דבורה עופר

27/05/1905 - 01/12/1981

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ב אייר התרס"ה

תאריך פטירה: ה' כסלו התשמ"ב

ארץ לידה: פולין

עבודה: מתפרה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: אסתר סט, דוד עופר, משה עופר

דבורה עופר

דבורה ידועת סבל הייתה מנעוריה, כשהמחלה מלווה אותה תקופות ארוכות ורק לעיתים הייתה משוחררת כליל מיסורים.
נולדה להוריה חנה ויצחק בשנת 1905 בעיירה פביאניץ שבפלך לודז’ בפולניה. בת שלישית למשפחה שומרת מסורת, אך פתוחה ברוחה לקליטת השפעות הזרמים השונים של התנועות הציוניות-סוציאליסטיות והחלוציות שקמו בפולניה ובמזרח אירופה בראשית המאה.
ילדותה ונעוריה עברו עליה בתקופת הסבל, המחסור והזעזועים שפקדו את יהודי פולניה עם פרוס מלחמת העולם הראשונה ואחריה. מילדותה הייתה רגישה ויתכן שכבר בתקופת הסבל של המלחמה, נפגעה בריאותה בעודה רכה בשנים ומאז לא שבה לגמרי לאיתנה.
עם תום מלחמת העולם הראשונה חלה התעוררות מחודשת בחוגי הנוער ורבים נסחפו והיו פעילים בגלים הראשונים של העליה השלישית ואחריה. אחותה הבוגרת של דבורה, אסתר, שנשאה בעול המשפחה עם מות אמם, עלתה לארץ והצטרפה לפלוגת הקיבוץ המאוחד בעין טבעון, ואחר כך ליגור ובעקבותיה גם האח דוד שהצטרף לקיבוץ גבעת ברנר. למרות שדבורה שאפה להצטרף אליהם, נאלצה להשאר עוד שנים ארוכות בעיירה בפולניה יחד עם אחותה ואחיה הצעיר כדי לעזור לאביה האלמן לקיים את הבית. ב-1933 בעזרת סרטיפיקט שנשלח ע”י המשפחה ביגור הצליחה לעלות לארץ עם אחותה הצעירה שרה. על אף רצונה להצטרף מיד ליגור ולמשפחה, נאלצה לשהות ולעבוד עוד כשנתיים בחיפה על מנת שתוכל להמשיך לסייע לאביה המזדקן שנשאר בפולניה עם האח משה הנער.
ב-1935 הצטרפה דבורה ליגור ונכנסה לעבוד במתפרה כגוזרת מקצועית, ובמהרה התבלטה בטיב העבודה ובכשרונותיה. יד ברוכה הייתה לה ובשום שכל עשתה מלאכת מחשבת בגזירת בד ובתפירה.
שנים ארוכות כשנות חברותה ביגור, התמידה במלאכתה תוך לימוד עצמי והשתלמות, ושם יצא לה כתופרת מעולה. ולמרות שהחולי לא הרפה ממנה והרחיקה מדי פעם מהעבודה לא נכנעה ולא הרפתה, וברגע שהרגישה שכוחותיה שבים אליה חזרה לעבוד ולו אף לשעות מספר.
גזר עליה הגורל לראות במותם של אחותה הבוגרת ושני אחיה לפניה, וכל מכה שנחתה ופגעה, קיפדה בה משהו מכח החיים, אך גרעין קשה היה לה שלא נשבר והיא המשיכה לדבוק בחיים ובעבודה. התעניינה בשטחים מגוונים של תרבות, קראה הרבה, לוותה בערנות את חוגי הספרות, כשהחולי הניח לה לתקופת מה, ואהבה לשתף את חברותיה בחוויותיה בעקבות קריאת ספר חדש.
עד יומה האחרון שבא כפתע הייתה ערנית וכאבה את ליקוי המאורות שפקד את העם והמדינה בשנים האחרונות. למרות בדידותה השתדלה ליצור בית חם לקרובי משפחתה ביגור ובקיבוצים אחרים והייתה טורחת, לפעמים תוך כאבים וחולשה, בהכנת כיבוד וממתקים לילדים. וכשהייתה המשפחה מסובבת אותה בביתה אורו פניה וכאילו נתחייתה.
מה צר שכה בודדת הייתה וכך הלכה לעולמה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מכתב למזכירות / אסתר סט

    מכתב למזכירות

    בגישתה של המזכירות בעניין קביעת המקום למתפרה של דבורה, ישנו עיוות קשה מאוד וחוסר כל יחס לחבֵרה אשר עובדת למעלה מ-15 שנה בענף בתנאים הקשים ביותר.

    דבורה ריכזה במשך הרבה שנים את התפירה לחברות בתנאים איומים. על מרפסת קטנה שטופת שמש וחום בקיץ, קור וגג דולף בחורף, בתוך רעש והמולה של חדר הטרנסמיסיה ומחסן הבגדים מסביב. בתוך מקום מצומצם, שמחוץ למכונות ושולחן קטן לעבודה לא היה אפילו מקום להעמיד עוד כסא אחד. בתוך רעש והמולה היה עליה להיות אחראית לגזירה והוצאה לפועל של העבודה, וכל זה מתוך לחץ קשה מצד החברות, כי מספר העוֹבדות שהיו ברשותה היה רחוק מאוד מלהיות מספיק בשביל לספק את הדרוש.

    הגזירה בקנה-מידה גדול דורשת ריכוז רב והתאמצות עצומה, בייחוד גזירתה של דבורה, היודעת את מלאכת קימוץ בבדים שאין כמוה. אולם על דבורה היה לגזור בתוך רעש והפרעות מכל הצדדים. ברור לגמרי שתנאים אלה במשך שנים רבות הרסו את בריאותה ואת עצביה של דבורה. (זכורים הימים שהיתה נודדת עם חבילת הבדים לחפש מקום לגזירה).

    בהיותי מחסנאית פעלתי בעניין מקום למתפרה, אולם התוצאות ידועות לכולנו.

    לפני ארבע שנים, בימים האחרונים לפני עזבי את המחסנאיוּת, הסתדר אחרי טיפול רב ומייגע החדר בבניין אשר יש בו חיוב רב מבחינת השקט בסביבה, אולם מקום לגזירה גם פה אין.

    בשנתיים האחרונות הורע מצב בריאותה של דבורה בהרבה. היא מגיעה לעתים קרובות לאפיסת כוחות מוחלטת. בייחוד קשה עליה ההליכה….

    עובדה אחת קיימת – שהיא בקושי מגיעה לחדר האוכל גם ממקום קרוב זה, ואינה מסוגלת יותר לכל התאמצות נוספת להתאמצותה בעבודה הנעשית על-ידה בלאו הכי בכוחותיה האחרונים. לעתים קרובות מאוד אינה מסוגלת אחרי העבודה להגיע לחדר האוכל לארוחת הערב, ורק הודות לזה שאני גרה במקום קרוב לחדרה מסתדר הדבר… עובדה היא שאם דבורה רוצה פעם במועד להגיע לבית בת-שבע – עליה לעשות כמה תחנות בדרך, ולבסוף היא מגיעה למטרה מתוך חוסר אונים ממש.

    האנשים העובדים עם דבורה יודעים את מצבה. הם יודעים יפה שלא פעם עוזבים אותה כוחותיה באמצע העבודה, והיא מוכרחה ללכת לשכב שעה-שעתיים ואחר-כך חוזרת לעבודה….

    אולם למרות מצבה הקשה אין זה סוד מה היא יכולתה במקצוע, בארגון ובהספק…. ההספק במתפרה שלה עולה בהרבה על מתפרות אחרות (לא רק ביגור). עובדה היא שלמרות בריאותה הרופפת של דבורה – המתפרה שלה מתפרה רצינית מאוד, ויהיה זה חטא משקי וחברתי גם יחד להרוס אותה.

    במצבה של דבורה – באם לא יימצא הפתרון המתאים לא תהיה לה ברירה אחרת מאשר ללכת לעבודה לאחד המחסנים של הילדים, ומתפרה זו לא תתקיים יותר. יהיה זה לא רק חטא משקי, זה עלול להרוס את נפשה של דבורה לחלוטין, כי היא נאחזת בכוח עבודתה בציפורניה ממש. כי אם ייהרס נכס יחידי זה שלה, ייהרס כל בניינה המחזיק אותה. ונוסף על כך ההכרה המרה שהחֶברה אשר לה היא נתנה את כל אשר היה לה – עזבתה לנפשה, מבלי לעזור לה להחזיק בעבודתה.

    על המזכירות לבדוק מחדש את העניין ועליה להיות פעילה למצוא את המקום המתאים….

    אסתר סט

  • לזכרה של דבורה עופר

    [במלאת שנה למותה]

    שכנים קרובים היינו משך תקופה ארוכה למדי (למעלה מחמש-עשרה שנים) ולא זכור לנו אפילו מקרה אחד של “רוגז” או ריב כלשהו… מספר פסיעות בלבד הפרידו בין דלתותינו ולא עבר יום ללא ביקור, ולו קצר, מצד זה או זה. היה קיים בינינו כאילו הסכם על פיקוח הדדי ומעקב אם הכל כשורה אצל הזולת. אכן, טוב היה לדעת כי על אף המגבלות יש אל מי לפנות לעת מצוקה.

    אשה חלושה היתה דבורה וידועת חולי… אולם ברוחה, באופיה, חזקה היתה ואופטימית. לא נפלה ברוחה עקב מצב בריאותה, אלא ראתה את המצב כהתפתחות טבעית של נתונים מסויימים, ואין ברירה אלא לקבלם, ללא התרסה וללא טרוניות כלפי מישהו. השלימה כביכול עם המצב, אולם בהחלטה נחושה לשפר חייה ככל הניתן, ע”י הקפדה על אורח-חיים ודפוסי התנהגות כאלו שיאפשרו לשמור על כוחותיה, כדי שתוכל להיות מעורה בחברה ככל אדם אחר.

    ואכן, דבורה לא הסתגרה בפינתה עם הרהורי-לבה ומיחושיה, כי אם שיתפה עצמה בעירנות בכל הנעשה במשק ובחברה. ביקרה באסיפות, במסיבות-חג, בהרצאות ובחוגי-לימוד. אהבה מאוד לקרוא, ואכן קראה הרבה, בעיקר ספרות יפה. השתתפה בקביעות בחוג האזורי לספרות…

    דבורה מצאה סיפוק רב בעבודה במקצוע שלה, שהצטיינה בו מאוד לדעת יודעי-דבר. הלכה לעבודת-יומה כל אימת שרק יכלה לקום מהמיטה, והשתדלה שלא לפסוח על יום-עבודה גם במצב בריאות לא לגמרי תקין…

    בדירתה שררו ניקיון וסדר למופת. היתה חרוצה מאוד ומעולם לא ידעה שיעמום מהו. כאשר נאלצה לשכב – קראה; כאשר רק יכלה לקום – היו ידיה תמיד תמיד מלאות עבודה.

    היתה שלמה עם דרך הקיבוץ ונאמנה ללא סייג לאורחות החיים הקיבוציים. ראתה בקיבוץ שיא בהתגשמות מיטב האידיאלים של האנושות.

    דבורה היתה שלמה גם עם עצמה. ישרת-לב וכנה מאוד ביחסיה עם הסובבים אותה, והאמת הצרופה היתה נר לרגליה תמיד. לא ידעה חנפנות ודיבור חלקלק. תכונה זו שלה של כנות ואמירת-אמת יכלה, אולי, לעורר אצל מי שלא הכירה היטב תחושה של קשיחות מסויימת.

    דבורה היתה מאוד קשורה למשפחתה ושמרה על קשרים עם כל בני המשפחה, הקרובים והרחוקים גם יחד; על “תאריכי מתנות” ופגישות משפחתיות. המקומיים היו מתכנסים אצלה לעתים קרובות במוצאי-שבתות…

    דבורה התנהגה כאילו עוד חיים ארוכים לפניה; אפילו סמוך למותה תכננה תוכניות שונות לשיפור דירתה. בנפשה היתה אופטימית, כאמור, ובעלת אופי חזק ולא רגשנית כלל. עם זאת, כאשר נפרדנו ממנה ביום צאתנו לדירתנו החדשה, חיבקה היא את חיינקה ונשקה לה ודמעות חנקו את גרונה. שבועיים לאחר מכן הלכה דבורה לעולמה ונפרדה מאיתנו לעולמים.

    אכן, דבורה, את חסרה לנו, את וידידותך ושכנותך הטובה…

    חיינה ושרגא ריקליס

    יומן יגור, 19.11.1982