דבורה גנדניק – קיגל

12/11/1901 - 08/09/1943

פרטים אישיים

תאריך לידה: א' כסלו התרס"ב

תאריך פטירה: ח' אלול התש"ג

ארץ לידה: אוקראינה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: ליבר קיגל

בנים ובנות: איה לוי, מיכה קיגל

נינים ונינות: גבריאלה לוי, יונתן לוי

דבורה גנדניק – קיגל

שכלנו היום חברה יקרה, אחת מותיקות קיבוצנו עוד מתקופת חבורת העמק. מחלוצי אוקראינה אשר בחרף נפש פרצו גבולות ועלו ארצה בראשית העלייה השלישית. הייתה בין מניחי היסוד לפלוגות פתח-תקוה
ועין-טבעון ולפני שבע עשרה שנה באה עם חברה ליגור. זקופה וגאה התהלכה בתוכנו דבורה, נפש אצילה וחן של תבונה ופקחות ישראלית נסוכים עליה. נחנה בתבונת כפיים ובתפיסה מהירה ובכל אשר עבדה התבלטה בחריצותה, בכשרונה ובמסירותה. ידעה סבל וחולי, אך במאמצים נפשיים התגברה. חיוך קל של פיוס והשלמה על שפתיה הסתיר את עוית הכאב.
דבורה! את היית בתוכנו מאלה “צ נ ו ע י ה ג ו ת ו ע ל י ל ה” אשר כל כושר חיי הנפש שלך היה גנוז בך פנימה והיה קורן ממבטי עיניך ומזיו פניך. מאלה אשר “אַט אט תַעָבְרוּ בִּנתִיבוֹת חַיִים, עָבוֹר וְזָרוֹעַ סְבִיבְכֶם אֶת הָאֱמוּנָה וְאֶת הָטוֹהָר הַרוֹעֳפִים מִכֹּל יֵשׁוֹתְכֵם”.
איככה עזבתנו? כמה דלונו בלעדיך?
הלב הזה אשר ידע כל כך להבליג על יסורים אשר לא אבה להכנע לחולשה ולרפיון, איכה עמד מדפוק.

אבן חן נעקרה מנזרנו. גדול הכאב.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דבורה – קטעי זיכרונות

    אהבתי לראותה מהלכת בין שיחי הוורדים במשתלה ובידה מזמרתה, וידה הבוטחת גוזמת שיח אחרי שיח. כולה מרץ וביטחון עצמי, זוקפת לעתים את קומתה הגחונה על הצמחים, שערותיה מתבדרות ברוח וכולה מוצקה, שלוה ונוהרת, כאילן זה הנטוע באדמת-מולדת, איתן וחסון, אשר כל רוח לא תזיזנו. והיה בה משהו מאדם המדביר כוחות איתנים תחתיו ומפלס לו נתיבות בשממה.

    ובעבדה בטיפול בילדי בית הספר – הייתי עוקב בעניין רב אחרי גישתה לילד. הטון שלה הלבבי והשקט, אולם תקיף ומשכנע, השפיע כל-כך יפה על ילדינו, שהיו מקבלים את הערותיה בלי כל ערעור.

    כבסרט עוברים לפני תמונות-תמונות מחייה ומעבודתה כאן. בכל מקום היתה הופעתה והשתתפותה מורגשת מאוד. היא היתה משרה על סביבתה רוח של אחריות, מסירות וביטחון עצמי. בהיותה איתך היית מרגיש שאם אמנם רבים המכשולים ואבני הנגף, אך יכול נוכל.

    במפעלנו הגדול והמסועף, בחיינו המלאים קשיים ולבטים – כמה חסרה לנו ד ב ו ר ה זו, השלמה כל-כך בדרכה והחדורה כל-כך אומץ ואמונה.

    מ.

    יומן יגור ליום השנה

    27.8.1944

  • לדמותה – ביום השנה

    לדמותה

    חיינו השיתופיים והמגע הקרוב בין אדם לחברו יום-יום, בשעת האכילה, בפגישה חטופה, באסיפה, יוצרים הווי-חיים מיוחד. נשזרים חוטים המזכירים לך על כל צעד ושעל את קרבתך ל י ח י ד.

    המגע הרגעי והחיצוני, לכאורה, שורשים עמוקים לו, ורב כוחו להנחלת יסודות לדור הממשיכים את דרכנו. השורשים האלה מקורם בקומץ מתחילים בודדים – עשרות ומאות שהגיעו ארצה בדרכים עקלקלות, לשנות אורחות-עולם ולהקים בית-קבע ומולדת לעמנו הנרדף….

    אחת מאלה היתה ד ב ו ר ה.

    גאה ואמיצה, שופעת תבונת חיים. אשר לעצמה – לא ידעה פשרה עם רפיונה ועמדה בניסיון ללא-כניעה. שיקעה את מיטב כוחותיה בעבודה, אשר בה ראתה חזות-הכל של חיינו.

    בזיכרוני עולים ימים מלפני שמונה-עשרה שנה, ראשית ימי יגור ב”קיבוץ עין-חרוד”. חורף. אסיפות סוערות, ויכוחים על גידול והרחבה. בזה אחר זה הגיעו ליגור חברי פלוגת עין-טבעון – תגבורת הקיבוץ למשקנו בימים ההם. בין הבאים באותו חורף היתה גם דבורה, ומאז – מה רבות התחנות שעברנו יחד: מאותו צריף התינוקות הראשון, מחוסר-כל; מאותה משפחת אימהות ראשונה, מחוסרת ניסיון ורבת אמונה בעתיד חיינו, ועד ביקורנו המשותף והאחרון במקוה-ישראל. דרך ארוכה, דרך של היאבקות מתמדת, של חרדה ורטט ראשוני, הם אשר ליוו אותנו בכל הגילים – ליוו אותנו גם הפעם.

    פעמה הרגשה ותפילה בלב, באותה נסיעתנו המשותפת האחרונה: בנינו, אלה אשר עתיד-חיינו הופקד בידם, הועמדו בניסיון. היספיק להם כוח לעמידה איתנה בשעת מבחן לגבורת ואהבת ישראל? הישלימו הם את מסכת חיינו באמונה?…

    מרים פ.

    יומן יגור, 27 באוגוסט 1944

  • אותך אני זוכר

    אותך אני זוכר, תמיד עובדת – מראשית בואך אלינו. את נערה זהובת תלתלים בריאה ומאושרת, והבחורים מדברים בך כולם. יודעת אַת אושר, שרק הנערות יודעות אותו באביבן…

    בוטחת היית, מאושרת ובוטחת. וכי איך לא תשמחי בכוחך, שעובדת אַת בתערובת הבטון והיד איתנה, אוחזת באֵת ובמריצה. איך לא יגבַהּ ליבך אם עובדת את כל הימים האלה, וגם אם תחסר פרוסת הלחם – אושר שלם.

    וזוכר אני ימים רבים אחריהם: בעין-טבעון, בפתח-תקוה וביגור, נזדמנו יחד בהרבה משלבי-חיינו. ראיתי את התאבקותך עם גורלך. ראיתי את כוחך כחברה, כאשה, כאם. תמיד נאמנה עם החיים ונאבקת עם קשיים ורוחך טובה….

    תאבת-חיים היתה, אבל כלכל לא יכלה את חולשתה הגופנית…

    ש.

    יומן ליום השלושים

    7.10.1943