בת שבע חייקין

23/02/1895 - 21/04/1946

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט שבט התרנ"ה

תאריך פטירה: כ' ניסן התש"ו

ארץ לידה: אוקראינה

עבודה: לגין, מחצבה, נשר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בת שבע חייקין

בת 51 הייתה במותה. ב-23 בפברואר 1895 נולדה בפולטבה אשר באוקראינה להורים משכילים. נשמה מילדות אוירה של חיבת ציון וחיבת הלשון העברית. בת שבע ואחותה היו מאותן המעטות שעזבו אז, לפני מלחמת העולם הראשונה, את ביתן ועלו לארץ ללמוד בבית המדרש למורות ע”ש לוינסקי ביפו. חזרה לאוקראינה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה ב-1914. גמרה את האוניברסיטה בחרקוב בפקולטה למדעי הטבע. חברת מרכז המפלגה הציונית סוציאליסטית ברוסיה. ממניחי היסודות הרעיוניים והרוחניים של התנועה. נאסרה בשנת 1923, ולאחר מספר חדשי ישיבה בבית-הסוהר במוסקבה עלתה לארץ בשנת 1924. התחילה את עבודתה בארץ בתור מורה. ראשונה, בבית-הספר לנוער-העובד בתל-אביב, חברת ועדת התרבות המרכזית של ההסתדרות באותה תקופה. חברת מועצת הפועלות והמזכירה.
חברת משק יגור משנת 1928.
חברה במוסדות המרכזיים של הקיבוץ המאוחד. ובמשך שנים אחדות מרכזת פעולת ועדת החינוך של הקיבוץ, הייתה פעילה במוסדות קליטת הנוער, הייתה בשליחות “החלוץ” בליטא.
זמן קצר אחרי בואה לארץ – חברה בועד הפועל של אחדות-העבודה. אח”כ חברת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל ומיום היווסד תנועת ל”אחדות העבודה” – חברת המרכז שלה.
במשך שנים – חברה באסיפת הנבחרים ובנשיאות שלה, ציר לרוב הקונגרסים האחרונים, חברה במוסדות המרכזיים של ה”הגנה”. ב-8 השנים האחרונות – חברת הועד-הפועל של ההסתדרות, ועד למחלתה – ניהלה את מחלקת החינוך והנוער וייצגה את ההסתדרות במוסדות החינוך הלאומיים.

רק ב-12 בלילה הגיעתנו הידיעה כי מצבה החמיר, ומיד יצאו כמה חברים באוטו לירושלים, אך לא הספיקו למצאה עוד בחיים. את דבר פטירתה השמיע הבוקר הרדיו. בישיבת המזכירות שנתכנסה בשעות הבוקר, הוחלט שאחה”צ יצא לירושלים אוטובוס מיוחד עם מספר חברים.

לזכרה הוקם בקיבוץ יגור בית תרבות ונוער – “בית בת שבע”.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בית בת שבע

    מתוך יומן יגור 5.5.1950

    בית בת-שבע

    עם הסתלקותה של בת-שבע חשנו כולנו, כי מן ההכרח הוא להקים מפעל, אשר שמה של בת-שבע ייקרא עליו. מפעל אשר יהא ראוי לדמות זו. דמות אדם מחנכת, מוסרית, שוחרת אמת במלוא פשטותם של מושגים אלה. אדם פועל ומפעיל, שכולו אקטיביות בכל שטחי החיים. אדם אשר ינק את חיוניותו מהשכבות הרחבות והעמלות של האנושיות. אדם אשר מסר לעם העובד את כל מרצו ואשר משאת נפשו הייתה לחנך את האדם הפשוט, לעדן את תחושתו וגישתו לבעיות השונות, אשר אדם חי נתקל בהן.

    דומה שמכל שטחי פעולתה הציבורית הרבגונית הייתה פעולתה עם הנוער חביבה עליה וקרובה לליבה ביותר. ובשבתנו אבלים, בישיבות ובאספות ובחשבנו מה דמות תינתן ליד, למפעל שיקום לזכרה היקר, צפו ועלו הצעות מהצעות שונות, אך יותר מכל דיברה ללב הציבור המחשבה לבנות על שמה ב י ת ו ע ד ל נ ו ע ר, בית שישמש את צרכי הנוער המקומי על כל סוגיו ושכבותיו ויהווה גם מעין מרכז מעט לפעולות הנוער בסביבה כולה.

    וכך תוכנן הבית בקוויו הכלליים, במרכזו – אולם אחד גדול בעל 350 מקומות בערך, לכינוסים משותפים, לישיבה בצוותא של כל השכבות גם יחד, לשם לבון ובירור של סבך השאלות אשר הנוער ייתקל בהן. כמו כן למסיבות חג של הנוער, שירה וריקודים, ולכינוסי בני נוער שלא מהמשק, שיבואו בהמוניהם מהסביבה הקרובה והרחוקה.

    וקשורים אליו, לאולם המרכזי, שני אגפים, בני שלושה חדרים האגף, אשר ישמשו לחדרי עיון ולימוד לשכבות וחוגי נוער שונים. ללמד בני נוער ערכי תנועה, להעמיק הכרה ציונית-סוציאליסטית ולהחדיר יסודות הקומונה הישראלית – הקיבוץ. בחדרים האלה יוקדש גם מקום ללימוד טבע הארץ, צמחיית הכרמל והעמק, שבת-שבע כה השתוקקה לחקרם ולדעתם. חדר אחד ישמש מקום אוסף לצמחיית הסביבה.

    אנו תקווה, כי הבית הזה יחנך נוער יהודי – ילידי הארץ ויוצאי גלויות – בני שכבות סוציאליות שונות לחיי עבודה ויצירה. לחיים שיש בהם אהבה ליהודי ולכל בן עם אחר. אנו תקווה שבבית הזה יתחנכו הנערים לטוב וליופי ולמועיל, לכל ערכי התרבות – היהודית והאנושית – ולקנינים הרוחניים שהאדם הישראלי חייב לטפחם במולדתו המתחדשת.

    תעודדם ותלוום בדרכם החינוכית הזאת דמותה של בת-שבע.

    נ. יגורי

  • השכלה לכל חבר

    מדבריה של בת-שבע חייקין:

    השכלה לכל חבר

    …ואשר לשאלת הפעולה התרבותית – היא צריכה להיות מכוונת לא לשכבה משכילה יותר בקיבוץ, אלא להמוני חברים. לאלה שלהוריהם לא הייתה האפשרות לשלם שכר לימוד בעד ילדיהם, וכאלה ישנם רבים בתוכנו. אמנם אנחנו מעמד אחד, אנחנו – קומונה, אולם אנו יוצאי מעמדות שונים. ואם מחסן-הבגדים ושאר מוסדות-השירות מבטלים הרבה הבדלים בינינו, הרי יש הבדל אחד יסודי שאם לא נחסלו – נהרס. ישנה סתירה עמוקה בין רצוננו לבנות ישוב גדול, המעביר לרשותו רבים משטחי החיים שהיו לפנים רשותו של הפרט, בין רצוננו להקים משק מורכב מחקלאות, עבודה שכירה ומוסדות מלאכה וחרושת, ובין ההשלמה למעשה עם השכלה כללית ומקצועית ירודה, של אותם האנשים שעליהם הוטל דבר הקמת המשק הזה והחברה הזאת. לאור הסתירה הזו יש לבחור באחת משתי הדרכים: או לבדוק את החבר האמור להצטרף אלינו אם הוא מוכשר דיו לחיות אתנו, או לקבל כל חבר הרוצה ללכת אתנו והמאמין באידיאה שלנו, ואת החסר לו בהשכלה – עלינו למלא. נדמה לי, שבפעולה התרבותית אנו משתדלים לענות על איזו פרובלימה אחרת שאמנם אף היא רצינית מאוד ושהזמן גרמה. הייתה תקופה שקיבלנו עם העליה מגרמניה, שכבה של חברים, שהיו רגילים לחיים אינטלקטואלים מסויימים. בייחוד לחיי אמנות. חברים אלה היו מפונקים יותר כצרכנים בענייני תרבות והיה קשה להם להיות אתנו בלעדי סיפוק הצרכים האלה. עשינו, איפוא, משהו בכיוון זה. אינני מצטערת שלא הזנחנו שטח זה בפעולה התרבותית. אני מרוצה שהאדם שלא קיבל בילדותו כל השכלה מוסיקלית, פיתח את חושיו להבנת המוסיקה דווקא בישובו, בקיבוץ. אלא שלא היינו רשאים להשאיר בעינו אותו אי-שוויון תרבותי העלול לחתור תחת קיומנו כקומונה. ועוד אם איננו רוצים לקיים אצלינו משטר של מנהלי עבודה ופועלים שכירים, כי אז צריך להעלות את כלל החברים לרמת השכלה אחרת. אמנם בפעולה כזו אנו צפויים לקושי רב ומיוחד במינו. האדם המגיע אלינו הנו בגיל מבוגר ולא בנקל יודה שעליו עוד ללמוד דברים אלמנטריים ביותר, אין גם בטחון שאלה הזקוקים ללמוד – ירצו ללמוד, הרי יש שאנו מתפארים בעממיות שלנו, וכיצד נבוא פתאום ונודיע שיש ללמד את החברים…

    נדמה לי, כי אחד מגורמי המשברים החברתיים – יש ומכנים אותם כמשברים של קליטת העלייה – הוא בהרגשת הנחיתות והרוגז המצטברת בלב אנשים, היודעים שהם מסוגלים להיות מבין המכוונים את ענייני המקום. אולם בו בזמן הם מרגישים את חולשתם ואת אי-בטחונם הנובעים מחוסר השכלה מספקת, ואין בידיהם להקיף את העניינים השונים והמסובכים מאוד. את מיטב כוחותינו אנו מכוונים לפעולות ארגוניות-משקיות ואין מספיקים לעשות גם לפעולה התרבותית. אולם גם בשטח הזה – כבחקלאות – יש צורך ב”השקעה למפרע” – בחריש עמוק. היא, אמנם, תוציא אנשים מפעולות ידועות על מנת להעבירם לסקטור הפעולה התרבותית, אולם בעוד שנה-שנתיים יהיו לנו הרבה יותר אנשים משיש לנו כעת לפעולה הארגונית-משקית. רק בכוח הפעולה התרבותית נוכל לסכל את הסכנה שתתהווה בתוכנו שכבה של אנשים שאי-אפשר להחליפם בתפקידים, בענפים. דוקא לנו, הקולטים עלייה לאלפים, אורבת סכנה כזאת. הרי אין להאמין שהאנשים האלה שלא ניתן להחליפם ושירכזו שליטה מסוימת בידיהם, יוכלו להשמר לאורך הימים מפני ניוון אישי. ואף זאת: ממצב כזה תתהוונה גם אידיאולוגיות שונות העלולות להטעותנו מהדרך.

    במועצה הי”א של הקיבוץ המאוחד בנען – 14 ביוני 1939

  • לא ניכנע

    מכתב התשובה שכתבה בת-שבע למפקדת המשטרה בשם משק יגור.

    המכתב התפרסם בזמנו בעיתונות הארץ-ישראלית.

    בתשובה למכתב האזהרה שלכם מיום 11.10.1945, המאיים עלינו בעונש קיבוצי באם לא נסגיר את תשעת המעפילים אשר שוחררו ע”י ישובנו ואת המשחררים, הננו להודיע את הדברים הבאים:

    אין אנו מכירים בחוקיות של תביעה זו. את השלטון על ארץ זו קיבלתם בשביל לעודד את עליית היהודים ולסייע להתיישבותם בה. היה לנו ולעולם כולו כל היסוד להאמין כי לאחר הזוועות שעברו על עמנו בשנות מלחמה אלו, ובהתאם להצהרת בלפור ולמנדט, תעשינה מדינות הברית, ובראש ובראשונה בריטניה הגדולה, את כל המאמצים להחיש את עלייתם של שרידי היהדות לארץ ישראל ולסייע בכל הדרכים להתיישבותם.

    אי לזאת הרינו מודיעים ומכריזים:

    יחד עם נשיא ההסתדרות הציונית והכינוס הציוני בלונדון, יחד עם המוסדות הלאומיים שלנו בארץ, יחד עם היישוב העברי כולו אנו אומרים:

    לעולם לא נקבל ולא ניכנע לחוקי הספר הלבן האנטי-חוקי, אנטי-מוסרי ואנטי-אנושי המפלה לרעה הפליה גזעית את עמנו וזכויותיו בארץ הזאת. נילחם שכם אחד עם היישוב העברי בארץ ועם יהדות העולם כולו בכל הדרכים ובכל האמצעים שברשותנו לביטולו הגמור.

    לא נסגיר מעפילים לידי המשטרה, כי אם נעזור בידם תמיד ובכל הדרכים לעלייתם לארץ מולדתם, שיחיו כאן כבני אדם בני חורין, כי אחינו הם ובשר מבשרנו.

    לא נסגיר אנשים שעזרו למעפילים להשתחרר ממחנה הריכוז בארץ, כי כולנו כאיש אחד, זקן ונער וכן מאות רבות של יהודים מהיישובים שבסביבה

    מהכפר ומהעיר עזרו למעפילים, כי כל היישוב העברי עומד הכן לעזרתם של המעפילים.

    לא נשקוט ולא ננוח עד אשר תוסר מעלינו גזירת הספר הלבן ועד אשר קום יקום הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל – ארץ מולדתנו ובה עם עברי חופשי ובריא, בן חורין ככל העמים עלי אדמות.

    14.10.1945

    (מתוך “ספר יגור”, עמוד 203)