ברכה (בוזיה) חיות

21/05/1893 - 25/10/1947

פרטים אישיים

תאריך לידה: ו' סיון התרנ"ג

תאריך פטירה: י"א חשון התש"ח

ארץ לידה: רוסיה

תנועה ציונית: דרור

עבודה: מורה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: חומה חיות

ברכה (בוזיה) חיות

הוציאה את נשמתה אור ליום שבת. התענתה קשה בימים האחרונים.
ילידת קובל. בת למשפחה שומרת מסורת ומשכילה. במלחמת העולם
הראשונה נקלעה עם זרם הפליטים לקייב אשר באוקראינה, הצטרפה
לתנועת “דרור” ברוסיה, ואתה עשתה את דרכה עד עלותה ארצה. כבר אז
התגלתה אצלה הנטיה למקצוע של מחנך והיא התכוננה לתפקיד זה.
לאחר שובה של המשפחה לקובל – על סף שנת 1923 – עבדה בוזיה בגן-
ילדים. התבלטה כגננת בעלת רגש עדין והבנה עמוקה לנפש הילד. מחוננת
בחוש לאמנות, יודעת פרק בשירה ובציור. שמרה על זיקתה לקבוצת “דרור”
אשר עזבה בינתיים את רוסיה ועברה לפעול בפולין.
בנועם הליכותיה ידעה בוזיה להקל את הנכר על חבריה, שנעקרו מביתם
ומשפחתם. טיפחה ויצרה אוירה חמה, שהיה בה משום תחליף לבית
שנעזב.
לפני שלוש עשרה שנים עלתה ארצה, השתקעה ביגור, במקום בו נמצאה
חומה אחותה וקבוצת חברים מ”דרור”. ביגור המשיכה בוזיה בהוראה
והייתה מבוני בית-הספר כמעט מראשיתו. הצטיינה בכשרון מיוחד להקנות
ראשית דעת לילד. כמעט כל מחזורי בית-ספרנו קיבלו מפיה את היסוד
בקריאה, בכתיבה ובחינוך בשנת לימודם הראשונה. ידעה לשמור קשריה עם
הילדים גם בהתבגרם. שקדה על המשך השתלמותה. ידעה ללמוד מאחרים
וגם להיות לעזר בנסיונה למורים צעירים.
הייתה ערה לחיי ציבור, למרות היותה שקועה בעבודתה בבית-הספר.
בלבביותה ויחסה לאדם רכשה לעצמה הרבה ידידים. הצטיינה ביחסה
האינטימי לשירה ולספרות העברית והרוסית.
לפני שלוש שנים התגלתה מחלתה. על עבודתה בבית-הספר לא ויתרה על-
אף ההתקפות החוזרות ונישנות. וכך – עד הרגע שהמחלה גברה עליה,
גם אז המשיכה בשיעורי עזר לילדים ושמרה על זיקה לעבודה. למרות אופיה
העדין ידעה לגלות כוח עמידה ולשמור על חיוניותה וערותה.
בחדשים האחרונים החמירה מחלתה והכריעה אותה. בת חמישים וארבע
שנים במותה.
רבים – ילדים ומבוגרים – ירגישו בהעדרה אבדה קשה, כי נלקח מהם רע
נאמן וידיד נפש.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אחרי מותה

    רואה אני את בוזיה מדפדפת במחברות הציורים של ילדי כיתה א’, אשר העולם בשבילם הינו מלא פלאים.

    כל קשקוש קטן במחברתם – סיפור מלא תוכן יספר.

    כאדם הקורא בספר רציני קראה בוזיה בציוריהם של הטירונים.

    שנים רבות עבדה עם ילדים וכל שנת לימודים חדשה הביאה עמה הפתעות ודאגות.

    מכל אדם למדה, בכל מורה התעניינה. צנועה בעבודתה וביחס עמוק ליוותה את חיי כל ילד.

    בקול רך ומלא חרדה היתה פונה אל תלמידיה.

    קשה לכתוב על בוזיה כעל מי שהיה ואיננו. והרי רק לפני שנה עוד התהלכה בבית הספר.

    עם כל תלמיד חדש, הבא מהגן, צעדה צעד צעד. אל האפרוח הקטן הזה, אשר חלמון ביצתו עדיין דבוק בו, נלוותה דמותה המחייכת, דמות שקטה ודואגת.

    שאלות רבות התעוררו בלבה: כיצד יסתגל קטן זה לחיים? הן כל כך הרבה מכשולים עליו לעבור.

    מה הן סגולותיו העצמיות בהן יצא לדרכו בחיים? ומה עתידו? הנכונו לו חיים של אושר, או חלילה של צער?

    מי יידע לפתור את סוד גורלו של האדם העתיד לצמוח מן הילד הקטן הזה העולה במדרגות אל כיתה א’!

    ומה אנו, המורים המסכנים, יכולים להוסיף לו או להקל מעליו כדי להכשירו לקראת חייו בעתיד.

    מחשבות אלו מילאו את לבה של בוזיה. עיניה היו פקוחות אל הילד הקט.

    טובה שנת הלימודים הראשונה, אך קשה לעבור מחיי החופש בגן לחיי הלימודים בכיתה סגורה.

    בחיוך מלא אהבה ליוותה את חניכיה הטובים, ובמבט מלא דאגה התבוננה באלה אשר חזתה להם דרך קשה.

    ומי יודע? אולי זו טעות, אולי דווקא לאלה אשר נדמה שצפוי להם גורל מלא מכשולים תקל דרכם בחיים, ולאחרים יהיה קשה. מי יודע.

    שאלה נצחית זו, שאלת גורל אדם עלי אדמות, אין לה פתרון.

    והנה נשלם גם גורלה של בוזיה. ככה פתאום. גם לה קבר בין קברות יגור.

    עם כל קבר נוספת שאלה נוקבת: האם באמת לא נשאר מאומה מאותו אדם שהיה והלך? אולי מרחפות בחלל העולם קרניים סמויות, קרני נשמה, המקרינות מאורו לנפשות הקרובות לה קרבת רוח ומלוות אותן בדרכן.

    עם כל אדם קרוב ההולך לעולמו מתקרבים גם אנו לשם. והעולם ההוא הולך ומתקרב יותר אל לבנו.

    ציפורה חפץ

    (ליום השלושים, כסליו תש”ח)

  • בוזיה בחדרה

    (קטע מתוך רשימה)

    עוד מימים, מאז, אהבתי לבקרה בחדרה. זה החדר הקט, הנעים, החמים. רוחה של בוזיה היתה בכול. בפרח, בצנצנת הנאה, בתמונה שעל הקיר, בספרייתה הקטנה. חוט של רוך וחן משוך על הכל. לא פעם ביקרוה גם ילדיה, אורחיה הקטנים, ואז היה חדרה קורן מזיו פני הילדים ומזיו פניה היא ומרונן לצלילי צחוקם.

    אך יש ופתאום ותחושה חדה של בדידות התגנבה ללב. כאן חש האדם את בדידותו וסבלותיו, כאן פינת סתרים לנפש יקרה הרוקמת את חלומותיה ואת כאבה.

    אך בוזיה לא השתקעה במחשבותיה הנוגות. בלחיצת יד חמה ומבינה, בבת צחוקה הלבבית ובהומור הדק שלה היתה חוזרת לשיחה שוטפת ושקטה, ולא פעם היתה מוסיפה, כאילו לעצמה: “צריך לחנך את עצמנו לא לאילוזיה תמימה של חיים, כי אם למצוא טעם בחיינו הקשים והמרים אבל כל כך יפים ונעלים”. האמת שבדבריה הרטיטה את הלב. כאן ראיתיה חדשה, פנימית, על חולשותיה ועל גודל לבה.

    השנים חולפות, היריעה מתרחבת. בבעיות החינוך נשזרים גוונים חדשים… גם סערת החיים מסביב חורתת את עקבותיה: ימי המאורעות, המלחמה, אסון הגולה. קשה לשמור על שיווי המשקל הנפשי ועל השקט הדרוש במגע עם הילד. לילות מעורפלים, מקלטים, אוניות נישאות בין נחשולי ים, יתומי ישראל. וחרדה בעיני ילדינו.

    בוזיה היתה חוזרת לחדרה עייפה וקודרת. גופה הרפה כרע תחת עומס העמל והתלאה. שיבה נזרקה בשערותיה, אבל העיניים קורנות עוד שפע של כוחות נפש.

    ופתאום נפל דבר. מחלה ממארת מקננת בה. הגורל האכזר הניף את ידו הכבדה על זה הלב הטהור, היקר.

    היא ידעה את האמת ללא מסווה ונשאה את גורלה בשקט ובאומץ. במאמץ על-אנושי המשיכה בעבודת ההוראה, טיפלה בילד אחד שהפך ל”בעיה”, וגם כאן גילתה כישרון ויכולת מיוחדת.

    גם בתקופה קשה זו ידעה לפגוש פני חבר ורע בצחוק מלבב ובהומור דק. עזרה והדריכה בעצה מעשית ומלה טובה. לעתים קרובות היתה מעודדת את הסובבים אותה והיקרים לה. היתה מפריחה תקווה בלבבות ש”אולי יהיה טוב”.

    לפני חודשים מספר ביקשתני לטייל קצת. ידעתי את לבה. הלכנו דמומות ומחרישות. פחדנו להוציא קול. היא הסתכלה בכל פינה ופינה שאותן טיפחה בעמל ובאהבה: בכיתה, בחדר האוכל, בבית ובגינה. יצאנו גם לשטח החדש. דמעות עמדו בעיניה.

    והנה ימיה האחרונים.

    נכנסתי לחדרה. שעה ארוכה שכבה בלי נוע והצמידה מבטה לנקודה אחת. מה ראתה שם? אולי תמונות ילדותה עברו לעיניה בסך, נוף ביתה, חברים וילדים שהיו כה חביבים עליה. ופתאום הסתכלה בי ורמזה לי להתקרב. מבטה היה נוגה נוגה והיה בו מעצב הפרידה.

    אט אט דעכו חייה. הגוף הרפה לחם את מלחמתו האחרונה ונפל.

    כך אבדה לנו בוזיה, זו הדמות אשר ידעה לתת את נפשה בסתר לילד, לידיד ולכל אדם, מתוך נאמנות, מסירות ודבקות.

    בדומיה נישא את היגון. יגון על ידידת נפש אהובה ויקרה אשר היתה ואיננה עוד.

    עדה

    (ליום השלושים, כסליו תש”ח)

  • מתוך חיבורי הילדים

    אמנו בוזיה חיות ז”ל

    כאב וצער עלו על לבנו בהיפרדנו מבוזיה אשר לימדה עשרות תלמידים ותלמידות.

    בוזיה היתה ערירית, אך כולנו היינו לה כבנים. האם היקרה, אהבתך חסרה לנו. משהו מעיק בלב.

    זוכר אני את היום הראשון בבית הספר בכיתה א’, מה מתקו דבריה לאוזן.

    שנים על שנים לימדה ילדים. היתה סולחת לכל ילד על חטאתו. היתה מרגיעה ילד בעלבונו.

    ונדמה לי שהיתה אומרת הירגע בני, ושכחת זאת. אף פעם לא ראיתיה רוגזת.

    היתה אוהבת לשמוע חוכמת ילד.

    מדוע נלקחה מאיתנו נפש זו אשר היתה כה קשורה אלינו וכה אהבתנו?

    חייבים אנו להעלות בזכרוננו בראש כל שמחה את זכר האדם היקר, בוזיה זכרונה לברכה.

    בנימין ונגר, כיתה ה’

    לבוזיה אשר היתה מורה בכל כיתה א’ בכל שנה ושנה. משקפיה נצנצו על אפה והיתה יוצאת לשיר.

    ועכשיו נדמה לי כאילו היא עומדת לפניי עם קולה הערב והיא מחייכת לפניי.

    לצערי לא היתה מורה שלי, אבל מדי פעם בפעם נפגשנו שתי כיתות א’ והתראינו עם בוזיה.

    עכשיו אני בכיתה ג’ ולו היו לי עוד אחים ואחיות חבל שבוזיה הטובה עם קולה הערב לא תלמד אותם.

    זוכר אני בשבת, השמיים היו בהירים ואני ישבתי על יד בריכת הדגים ודגתי. פתאום עברה בוזיה.

    שאלתי אותה שמם של הדגים. בוזיה אמרה לי שאלה דגי הקאמפוזיה.

    גם זוכר אני שלימדה ילד אחד מכיתתי שהתקשה בלימודים. וכשחלתה בוזיה הטובה ריחמה עליו ולימדה אותו בשוכבה במיטתה. בלבי היא עוד חיה ועליזה ומשקפיה על אפה נוצצים.

    דוד פורציה, כיתה ג’/ב’

    בוזיה היתה מורה טובה ואוהבת ילדים. בוזיה היתה חולה הרבה. כשהיתה שרה היה קולה רועד. כשהיתה כותבת ידה היתה רועדת. גם כשהיתה חולה היתה נותנת שיעורי עזרה והיתה כורכת ספרי לימוד של ילדים. פתאום היא חלתה ומתה.

    דרורה, כיתה ד’/א’

    בוזיה היקרה הלכה מיאתנו ואיננה, אבל בלבי היא חיה וקיימת. בלבי היא עומדת ומסבירה זה א’ וזה ב’.

    הרבה מסיבות משותפות היו לנו ואהבתי לשמוע את קולה הערב.

    אסתר קובלנץ, כיתה ג’/ב’

    עוד היום עומדת התמונה לנגד עיניי, עת נכנסנו לצריף והתחלנו לשיר.

    אז הסתכלתי בפניה, מה נהרו פניה מגיל!

    וביושבי בכיתה ניגשה בוזיה אל כל ילד וילד ותשאל לשמו. אכן אהבה בוזיה את הילדים וכאשר שגה אחד לא כעסה ותיגש אליו בחיבה ותסביר לו את שגיאתו. צר מאוד כי נפרדה מאיתנו לעולם.

    יעקב גבאי, כיתה ה’

    (ליום השלושים, כסליו תש”ח)