בריינה כספי-תימן

28/10/1911 - 28/09/1998

פרטים אישיים

תאריך לידה: ו' חשון התרע"ב

תאריך פטירה: ח' תשרי התשנ"ט

ארץ לידה: אוקראינה

תנועה ציונית: החלוץ, קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: זאב כספי

בריינה כספי – תימן

בריינה נולדה ב-28 באוקטובר 1911 למשפחה בת שלושה בנים ושלוש בנות, בעיר רובנה, עיר גבול שעברה משלטון לשלטון. נוסף על קשיי מעבר אלה, כבר בצעירותה, משום היותה הבוגרת בבנות, נטלה על עצמה את עול הבית והשתתפה בפרנסת המשפחה, לאחר שאמה החולה נפטרה והיא צעירה בימים. בית משפחת תימן שיקף את הלך הרוח ברחוב היהודי בתקופה זו, אחיה השתייכו למפלגות שונות, וכינוסי לילות השבת שבביתם נודעו בויכוחים האידיאולוגיים הסוערים, כשאליהם מצטרפים חברים ובני דודים כקלמן סיני ז”ל, שבעקבותיהם מצאה בריינה את דרכה לתנועת “החלוץ”.
ב-1932 יצאה בריינה להכשרה בקיבוץ “קלוסובה”, לאחר החלטה אישית שהיא עולה לארץ ויהי מה. לשם כך שינתה את תאריך לידתה, על מנת להיות צעירה בכדי להתאים לדרישות המנדט, אך לא צעירה מדי, על מנת להישאר קרוב לראש התור. לצורך העלייה נישאה בריינה בנישואים פיקטיביים, וכאשר בעלה הפיקטיבי חלה זמן קצר לפני העלייה לאניה, נישאה נישואים פיקטיביים שניים לבחור שהיה על האניה. כך מצאה עצמה בפברואר 1935 בשערי ארץ-ישראל, ומשם הגיעה ליגור. ביגור עבדה בעבודות שונות, שהעיקריות ביניהן: מחצבה, גיהוץ לאנגלים, בית ילדים, מטבח וכמובן כאם-בית בבית הספר, כאשר מחזורים רבים זוכרים לה את טעמם הבלתי נשכח של הסנדוויצ’ים וחבים לה את “כישוריהם” בנקיון. עוד בהיותה שוליה בעיירתה רובנה רכשה את מיומנויותיה במלאכת היד. כשרון חבוי זה בא לידי ביטוי בעבודתה במתפרה ובעבודות היד שעשתה בחוגים השונים.
ביגור פגשה את זאב, שהגיע ארצה ב-1939, וביחד הקימו משפחה. בקיבוץ נולדו שלושת ילדיהם – מתתיהו, ברכה ושלמה. עם השנים הצטרפו אליהם מאיר מאור (אסור), משה ושלמה תימן. בריינה זכתה ל-12 נכדים ו-2 נינים.
בשנת 1964 נפטר בעלה זאב ממחלה ממארת. בשנת 1969 משה תימן, שהיה לה כבן נספה בתאונת מטוס. באותו זמן פרצו אצלה מספר מחלות, אשר רק חוסנה האישי וכורח המציאות החזיקו אותה בחיוניות ומעשיות, אשר היו כל כך אופייניים לה.
צמאונה ללימודים כירסם בה במשך כל השנים. אולם עדנה הייתה לה רק בשנותיה האחרונות עת הצטרפה לחוגי הלימוד של מועדון “דורות” במועצה האזורית.
בשנת 1988 התגלתה המחלה. בריינה סרבה לקבל טיפול כלשהו, מתוך מטרה לא לפגוע באיכות חייה. בתקופה האחרונה התעוררה מחלתה, ממנה לא החלימה.

תמו חיים עשירים, מלאי מעש וסיפוק.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • קווים לדמותה של אמא

    שעת בוקר מאוחרת. אני מורח חמאה על פרוסת לחם ומתחיל לקלף זיתים ירוקים ולהניח את החתיכות בשורות ישרות על הלחם. כמו במטה קסמים שָטוֹת מחשבותי לימי ביה”ס והסנדביצ’ים שהכינה אמא בהפסקות הגדולות. רזה הייתי, ואמא גילתה שאני אוהב זיתים על לחם, וכך התחיל המנהג – בתחילה רק בשבילי, אך במשך הזמן גדל מעגל הילדים והקיף כל מי שאוותה נפשו. לימים שאלתיה מדוע הכינה סנדביצ’ים לכל מי שרצה, ותשובתה היתה “לא רציתי שיקנאו בך”. ואז הוסיפה “כשהיית תינוק, אחד הילדים בבית התינוקות היה מקבל כל יום בשר-עוף ואף אחד אחר לא קיבל כי לא היה. אתה ישבת לצידו בשולחן ותמיד בכית מקנאה”.

    בהתקרב יום הולדתה ה-80 הכנו מסיבה לכבודה, ומלבד המשפחה והקרובים רצינו להזמין גם מחברי המשק איתם קיימה יחסי ידידות. ביקשנו ממנה רשימה ותשובתה היתה: “אף אחד. אני בטח אשכח מישהו, או מישהו יחשוב שהוא צריך להיות מוזמן ואחר-כך יהיה ברוגז. תזמינו רק קרובים”.

    כזאת היתה – תמיד חששה לפגוע ברגשותיהם של אחרים.

    דאגה זו לרגישותם של אחרים היתה אחד ממאפייניה. כשהמתפרה החלה לעבור מהפכה מסחרית, הדרישות לסחורה באיכות גבוהה וגילן המתקדם של התופרות לא הלכו יד ביד. מספר בחורות כבר לא יכלו להפוך צווארון או לסגור כיס מלוכסן. היה ברור שמי שלא תעמוד בדרישות תצטרך למצוא מקום עבודה חדש… אמא היתה מגיעה בחושך, לפני כולם, וגומרת את הצווארונים והכיסים ומשאירה אותם ליד מכונות התפירה. היא לא סיפרה לאף אחת שהיא היתה הגמד שבא בלילות, על מנת שלא לפגוע ברגשותיהן של הבחורות.

    כך המשיכה לעבוד במתפרה עד גיל 85, ואז יום אחד אפתה עוגה והביאה בקבוק יין וחגגה עם כולן את צאתה לגימלאות. לימים, לאחר שהחלה להשתתף בחוגים ב”גוש”, הודתה בפני שהיא היתה עקשנית לחינם, ושמוטב היה לה לו יצאה לגימלאות מוקדם והיתה נהנית קצת יותר בשארית חייה.

    – – –

    היה לה סדר עדיפויות בחיים והיתה נחושה והחלטית בהשגת מטרותיה. חינוך לילדים היתה מטרה ראשית בחייה. עזבה את ביתה ועלתה לארץ כי לא רצתה לגדל משפחה בתנאי העיירה בפולין… התיישבה והקימה משפחה בקיבוץ כי שוכנעה שרק בקיבוץ היא תוכל להבטיח חינוך מלא לילדיה בשנות הארבעים והחמישים….

    אומרים שהעולם מתקיים בזכותם של ל”ו צדיקים. אעביר לילדי את מסריה ואַקנֶה להם את מעלותיה ומאפייניה – שיגדלו וימלאו את ה”חור” שהשאירה במותה, כי איך היתה אומרת – “ככה צריך להיות”.

    מורשתה נר לרגלי.

    שלמה.

    [בחוברת לזכרה]

  • לאמי

    לאמי

    שידעת רק לתת, שבכלל לא הכרת מה זה לדרוש או לקבל, כי עצם הנתינה גרמה לך סיפוק, נתנה לך תעצומות נפש ואיפשרה לך מהלך חיים מתמשך של חשיבה ועשייה למען הזולת.

    אפילו מתנות שקיבלת לחגים ואירועים בדרך כלל מצאו דרכם חזרה לנותנים, בתוספת: “אתכם זה ישמש יותר”, “אתם צריכים את זה יותר ממני”, “כמה אני כבר אנצל את זה” וכו’…

    שהסתפקת במועט, למרות שלא הפכת זאת לדת. שבמעשייך היום-יומיים ובדבריך שידרת תמיד הסתפקות במועט. לא שלא היית מוכנה לנסות טעמים חדשים, לא שלא הסתקרנת להכיר מקומות חדשים, לא שלא גילית התעניינות במכשירים חדישים ומסובכים, אך בעצם אופייך תמיד חזרת אל ההסתפקות במועט.

    שנֵחנת בכישרון יצירתי – עם המון אהבה, בתוספת אינטואיציה אימהית אדירה, ידעת להפוך כל שארית או “פסולת” לשמלת כלולות או מעדן מלכים. אף פעם לא הבנו איך חולצה קרועה ובלויה הופכת באחת לפאר היצירה, או איך שאריות האוכל המיועד לאשפה, שינו כיוון ומפיצים פתאום ריחות… (אוי, הטעם עדיין על הלשון), והכל מלווה במבט מלטף ואוהב.

    שהתהלכת בשקט בין הבריות, בעדנה, ביראה ובביטחון. פַּן חשוב בהווייתך – ההתחשבות בזולת, לא להפריע, לא להלחיץ אף אחד. לא חששת להביע דעה שונה, לא היססת להטמיע רעיון בו דגלת בדרכים שונות ולא שיגרתיות, לא חסרת ביטחון בצדקתך, אך תמיד בעדינות, כבדרך אגב, כדי לא להישמע בוטה או פוגעת, שומרת על כבוד הזולת. איזה ריחוף אוורירי של שקט, של הליכות, של צניעות.

    שהענקת לי מדבשך, יקרה שלי,

    שהיית אמי.

    ברכה.

  • אשה קטנה עם נוכחות גדולה

    אשה קטנה עם נוכחות גדולה –

    כך אזכור תמיד את בריינה – שהשתתפה בחוג שלי כשנתיים. פנים נעימות, חייכנית, ותמיד נקיה ומסודרת ועם מצב רוח טוב.

    יכולתה לקשירת קשר היתה מיוחדת במינה. תמיד הקשיבה בצמא לכל שהיה נאמר בקבוצה, ותגובותיה והערותיה היו קצרות – ממוקדות ומלאות תבונה וחכמה.

    בשיחות אישיות איתה ביטאה תמיד שביעות רצון, אושר והסתפקות במה שיש לה. השתייכותה למועדון נתנה לה סיפוק והנאה מכל חוג שבו השתתפה, ותמיד אמרה לי “תודה, היה נהדר”.

    היתה מאוד גאה בילדיה ונכדיה ובכל הדור הצעיר שהקימה. לא פעם סיפרה לי על ביקורה בארה”ב וחוויותיה שם.

    בעיני, היתה אשה מיוחדת, חמה, נעימה וחכמה.

    חבל על דאבדין ולא משתכחין.

    יהי זכרה ברוך.

    אורה לוי

    מועדון “דורות”

  • ראיון עם סבתא

    קטעים מראיון שערך בן כספי עם סבתא בריינה:

    מה עשו הורייך למחייתם?

    אבא היה סוחר בביצים. האיכרים בסביבה היו מביאים אליו את הביצים והוא היה ממיין אותן לפי הגדלים ומוכר אותן לחנויות בפולניה. אמא היתה עקרת בית.

    תתארי את ילדותך: בבית הספר, תעסוקות, ידידים.

    הלכתי לבית-ספר עממי בפולניה. כל יום הייתי עוזרת בבית לאמא, כי אמא היתה חולה. היו לי חברים וחברות מבית הספר ומהשכונה.

    ספרי על האחים והאחיות שלך:

    היינו ארבעה אחים ושלוש אחיות, אבל אחד האחים נפטר בגיל צעיר – הוא נפל מהגג. הייתי קרובה יותר לאחים כי הם היו המבוגרים. שתי האחיות שלי היו יותר צעירות. כולנו הסתדרנו אחד עם השני טוב מאוד, אף פעם לא היו בעיות.

    איזה חיים דתיים היו לך?

    בבית שמרנו על בית כשר. אבא היה חסיד ואדוק. לבית כנסת הלכתי רק בשבתות וחגים.

    תתארי ארוחה אופיינית בביתך:

    בארוחת הבוקר אכלנו לחם עם גבינה. בצהריים: מרק שעועית ותפוחי אדמה. תמיד היו לנו בבית ביצים וסוכר, משום שאבא השתמש בביצים שנשברו או שהיה מחליף אותן בסוכר. אני אהבתי את הכל, כי אני בישלתי, וחוץ מזה לא היתה לנו ברירה – זה מה שהיה. כשהיינו הולכים לבית הכנסת היינו אוכלים שם משהו מיוחד לחג.

    ספרי על יום העבודה שלך:

    במשק עבדתי בהתחלה בגיהוץ במכבסה בחיפה. לא היה לנו חשמל והשתמשנו בפחמים. היינו שמים אותם במגהץ ומגהצים עד שהם התקררו, ואז שמנו פחמים חדשים. גיהצנו מדים לצבא הבריטי.

    עבדנו שמונה עד שתים-עשרה שעות – כמה שהיה צריך. בשבתות היינו עובדים בבית: בקטיף תירס, למשל. לפעמים היו לי שריטות עמוקות מהתירס אבל למחרת הייתי צריכה לגהץ במגהץ החם – לא היה לי קל. אחר-כך עבדתי בבישול ובניקיון בבית הספר, ובסוף בתפירה.

    איזה בגדים לבשתם כל יום?

    הו! לבשנו אותה שמלה כל יום. בימי שישי היינו מכבסים את השמלות ונותנים להן להתייבש, ומיד לבשנו אותן בחזרה.

    איזה ערכים קיבלת מהבית?

    הכי חשוב: יחסים טובים במשפחה, שלום-בית.

    את מי במשפחה הכי הערצת ולמה?

    את האח שלי, לייזר, כי הוא הביא לי תמיד שוקולדים וסוכריות בכל פעם שהיה בא הביתה. שאר האחים היו עסוקים מדי.

    מי האנשים שהשפיעו על מעשייך?

    אני בעצמי! כל ההחלטות היו שלי, בלי השפעה מאיזשהו איש. החלטתי להצטרף ל”החלוץ”, ללכת להכשרה, לעלות לארץ, להתיישב בקיבוץ, להביא את אחותי לארץ – הכל בעצמי.

    ספרי לי איזשהו סיפור שאת זוכרת מילדותך:

    הסבא שלי נסע בתחילת המאה לאמריקה עם שני הבנים הגדולים, האחים של אבא שלי, לחפש עבודה. אחרי כמה זמן הוא שלח רשיונות מעבר ואישורי עבודה לכל המשפחה. הסבתא אמרה שאין מספיק ויזות לכולם ושאבא שלי צריך להישאר בפולניה עם משפחתו לטפל בביזנס, עד שהם ישיגו עוד רשיונות.

    שנים רבות לאחר מכן אבא שלי חיפש איזשהו פסוק בתנ”ך ומצא בתוך התנ”ך את הויזות ורישיונות העבודה לו ולמשפחתו. הוא אף פעם לא סלח להם על זה.

    אני חושבת שאמא שלו פחדה שעם כל הילדים הוא יהיה למעמסה על כל המשפחה, והחליטה להסתיר את הניירות. לכן רק אנחנו נשארנו בפולין וכל השאר היגרו לארה”ב.

    איך פגשת את סבא זאב?

    ישבנו מספר בחורות מחוץ לצריף בקיבוץ ושוחחנו. אני שטפתי את הרצפה ופתאום סבא עבר ואני היתזתי עליו מים בכוונה, אבל עשיתי כאילו זה לא היה בכוונה. אז הוא עצר והתחלנו לדבר וככה זה התפתח. אני חושבת שהוא ידע שעשיתי את זה בכוונה.