בתיה לוין

22/02/1933 - 01/09/1979

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ו שבט התרצ"ג

תאריך פטירה: ט' אלול התשל"ט

ארץ לידה: ישראל

מחזור / חברות נוער: ו

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: ישראל לוין

אחים ואחיות: מרים שדה, משה רבינוביץ

נכדים ונכדות: אדם לוין, ניר לוין, שיר לוין

בתיה לוין

לספר את סיפורה של בתיה, משמע לספר על הדור השני ביגור.
בתיה נולדה ב-22.2.1933. כל ילד היה אז לא רק בן להוריו, אלא גם של החברה כולה. ההורים, שעשו מהפכה בחייהם ובחרו בדרך חיים מטורפת, שרעיון ההגשמה כיסה אצלם על כל קשיי היומיום – גידלו כך גם את ילדיהם. חוויות הילדות שזורות בבניית המשק והחברה, תוך השתלבות עם הנוף המשתנה, בהתרחבות הקיבוץ, והן מובילות דרך שנות הילדות והנעורים ליום הגדול של הכניסה לחברות במשק.
ובתיה בתוך כל זה כחלק בלתי נפרד ומובן מאליו בשירה, בריקוד, בויכוחים סוערים עד אור הבוקר.
בתיה בקורס מכי”ם וישראל בא לבקר בטנק.
בתיה מקימה משפחה והיא אמא צעירה ויפה לאתי בתה הבכירה. עוד ילד ועוד ילד ובתיה יפה וצעירה מתמיד.
בתיה אינה מזניחה את כשרונות באמנות ובמוסיקה, וכך הגיעה לפסטיבל מוסקבה ובו הפגישה המרגשת עם יהדות בריה”מ שהלהיבה אותה.
כל השנים שרה במקהלת יגור, משתתפת פעילה בכל החגים, מתמידה במקהלה המקובצת מתחילתה.
בתיה בעבודתה הצליחה להשרות שלווה ומרגוע: במאור פנים לילד כמטפלת וכאיש צוות בעבודתה עם חברות צעירות ומבוגרות.
לאחר שנים של עבודה יצאה בתיה ללימודים כמורה למלאכה והתגלה כשרונה לציור ולמלאכת מחשבת.
המחלה הקשה שנחתה עליה לפתע שמה לאל את כל תכניותיה. בתיה נאבקה במחלתה מתוך אמונה שתוכל לה וכך קיווינו כולנו.

נזכור את בתיה צעירה, יפה ותאבת חיים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרה

    שמעה בכי מהחדר הסמוך…

    והרי אמא לא בכתה מעולם,

    שכן מה ידרוש אדם יותר משקיבלה היא?

    בכל אשר פנתה גרמו לה אישָהּ וילדיה להרגשת מלכוּת…

    אבל אמא בכתה, והיה עצוב.

    ולא הבינו את כאבה.

    מה חסר לה שתכאב? איש לא הבין כאבה…

    לא רצו.

    פחדו.

    דיברו על פסיכולוגיה…

    אבל אמא צחקה (“בדיחה טובה” – אמרה).

    הרי תמיד היו שתי רגליה יציבות ובוטחות על קרקע רועדת.

    ואמא בכתה. כמעט כל הלילה בכתה.

    איש זולתו לא הבין כאבה… ידע שהכאב אמיתי וצורב, שהרי

    אמא לא בכתה מעולם…

    קרני החום אשר עלו מלבו גילו הכל.

    האירו מאוּרות אפורות וחסויות…

    לקח את מלכתו ויצאו להילחם.

    התכוונו להילחם בגבעות עלובות ונתקלו בצוקים איומים…

    התכוונו לרדד את הצוקים האיומים ונתקלו בלא אפשרי…

    לראשונה בחייו נתקל באין-אפשרות.

    אמא היתה חולה.

    שמעה בכי מהחדר הסמוך.

    והרי אבא לא בכה מעולם…

    אתי

    יומן ליום השלושים

    28.9.1979

  • מכתב מהפסטיבל במוסקבה

    1957

    שלום שרוליק,

    …אנחנו מבלים במוסקבה ומשתדלים למצות כל רגע פנוי. מטיילים וצופים בפלאי העיר.

    מי מאיתנו תיאר אפילו בחלומותיו הטובים ביותר, שיטייל אי-פעם בחוצות מוסקבה?

    ובכן, הספקתי כבר להיות ב”בולשוי תיאטר” ולהתפעל מהאופרה.

    הייתי בקרמלין: בחרדת קודש עברנו במוזיאון היפה, בו מוצגים כלי מלחמה עתיקים… ודברי אמנות יפים ומרכבות….

    בינתיים היתה לנו רק הופעה אחת בחוץ, וקהל גדול צפה בה בעומדו על רגליו ובהתרגשות גדולה.

    כעת אני כותבת לך בשעת שיט על פני נהר מוסקבה. תאר לך, לשוט כאן ולשמוע ברמקול של הספינה את שירי רוסיה המשתפכים והמבטאים בכנות את גודל הארץ ונהרותיה הנרחבים.

    ספינתנו הקטנה עגנה ליד חוף מיוער עצי ליבנה אופייניים, וכולם טיילו להנאתם. אכלנו תות-בר והרחנו את ריח היער שלאחר הגשם. כל היער מכוסה דשא רך ורענן…

    מסור ד”ש חמה לכל החבר’ה ובכלל לבית הגדול שלנו, שנראה כה רחוק…

    בתיה

    יומן יגור, 13.8.1957