דבורה ורדי

21/01/1948 - 17/10/1968

פרטים אישיים

תאריך לידה: י' שבט התש"ח

תאריך פטירה: כ"ה תשרי התשכ"ט

ארץ לידה: ישראל

מחזור / חברות נוער: כא

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: יותם ורדי, ערן ורדי

דבורה ורדי

אֶת הָאוֹר הַבּוֹדֵד שֶׁנִצְנֵץ וְדָעַךְ
וְאבַד בֲּמַחְשָׁך –
הַלֵב לֹא יִשְׁכַּח.

אֶת הָנֶשֶב הֶחָם שֶׁהִפְתִיעַ בַּקוֹר
וְהֵמִיס אֶת הַכְּפוֹר –
עוֹד אֶזְכּוֹר וְאֶזְכּוֹר.

פניה

נולדה בט”ו בשבט תש”ח – נפטרה בכ”ד תשרי תשכ”ט.

דבורה, בתם של חיים וצפורה נולדה ביגור בט”ו בשבט – חג האילנות, הצמיחה וההתחדשות, תאריך שמשליך סמליו על חייה השמחים, הערניים ומלאי המרץ. יחד עברנו עם דבורה את הפעוטון, הגנון, ואתה גם התרגשנו לקראת המעבר לכתה א’. בביה”ס התחלנו פרק חדש. לדבורה היה קשה בלימודים, קשה היה לה להתרכז. אולם בכח הרצון שלה היא הצליחה להגיע להישגים שלפעמים הדהימו אותה ונתנו לה כח להמשיך. כולנו שמחנו אתה שבסיום י”ב היא הגישה יחד אתנו את עבודת הסכום שלה. ידענו שגם פה עמד לצדה הרצון להיות עם כולם. אולם את החסר לה בלימודים היא השלימה בצורה מפתיעה בחיים החברתיים. הייתה לה שמחה טבעית שתמיד ידעה להדביק את החבר’ה. תמיד היא הופיעה בהופעות שקשורות היו בציוני-דרך כתתיים. הייתה הראשונה לרקוד ב”ערבים שמחים”, ידענו שהרקוד הוא חלק אורגני של חייה השמחים. תמיד רקדה וידעה לרקוד. הייתה חברותית ונעימה לכל. ידעה להתאים עצמה לכל חברה ולהשתלב בתוכה, לכולנו היה קשר אתה. קשה היה לה, כשכולנו הלכנו לצבא ו”שנה שלישית” והיא נשארה במשק מפאת מחלתה. קשה היה לה כי היא אהבה את החבר’ה ורצתה להיות אתם. אך גם פה היא ידעה למלא לה את החיים בהעשרתם, יצירת חברה חדשה, ערנות לנעשה והעיקר – לשמור על מורל גבוה. בימי ששי-שבת כשהגענו הביתה, שמחתה הגיעה לשיאים. הייתה מקבלת אותנו בחיוך רחב ובלבביות כנה. ידענו שכמה מאתנו כותבים לה מכתבים מהצבא, וכתבנו לה על-מנת לשמור על קשר עם הבית. כי דבורה תמיד ידעה את המתרחש ואהבה לספר הכל. ידועה לנו גם מסירותה לילדים, גם בעבודה וגם לאחריה, היא אהבה לשחק ולהשתולל אתם. כבוד מיוחד שמור לה בעבודתה האחרונה ב”מטבח הורים”. התפלאנו עליה שנקלטה במקום עבודה כל-כך מיוחד. מוזר, אבל גם הישישים אהבו אותה בשמחתה.
תמיד נזכור אותה בטוב הלב השופע, בחיוך המאושר אחרי ערב מוצלח, ברצון לעזור ולארגן הווי כיתתי – חברותיות עסיסית כל-כך שבזכותה ידעה דבורה לחפות על הכל. שמחה כזאת מן הדין היה שתמשיך להתלקח, אך היא לא זכתה לשלהב בעֵרתה בהורה סוערת. היא פגה בצהרי החיים כשהכל היה בהיר ומבטיח.

נחתום אותך דבורה, בלבנו כפרח תמיד.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תמה פרשת חיים קצרה

    המוח אינו תופס, הלב אינו משלים. האמנם?

    והשאלה “למה חיים כה יפים, נגזר עליהם להיות כה קצרים” לא נותנת מנוח.

    מאז הכרתיה נמשך לבי אליה, אחרי החיוך הרחב שהתפשט על פני הפרצוף הנחמד וגילה את לבה הפתוח.

    היה בדמותה מיזוג נפלא של יושר, חוכמה ועליזות.

    היתה “צברית” מובהקת, אוהבת את חיי הקיבוץ והבריות, עדינת נפש ואוהבת חיים.

    עם הילדים ידעה לשחק כילדה ועם הגדולים כגדולה, ובחיוכה האופייני מורגשת היתה ידידות לכל.

    על היותה כזאת חיבבוה ואהבוה כל אלה איתם באה במגע, ולכן רבים כל כך זועזעו מהאסון הגדול שקרה.

    היינו קשורות בידידות. שמרנו על הקשר ונפגשנו ככל שהזמן התיר זאת.

    דבורהל’ה היתה ישרת דרך וכנה עם עצמה ועם ידידיה הרבים.

    היא לקחה מחייה הקצרים ככל שיכלו לתת והיתה מדביקה רבים עם מצב רוחה המרומם.

    היא ידעה ליצור יחסים תקינים עם כל אחד.

    היה לה ביטחון, אמון באדם, יושר לב, מסירות ותום. היא היתה מרנינה בהופעתה ותמיד רחב הלב למראה העלומים, אך יחד עם זאת ליוותה אותי תמיד חרדה לשלומה.

    נתייצבתי פנים אל פנים עם העובדה המרה ובכיתי כשם שלא בכיתי מעודי…

    תמה פרשת חיים קצרה ועל כך ידוו כל הדוויים.

    בזכרוני תישאר כמות שהיא דמותה הנפלאה, המחייכת, שופעת עליצות וחדוות חיים, ובשפע הלבביות שהעניקה לכל ידידיה.

    שיינדל פלד

    (יומן יגור, 15.11.1968)

  • דבורהל’ה היפה ועדינת הנפש

    כאשר אזכיר שמך עולה חיוך רך ועדין על פנייך היפים, הצעירים, אשר לא ייעלמו ממני בכל מקום אשר אמצא.

    עם כל נערה ונער צעיר ורענן דמותך עולה לפני.

    מתחת לחיוך הרך הזה ובתוך הצחוק הצוהל שלך כאב היה טמון, כאב עמוק.

    ידעתי זאת דבורהל’ה אך לא ידעתי כיצד להושיעך. מחלה קיננה בתוכך ואנו לא ידענו.

    בהרבה אהבה ושמחה היינו צריכים לעטוף אותך, אך רצינו שתתרגלי לחיים. החיים הקשים כמו הגלים הסוערים אשר קשה, קשה מאוד לחצותם.

    רצית להיות אם, רצית להיות תמיד נאהבת, כי אהבת את כולם.

    לא ידענו כיצד לאהוב אותך ולחמם את לבך הפועם.

    טובה היית, דבורהל’ה, טובה מאוד. את חברותייך אהבת אהבה רבה. תמיד התפלאתי כיצד את מתגאה בהישגיהן בלי שמץ של קנאה. קל היה להן יותר לחצות בגלים של החיים, הן היו בריאות.

    אנו לא ידענו כיצד לכוון אותך בדרכך שלך.

    כאשר דבורהל’ה היתה בת ארבע שנים ואני סיפרתי לה את הסיפור על “כיפה אדומה והזאב” היא בכלל לא התעניינה בזאב וביער. גם כיפה אדומה לא הטרידה אותה. שאלתה היתה אחרת, שאלה שלא כל אדם מתעניין בה בכלל; מדוע, שאלה דבורהל’ה, מדוע גרה הסבתא ביער, בין הזאבים? מדוע לא גרה הסבתא בבית יחד עם כל המשפחה? ואיזה בית היה לסבתא, עשוי מקרשים? או בית מוגן וחם, עשוי אבנים חזקות?

    כבר אז כשהיתה קטנטונת כל כך, השאלה הזאת הטרידה אותה – הצדק, הדאגה לחלש.

    את כולה נתנה כדי לעזור לחבריה וחברותיה בעת צרה.

    כאשר היתה דבורהל’ה בת שלוש היא ראתה בחדר-האוכל תמונה תלויה על מסך שחור והתמונה עוטה זר עלים רעננים ופרחים לבנים. כאשר נודע לה סוד התמונה היא רצה בכל כוחותיה לחדר ההורים.

    את אבא ראתה שוכב על הספה, עייף היה ורצה לנוח קצת. דבורהל’ה החלה להאיץ בו לקום לשתות קפה, לא לשכב, לא להירדם, לרוץ, ללכת, ללכת, כדי שלא ייהפך לתמונה…

    דבורהל’ה אהבה את כולם. כל אדם היה טוב. את כל המשפחה איחדה בטוב לבה ובדאגתה.

    אהבה וטוב לב כזה היה טמון בתוכה ולא ידענו להעריך זאת כראוי. כל-כך יפה היתה ומלאת חיים.

    בריקוד של שרל’ה גמרה את חייה. היא התכוננה לרקוד בחתונת אחד מחבריה.

    על הכר הלבן שבבית-החולים היה מונח ראשה היפה. פניה שזופות וגון ורוד מאיר אותם…

    דיברתי איתה והיא כבר לא שמעה אותי. ולפתע נגמרה נשימתה. בדקה אחת, בכמה שניות, והמוות לקחה.

    אינני מאמינה, דבורהל’ה, שזוהי האמת. כל יום אבקר את קברך. אחליף את הפרחים שיהיו תמיד רעננים.

    עם כל פרח רענן, עם כל מנגינה עליזה עולה דמותך לפני.

    יפה היית במותך כמו בחייך. כל האנשים שהכירוך כיבדו אותך ואהבו אותך.

    שמלותייך היפות בארון עדיין מחכות לך. בהן רוחך העליזה מלאת החיים עדיין קיימת. כל ענן לבן בשמיים, כל דבורה קטנה וזהובת כנפיים אשר יוצאת מבין פרחים שעל קברך – מעלים לפני את דמותך היפה.

    הלב נצבט למחשבה כי אינך ולא תשובי עוד לעולם. אך אנחנו נראה אותך בכל ריקוד עליז ובכל שמחה אמיתית. כי השמחה היא מקור חייך – שמחה שעלתה מתוך מעמקים וכאב עמוק הולידה. כמו כאב הלידה.

    חיים ומוות יד ביד נגעו. את הבליה לא ידעתי. כמו פרח רענן ויפה נעלמת.

    כואב הלב ודואב ואין מילים להביע את הצער של אבא ואמא העומדים לפני קברך ואינם מאמינים עוד כי זו אמת.

    אמת אכזרית וכואבת.

    צפורה ורדי

    (יומן יגור,15.11.1968)

  • עשרים אביבים ותו לא

    דבורהל’ה, כך קראנו לה, לא רק חברותיה כי אם גם אנו המבוגרים, מורים ומטפלות.

    זה שם החיבה, ההקטנה, האוצר בתוכו את כל עומק אהבת הורים לילדים.

    כנראה שחיבה זו לדבורהל’ה דבקה גם בנו – פשוט אהבנו אותה.

    בעבודתו של המורה עם תלמידים רודף אותו הצורך לתבוע, להטיל חובות ולדרוש את מילויין. לא תמיד נוח הדבר, אבל יש גם שעות רצון, שעות של קירוב לבבות ופתיחת לבבות.

    הזמן מטשטש את הטעם המתלווה לחוויות מן הסוג הראשון ומותיר את זכרונן של אלו האחרונות. וביחס לדבורהל’ה – בוודאי. וכי במה אפשר היה לעמוד בדין ודברים איתה? והיא הרי את עבודתה עשתה באחריות ובנאמנות וכל כולה טוב-לב.

    נסתיימו הלימודים ודבורהל’ה כבר חברה במשק. ראיתיה, והנה היא בגרה ויפתה ויש בה שמחת-חיים והלב התרונן לראותה כך. וכמימים ימימה, בהיותה עוד תלמידה, בכל פגישה מקרית עיניה קורנות אותו טוב לב. ברכת השלום מלווה חיוך רחב ובכל שיחה חטופה יש קירבה ויש הבנה. והיה טוב.

    ובעוד עיניה צופות אל העתיד וסקרנות בהן, ושמחת-חיים בהן – נקטפה.

    עשרים אביבים ותו לא. וחידת החיים וחדוות החיים באמצע נפסקו.

    מדוע?!

    ר.

    (יומן יגור, 15.11.1968)