גולדה שלם

15/08/1907 - 18/11/1988

פרטים אישיים

תאריך לידה: ה' אלול התרס"ז

תאריך פטירה: ט' כסלו התשמ"ט

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אהרון שלם

גולדה שלם (פרגמנט)

נולדה: 15.8.1907
נפטרה: 18.11.1988

גולדה נולדה בפולין בעיר סמורגין. בת למשפחה ענפה עם 9 בנים ובנות, אשר יחד עברו את מאורעות מלחמת העולם הראשונה והיטלטלו בדרכים לא דרכים עד להתיישבותם באופן ארעי בעמקי רוסיה.
בתום המלחמה הורשו הפליטים לחזור לבתיהם, לפולין, וכל המשפחה נטלה את מעט חפציה, וילדיה, ונדדה בדרך חזרה, עם הרבה תקוות לשיקום מצבם הכלכלי. את ביתם מצאו שרוף והרוס והחלו בתהליך של בניית הבית. במקביל החלה התעוררות ציונית והתארגנויות לפעולות שונות, כאשר הדגש היה על לימוד השפה העברית והקמת ארגוני הכשרה כהכנה לעליה ארצה. גולדה הצטרפה להכשרת קלוסובה, אשר היתה ידועה בפתיחותה לקליטת חברים, ועבדה שם במחצבות חצץ עם חברותיה.
עלייתה לארץ בשנת 1932 אושרה במסווה של תיירים הבאים ל”מכביה” שהתקיימה בשנה זאת. כל הקבוצה הופיעה במצעד הסיום תחת דגל “הפועל”, והיתה זאת חוויה יהודית ארץ-ישראלית חזקה שלא נשתכחה מזיכרונה שנים רבות. גולדה נשלחה לגבעת-השלושה, משם למשק גליל-ים ששכן בראשיתו על שפת הירקון בצפון תל-אביב. בשנת 1936 הצטרפה ליגור לחבריה מההכשרה. חלק מאחיותיה עלו גם כן לישראל והתיישבו בחדרה. הקשר ביניהן נשמר חזק וחם במשך כל השנים.
ביגור הכירה גולדה את אהרון, אשר היה אוהב ספר וחובב מוסיקה, ומפגש התרבויות שלהם הניב הקמת משפחה ושלושה ילדים: שפרה, עזגד ופועה.

גולדה עבדה ביגור ב”גיזה” – באריגת שטיחים, במשתלה, במטבח ובגן-הירק. לאחר מכן עברה קורסים בתפירה, התמחתה בזה ועבדה עד אשר יצאה ממעגל העבודה.
בארכיון יגור, בתיקה האישי של גולדה מכונסות עשרות רשימות אשר כתבה בעשרות שנותיה ביגור, בנושאים רבים ושונים: רשות היחיד ורשות הרבים, איכות הסביבה, מילים חמות לתופעות שונות ביגור, ביקורת על ההסתדרות הקוראת לשביתה. השתתפותה של גולדה במשך שנים בחוג האזורי לספרות הניבה רשימות רבות על ספרים שקראה והשתתפה בדיוניהם, כאשר הדבר הבולט הוא הרצון לשתף אחרים בחוויות הקריאה שלה.
חיים ארוכים של מאבק, התלבטות בשאלות שונות של שמירה על יחודיות האדם מול תובענות הרוב – הניחוה לעיתים בפינה, מבודדת ומיוסרת עם מחשבותיה.
זכתה גולדה ל-10 נכדים והשקיע בהם אהבה.
בשנותיה האחרונות טופלה במסירות בבית אחוה עד יומה האחרון.

יהי זכרה לברכה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ביתי ביגור

    בימים הסוערים של מלחמת העולם הראשונה טולטלנו לעמקי רוסיה. יחד עם אלפי פליטים אחרים עברנו ממקום למקום עד הגיענו לאיזור הדונבס, שם נגולה במקצת מעלינו חרפת הרעב, אם כי המצוקה היתה רבה. התחלנו להתאזרח במקום. אנחנו, הילדים, נקלטנו בבתי הספר ובחברת הילדים והסתגלנו מהר למציאות החדשה. והנה, באחד הימים הודיעו השלטונות הסובייטיים, שכל הפליטים בעלי אזרחות זרה יוכלו לחזור לבתיהם. כך קרה שתוך זמן קצר חזרנו הביתה (לפולניה), לבית שלא הכרנוהו עוד. העיירה חרבה עקב פעולות המלחמה. הקרבות שהתחוללו כאן הפכוה לאדמה חרוכה. לא קל היה להתחיל הכל מחדש, בעיקר לנו, הילדים, והמשבר היה קשה ביותר. אך לא היתה ברירה. העיירה קמה לתחיה, האנשים התאוששו והנוער התלכד והתארגן לפעולה ציונית, ללימוד עברית, ובעיקר לאיסוף כספים למען הקרנות הלאומיות. קמו הסתדרויות-נוער ומפלגות על כל גווניהן.

    החלטתי לצאת להכשרה, אלא שדבר זה היה מלווה בקשיים. תנועת “החלוץ” וההכשרה עוד לא היתה מבוססת במידה מספקת. היו יותר מועמדים להכשרה מעל לאפשרות הקליטה. ראשוני החלוצים מהעיירה יצאו לגרוכוב, ליד וורשה. בחרתי ב”קלוסובה”, שהפכה אז לשם-דבר בגלל סיסמתה: “בואו, בואו הכל…”

    בינתיים פרצו מאורעות תרפ”ט על כל זוועותיהם ואי אפשר היה לשבת ולחכות לאישור ממרכז “החלוץ”. ארזתי את החפצים והגעתי לקלוסובה, שם מצאתי כמה מבני עירי – סמורגון, ולמחרת יצאתי לעבודה. עבדתי ב”קריבקה” (מחצבת חצץ). עבודת הבחורות היתה ניפוי החצץ והפרדתו למידותיו. עם אתים ביד גרפנו אותו אל רשת גדולה אשר עמדה במלוכסן.

    יצאנו לעבודה השכם בבוקר. לא כולם סעדו לבם בסנדביץ’ של לחם ושומן חזיר אשר הוכן ליוצאים ל”קריר”. מי שלא היה רגיל לאוכל זה עבד רעב. אין דבר, אפשר להתגבר. התרגשתי מאוד כאשר אחד החברים שאל לשמי והגיש לי לחמניה טריה מרוחה בחמאה, לפי הוראת תורנית המטבח. ברם התנאים הקשים בשטח התזונה, הדיור והלבוש, שהיו מנת חלקם של כל קיבוצי ההכשרה, לא השפיעו עלינו לרעה. הרוח הקלוסובאית הרימה אותנו, עד כי לא הרגשנו את עקיצות היתושים מביצות פולסיה ולא את הפצעים על הידיים שלא היו רגילות לעבודה הקשה. התגברנו על הכל וציפינו לעליה. והרגע המיוחל בא.

    אושרנו לעליה במסגרת ה”מכביה” שהתקיימה בתל-אביב בשנת 1932. היתה זו, כידוע, עליה חלוצית במסווה של תיירות. קיבלנו דרכון לארבעה ימים בלבד ויצאנו אז מפולניה, המוני נוער מכל האירגונים. בבואנו לוורשה השתדלנו, בפרוטותינו האחרונות, לרכוש לנו אי אלה אביזרים, למען נֵראה כתיירים ממש – מי כובע קש, מי סיכה לדש החליפה ומי כסיות, ואמנם נראנו כתיירים לכל דבר. אלא שהנאתנו הופרעה ע”י חברת האוניות, ובמקום אוניית נוסעים העמידו לרשותנו בנמל קונסטנציה אוניית-משא לכבשים. האוכל היה גרוע וגם המים חסרו לפרקים, ובמקום ארבעה ימים שהינו על הסיפון עשרה ימים.

    שמש אביב הקבילה את פנינו בדרוךרגלינו על אדמת הארץ. נמצאנו בתל-אביב כל הימים עד נעילת המכביה והופענו במצעד הסיום תחת דגל “הפועל”. קשה לתאר את החוויות במעמד חגיגי זה. יש לזכור כי היו אלה ימים של חוסר עליה, של ישיבה ממושכת, כמעט חסרת סיכויים, בקיבוצי ההכשרה, והנה פרצנו ועלינו.

    עם תום החגיגות חילקה אותנו ועדת העליה של הקיבוץ לארבעה משקים: יגור, רמת הכובש, רמת רחל וגבעת השלושה. אני צורפתי לקבוצה האחרונה.

    לגבעה הגעתי ביום שישי. היתה זו השבת הראשונה שלי בארץ. מצב הרוח מרומם, אוכל טוב בהשוואה לזה שהיינו רגילים בו בשנות ההכשרה, וגם טיול בסביבה הקרובה לקיבוץ.

    בערב התקיימה אסיפת חברים, לה ציפינו בסקרנות. באסיפה זו הוכנסנו לאווירת החולין של הפועל העברי בארץ בתקופה ההיא של חוסר עבודה. כמה חברים הביעו ספקות אם צריך המשק לקבל עליו עול נוסף – כלומר, את החברות מהעליה החדשה, שאין סיכויים לסדרן בעבודה. בני מהרשק הופיע אז בלהט רב למען קבלת החברות למשק, הרגיע אותנו שאין הדברים מכוונים כלפינו, אלא המצב הכללי הוא קשה מאוד בגלל חוסר עבודה, והוא מקווה שבכל זאת איש מאיתנו לא יישאר מחוסר עבודה. דבריו הרגיעונו במקצת, אם כי לא יכולנו למחוק כליל את הרושם הקשה של הוויכוח.

    בשנת 1934 נשלחתי מטעם הקיבוץ ל”קבוצת הבחרות הסוציאליסטית” (כיום משק גליל-ים), ששכנה אז על שפת הירקון בצפון תל-אביב, ואחרי שנתיים עברתי ליגור. פה נפגשתי עם חברַי מההכשרה ומהעליה ופה מצאתי את ביתי.

    גולדה שלם (פרגמנט)

    ספר יגור, עמ’ 284