזדון וקיפח חיים שלמים, משפחה שלמה.

    סבתא ואבא ואמא ואח ואחות – ולא “בשרשרת פנינים מזהב” כמו בשיר, כי עם בתופת נוראית מנשוא.

    צעקי בבכי אדמת יגור על כך שאינך רוצה קורבנות שווא כאלה.

    התאבלי על ברוריה ועל בצלאל ועל קרן ועל לירן ועל נויה הקטנה – שורה ארוכה ארוכה שטירוף נורא שכזה קטל אותם מהאפשרות לחיים של שמחה ואושר, ביום ההולדת שהפך ללוויה.

    עד מתי יימשך מרחץ הדמים האין סופי ללא התכלית, כדי שנדע כולנו שדי ומספיק וראוי לכולנו להתרכז בבניית חיים ובתים בביטחון ובשלום.

    וכיצד מנחמים וכיצד מחזקים ומתגברים, ואדמתנו רואה בבזבוז הנורא הזה, בקורבן ובשנאה התהומית שהצמיחה – גיהנום ומוות.

    אולי תבוא הנחמה בנחישות הרצון לבחור בחיים ובחברות האמת, באהבה ובעוצמת הקהילה ביגור ובחיזוק המשפחה והיחידים לימים טובים יותר שעוד יגיעו. לו יהי!

    יהי זכרם ברוך.

    נתן טל

    מזכיר התנועה הקיבוצית

  • אייל גפן

    לפני יותר משמונים שנה סבי וסבתי זכרם לברכה בנו את קיבוץ יגור.

    לפני שבעים וחמש שנים נולדה אמי בקיבוץ יגור.

    לפני חמישים שנים נולדה אחותי בקיבוץ יגור.

    לפני חמישים ושלוש שנים נולדתי אני בקיבוץ יגור.

    שלושה דורות מאותו קיבוץ.

    לפני ימים אחדים התרסקו חמישה בני משפחה אחת מקיבוץ יגור:

    סבתא ברוריה, הבן בצלאל, אשתו קרן והילדים לירן ונויה.

    שלושה דורות מאותו קיבוץ.

    שלושה דורות נבלעים לתוך עומק האדמה וזרי פרחים מכסים אבל שחור ומקפיא שחדר לתוך העצמות שהספיקו להתייבש תוך רגע.

    אין לי מושג אם הטרמינולוגיה הזאת מהודקת מספיק.

    אין לי מושג אם יש לה תוקף בספרי הבלשנות.

    בתוכי היא צורבת.

    בשבוע האחרון אני מתהלך בתוך הטירוף הזה ומרגיש מפורק.

    שני סבאים בכו בקול אחד קדיש על ילדיהם ונכדיהם בבית העלמין למרגלות הכרמל איפה שקבורים סבא וסבתא שלי, איפה שצמחה ילדותי, איפה שאמא ואבא שלי סידרו והבטיחו לי ארץ נהדרת.

    רק מציאות כל כך מטורפת מסוגלת להכשיר רגעים בלתי סבירים כאלה.

    מתוך קיבוץ יגור אני סוחב על הגב למעלה מחמישים שנה את ארון הספרים שלי, ארון שבו כתובים ספרים על ערך ועל עמל ועל דרך טובה.

    שם, ברחבת העיגול, הסתובבנו סביב כדור הארץ שהיה ירוק ומבטיח.

    שם, בתוך היופי שנשפך מוואדי רושמייה לתוך הנשמה של כולנו, ראינו ארץ שקטה ונהדרת.

    דב ישורון ואיתמר פטישי ואליעזר פונדיק וחנהל’ה זמיר ועוד רבים מקושרי המקום הם רשימת ישובי הקבע במפת חיי. הם פטרוני השפיות. הם ושכמותם באו מאדמת הקיבוץ ולתוכה הם קברו את משפחת זר אביב.

    חום הגוף הולך ומוסיף להיות קר,

    השמיים התרחקו כל כך… כבר אי אפשר לבקש בקשות.

    אייל גפן

    (מתוך חוברת הזיכרון)