גניה אוסטרובסקי

27/07/1947 - 20/03/2009

פרטים אישיים

תאריך לידה: י' אב התש"ז

תאריך פטירה: כ"ד אדר התשס"ט

ארץ לידה: אוקראינה

אמנות/ספורט: ציור

עבודה: מרפאה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

גניה אוסטרובסקי

גניה נולדה ב-27.7.1947 בוילנה שבליטא. בסיום לימודיה התיכוניים למדה בבית-ספר לאחיות ועבדה במקביל כמזכירה במרפאה. כאשר הוסמכה החלה מיד לעבוד כאחות.
בשנת 1966 הכירה את עמנואל ושנה לאחר מכן נישאו. כעבור שלוש שנים נולד בנם הבכור אלי.
גניה ועמנואל החליטו לעלות לישראל, למרות הקשיים ביציאתם של יהודי בריה”מ באותה תקופה. לאחר מאבק בשלטונות ליטא הגיעו לפגישה אישית עם נשיא ליטא ואתם קבוצת יהודים נוספת.
בשנת 1972 עלו ארצה והצטרפו לאולפן בקיבוץ כפר החורש. לאחר כחצי שנה החליטו להיקלט ביגור. ביגור החלה גניה לעבוד כאחות במרפאה.
בשנת 1974 נולד משהל’ה וכעבור 3 שנים נולדה ענת.
גניה עברה קורס לטיפול נמרץ והחלה לעבוד במרכז הרפואי רמב”ם. היא עבדה שנה ולאחר מכן שבה לעבוד ביגור. בהמשך עבדה כמרכזת ועדת קשישים, המשיכה בתק”ם במחלקת “בית ראשון במולדת”. עם סיום עבודתה שם שבה למרפאת יגור, שהפכה לביתה השני. היא עבדה במסירות ובדבקות האופיינית לה במשך עשרות שנים, טיפלה בנאמנות בחברים והם ידעו להעריך זאת. גם בשנות מחלתה המשיכה להיענות ולעזור לפניות הזקוקים לה.
בשנת 1983 החלה ללמוד ציור בקיבוץ. מאוחר יותר למדה ציור ופיסול במכון לאמנות באורנים. האמנות הייתה חלק חשוב ואהוב עליה, לה הקדישה רבות והציגה מיצירותיה בתערוכות שונות. הייתה חברה בארגון הארצי של הציירים והפסלים.
גניה הייתה פעילה ומעורבת בחיי הקיבוץ, השתתפה בוועדות, שרה ורקדה בחגים ובטקסים.
גניה הייתה מלאת שמחת חיים. אהבה לטייל בארץ ובחו”ל – תמיד עם עמנואל אתו הייתה לה זוגיות מיוחדת במינה. המשפחה הייתה ערך עליון בשבילה והנכדים הסבו לה נחת רבה.

בינואר 2007 התגלתה בגופה המחלה הקשה, במהלכה ניהלה חיים עצמאיים והמשיכה לעסוק בתחביביה. בחודש האחרון הציגה מציוריה, בהם באה לביטוי האופטימיות שליוותה אותה בחייה ובמחלתה. בימים אלה עדיין מוצגת התערוכה בבית בר-יהודה.
לפני שלושה שבועות חלה הידרדרות במצבה. גניה לא ויתרה והמשיכה להיאבק ולהאמין. אולם ביום שישי ב-21:00 בערב המחלה הכריעה אותה.

גניה הניחה אחריה את עמנואל, שלושה ילדים ושלושה נכדים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אמא יקרה שלי!

    אני חולם חלום

    ורוצה להתעורר, רוצה לראות אותך,

    לחבק ולנשק אותך – ולא מצליח.

    אני לא יכול להאמין שאת אינך,

    שלא תבואי לבית שלנו יותר, שלא תשבי על הספה,

    שלא תספרי סיפור לילדים,

    שלא תאכילי אותם יותר,

    שלא תקחי אותם לטיול.

    והכי קשה לי שהילדים לא יראו יותר את סבתא גניה,

    שכל-כך אהבה אותם והיתה כל-כך גאה בהם.

    – – –

    אין לי אמא יותר.

    אמא שאף אחד לעולם לא יוכל להחליף אותה,

    את אהבתה, את דאגתה, את נוכחותה.

    אמא! היית איתנו ברגעים הכי קשים בחיינו

    ותמיד מצאת את המילים הנכונות להגיד

    כדי לעודד ולחזק.

    היית שותפה לכל הכישלונות וההצלחות שלנו

    ולא היתה מאושרת ממך

    כשכולנו היינו מתאספים יחד.

    בנשימות האחרונות שלך ניסיתי לומר לך

    כמה אני אוהב אותך וכמה אנחנו זקוקים לך,

    ואני בטוח ששמעת והבנת אותי.

    אוהב אותך תמיד!

    אלי

  • יש עם מי לדבר

    “כשאדם לבד, כמה הוא יכול להיות בין ארבעה קירות?” – אומרת גניה אוסטרובסקי, המרכזת את ועדת קשישים מעל לשנה. “בעיקר אם האדם איננו איש שיחה וחברה והפסיק את עבודתו, קשה לו. כבר היו מקרים שחברים לא השתכנעו לצאת לעבוד באיזה מקום. אם נראה להם שלא כל-כך נאה ללכת למקום מסויים, הם לא יעשו זאת. מתפקידנו לראות מה קורה. אם אדם יודע להעסיק את עצמו ולתת מזון לנפשו – זה נהדר. אבל אדם שלא יודע להעסיק את עצמו וכל השנים עבד במקום מסויים מבלי שהתעניין במה שמסביב, הוא מתקשה למצוא את עצמו. קשה לו גם ליזום תעסוקה חדשה.

    אנחנו מנסים לאתר את הבעיות ולשכנע. יש לנו קשר עם המרפאה, מערבים לא פעם את הילדים ואת העובדת הסוציאלית כשרואים שיש התדרדרות. לפחות במקרה אחד הצלחנו לשכנע את החבר ללכת ל”אגרטל” והיום הוא פורח שם…

    לאוכלוסיה המבוגרת יש בעיות שאנו, הקלים, הניידים והעסוקים לא מבינים אותן… צריך לתת יותר תשומת-לב לאוכלוסיה הזאת. כקיבוץ, יש דאגה ומשתדלים לספק את הצרכים, אבל אני לא רואה תשומת-לב מיוחדת לאוכלוסיה זו… זה עניין של חינוך מגיל צעיר. לא מספיק לתת פרח פעם בשנה, צריך לתת יחס. כשרואים קשיש שסוחב סל, לא לעמוד ולהסתכל עליו, אלא לעזור…

    עיקר דאגתנו נתונה לאנשים הבודדים, שדירותיהם פזורות ברחבי הקיבוץ, ולאלא שאין להם כאן משפחה… יש לנו תוכניות להעביר לאוכלוסיית המבוגרים חוגי לימוד בשעות הבוקר… עצם ההתכוננות והיציאה למקום אחר יעשו למבוגרים משהו…

    אנחנו דור שאיבד קשר עם המבוגרים במשפחה, היות ולרובנו לא היו סבים וסבתות. עכשיו עלינו לטפל בהורינו הקשישים וזה קשה, כי כְּדוֹר שפספס את סָבֵינוּ לא היתה לנו דוגמה מהורינו כיצד לנהוג עם אנשים מבוגרים. היום, לדור הצעיר יש סבא וסבתא, ויש לשער שהמצב יהיה שונה. יש תקווה שהם לפחות יידעו לדאוג בבוא העת”.

    מתוך ראיון עם גניה

    [יומן יגור, 7.10.1994]

  • מתוך ראיון שנערך עם גניה

    – – –

    כשאני מביטה על חיי כמי שבאה “משם” ל”כאן”, וה”כאן” הוא מיוחד ויחיד – מסגרת של חיים בקיבוץ – אז בגדול אני לא מצטערת על הצעד הזה שעשיתי. באמת לא. זה איפשר לי להתפתח בכל הכיוונים שרציתי. נכון שדברים לא באו לי בקלות והיו לא מעט מאבקים. אני חשבתי שאני יכולה להיות אחת מכולם, ממש שייכת, אבל היום אני יודעת שאני לא. היום אני יודעת שיש הבדל בין בן-משק למישהו שהגיע להצטרף לקיבוץ. יתכן שה”בעיה” נמצאת בי. בהתחלה הרגשתי שאנשים הולכים לקראתי ומנסים לשתף אותי ולקבל אותי. אולי אני היא זו שלא נתתי – אני באמת לא יודעת. אבל באיזשהו שלב הבנתי שאני לא יכולה להיות “אחת מהחבר’ה” (אבל אולי אני טועה). לא נולדתי כאן. יש לי מנטליות אחרת, יצאתי מתרבות אחרת, אולי אני מבינה דברים בצורה אחרת…

    ראיתי שבקיבוץ יש היררכיה. ישנם האנשים שמחליטים, יש אנשים שמבצעים, ויש אנשים באמצע – שלא ממש אכפת להם… בסופו של דבר אני מרגישה שעשיתי מה שרציתי. אני מרגישה שייכות.

    אני גם חושבת שהקיבוץ חייב להשתנות. חבל לי מאוד שהצעירים רוצים ועושים את השינוי רק בשבילם… השינוי צריך להיות בשביל כולם, לכל השכבות. הדרך משנה לי, כי המטרה מוצדקת בעיני – בשביל שכל אחד ירגיש שייך, ובעת השינוי שלכל אחד יהיה טוב…

    אם הייתי חיה במסגרת פרטית, בעיר, הייתי עושה מה שאני יכולה והייתי חיה לפי היכולת המשאבית שלי… אבל כאן אין שום קשר בין המאמץ לאפשרות הגדלת המשאבים…

    בגדול, החברה כאן לא מפרגנת. אולי אני לא ממש מרגישה את זה כלפי – אנשים מתייחסים אלי טוב, אבל אף פעם אני לא אשמע את זה ממישהו, הערכה או תודה או פירגון. מישהו שעובד טוב, או תורם או מתנדב, אף פעם לא יקבל מילה טובה, הערכה או תגמול כלשהו, או בונוס כלשהו. עובד ולא-עובד יקבלו אותו דבר. אין הערכה לעובד ואין מגבלות על זה שלא עובד. איש לא יאמר דבר או יתמודד עם כך, לטוב או לרע. זה מצב אבסורדי. אין קשר בין מאמץ, תועלת ותגמול, וחֶברָה באופן כזה לא יכולה להתקיים לאורך זמן. עובדה שקיבוצים התפרקו. אצלנו איכשהו המצב די בסדר, אז ממשיכים. בוכים ובכל זאת ממשיכים.

    במצב של היום הייתי רוצה שיהיה שכר דיפרנציאלי, כי הייתי רוצה לעשות דברים ולשנות דברים, שנדמה לי שאוכל להשיג על-ידי הפרטה ודיפרנציאציה בשכר…

    כיוון שלא חיפשנו את הפָּן הכלכלי אלא חיפשנו דברים אחרים, אז היום אני בספק אם מצאנו את מה שחיפשנו, וזה באיזשהו מקום מפריע לי. אני לא פסימית לגמרי, אבל משהו מפריע לי. כשאני לא יכולה להרשות לעצמי דברים די בסיסיים, זה סימן שאני לא חיה ברמה הכלכלית שהייתי רוצה ויכולתי להגיע אליה בלי כל ספק……

    מתוך “קורות חיים”

    [ראיון עם חיה לב-איל, אוגוסט 2002]

  • לזכרה של גניה

    הימים קצרים הם והעת עוברת

    יד אחים נושיט אל כל אדם

    אף אם לא נגיע אל סיום הדרך

    הניגון לנצח לא ייתם.

    (נתן יונתן)

    אני מרגישה את חסרונה של גניה בנוף החיים שלנו ביגור, הן בחיי הציבור והן במפגשים האישיים.

    בעבודתה במרפאה, וגם מחוצה לה, היה לי תמיד נעים לפנות אליה, להתייעץ איתה ולהרגיש את החום והדאגה האמיתית שלה. הביטוי “אחות רחמנייה” התגשם בה הלכה למעשה. היא התייחסה אל האדם שבך ורצתה באמת ובתמים לבוא לעזרתך ולהקל עליך. וזה לא ברור מאליו…

    המעורבות החברתית של גניה והרצון שלה לתרום ולהיות חלק מחיי החברה התבטאו בעיקר בחגים; כאשר ראיתי אותה שרה, קוראת או רוקדת על הבמה – ראיתי את האושר ואת ההרגשה הטובה שההשתתפות והפעילות נסכו בה. עיניה קרנו מהנאה וכל ישותה אמרה שמחת חיים מעצם היותה חלק מהרקמה האנושית הזאת שנקראת יגור. וגם זה לא דבר פעוט הוא…

    במיוחד אני נוצרת בלבי בחום ובהכרת תודה עמוקה את המפגשים עם גניה בשעות קשות של כאב ולפעמים גם חוסר אונים; כאשר אבא שלי היה חולה היא עזרה לנו בצד המקצועי ובמיוחד בתמיכה ובהתעניינות האישית, ונתנה לנו הרגשה של אוזן קשבת ולב חם ופתוח לכל שאלה, בקשה או התייעצות.

    הקשר בין אמא שלי ובין גניה נתפר במשך השנים על פי מידותיהן – בצניעות, בהומור, בהבנה שקטה ובחיבה הדדית. החיוך שהתפשט על פניה של אמא בשעת פגישתן על השביל אמר את הכול, ללא מילים. גם כאשר אמא כבר לא יכלה לזכור פנים ושמות, והיא התרחקה מאיתנו אל תוך עולם פנימי שלא ידענו את פשרו, קשר הידידות הזה לא נפרם מצדה של גניה – הוא אף העמיק ונעשה אמיתי יותר. בשבילי זה הרבה, זה יקר וזה לא אובד…

    אין מילים שיוכלו לנחם את המשפחה. אולי רק רגעי הזיכרונות והמעשים הטובים שהשאירה לנו גניה הם שמתחברים לניגון אחד שלנצח לא ייתם.

    נטע

    [נכתב לחוברת ליום השנה]