דב ילין

11/01/1937 - 11/10/1956

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ח טבת התרצ"ז

תאריך פטירה: ו' חשון התשי"ז

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: צנחנים

שליחות תנועתית: הנוער העובד

מחזור / חברות נוער: י

אמנות/ספורט: התעמלות, כדור סל, ציור

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

דב ילין, רב טוראי

נולד כ”ח בטבת תרצ”ז, 11.1.1937
נפל ו’ במרחשוון תשי”ז, 11.10.1956

בן זאב ורחל, חברי יגור. סיים את בית הספר ביגור ושילב בהצלחה את לימודיו עם עבודתו בדיר.
בגיל הרך גילה כישרון לציור והשתתף בקורסים לציור מטעם חטיבת בני הקיבוץ.
נטה למוסיקה והתמסר לשמיעת מוסיקה טובה ואף ניגן באקורדיון.
יחד עם אלה הצטיין בסוגי ספורט שונים.
עם כל היותו סגור ומסוגר היה פעיל מאוד בחברת כיתות ההמשך והדריך בסניף “הנוער העובד” בטבעון.
אהוב היה על כל חבריו ועל כל חניכיו ומסור מאוד למשפחתו.
גוייס לצה”ל בנובמבר 1955 ליחידת הצנחנים. סיים קורס מ”כ ובשירותו הוכיח את נאמנותו לחבריו, לעמו ולמולדתו. היה גאה בתפקידו והיה מוכן לכל, ופעם גם אמר לאמו: “את צריכה להיות מוכנה אפילו לרע ביותר”.
נפל בקרב קלקיליה ביום ו’ במרחשוון תשי”ז ( 11.10.1956 ) והובא למנוחת עולמים בבית הקברות ביגור.
ב”שלושים” לנופלו הקדיש המשק לזכרו את יומן יגור.
ביום השנה לנופלו הוציא המשק אלבום הכולל את מבחר ציוריו בשם “באבו”.
משנת 1960 נערכה שנים רבות תחרות כדורסל לזכרו.
זכרו הועלה בספר “מלחמות הצנחנים” מאת אורי מילשטיין.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • כאלה אנחנו

    … בקשר לאותו ויכוח נושן:

    אמנם הליברליזציה בכיתתנו התחילה במאוחר יחסית (כיתה י”א) ומשום כך גם הקשרים והאמון ההדדי לא חדרו עמוק, אבל אני רואה בבני הכיתה (להוציא את המתוסבכים, שכתוצאה מכך נעשו ציניים) את כל הנתונים להבנה הדדית, שכתוצאה ממנה אפשר לפתח גם שיחות יותר אינטימיות ופחות רשמיות. אך כאן מתערבים גורמים אובייקטיביים צדדיים. עובדה היא שעם הבנים בכיתה אפשר לפתח שיחות אינטימיות יותר מאשר עם הבנות.

    בין יתר דברייך קבעת מסמרות רבים, כגון: יש כזה המתבייש להיכנס עמוק לתוך עולמו. זה רע. זה גורר לשטחיות. כאלה אנחנו – מתביישים ברגשנות; מתביישים להציג חוויות; לא נוהגים לאמור על משהו שהוא יפה. יש בזה משהו מן ההתגנדרות, אולי הרגשת עליונות, וליתר דיוק משהו חיצוני יותר, החסר אמיתיות.

    אין זה טבעי, ואולי מותר להגיד שזה נובע מ”כלומניקיות”. כשאין במה לענות – נהפכים ל”ציניים” ל”נוקבי ביקורת” (דברים שהעתקתי אותם כפי שהם ממכתבך).

    הרעיון שבתפיסתך הפסיכולוגית הוא נכון גם לפי דעתי, אבל אין ליחסו לכלל החברה, כי רבים האנשים שתחת שתיקתם רובץ משא כבד של מחשבה והתעמקות, שרק הסביבה, שהיא לפעמים שטחית, מונעת מהם להתבטא.

    ועוד הערה: לא טוב להשתפך יותר מדי. בעצם זהו ויכוח פילוסופי. למסקנה התכליתית צריך להגיע בצורה מעשית, וכמו שהתחלנו על-ידי דף הקשר, שלפי דעתי היה צריך להישאר רק במסגרת הכיתה, לפחות בהתחלה. הענין מתחיל בפעילות זעירה זו – בסך הכל לכתוב משהו בשביל החברה, קצת להתאמץ ולשתף אחרים בחוויות האישיות. ככה נמנעת האדישות. אבל תמיד חסרה היד המארגנת, וזו הרי יכולה להיות בייחוד יד של אחת הבנות שעבודתה בצבא ליד מכונת כתיבה וריבוי הזמן הפנוי יסייעו לה בכך.

    (מתוך מכתב לבת המחזור, יולי 1956)

  • למשפחה שלום

    8.9.1956

    לא אחפש תירוצים על הציפייה הארוכה למכתב ממני שגרמתי לכם. פנאי בדרך כלל לא היה לי, וכאשר היה – בזבזתי אותו למחשבה על תירוץ למה איני כותב.

    כללית: אני נמצא אי-שם וממלא תפקיד ההגנה על המולדת. בהזדמנות זו אני לומד להכיר את ארצנו על היישובים הנידחים שבה. הקורס הולך ונגמר. במסגרת ההכנות למסיבת הסיום שיבצו אותי בין מכיני התערוכה. התערוכה תקיף את כל השלבים של היותנו ביחידה, החל מהטירונות וכלה בקורס מ”כים. עקב כך קיבלנו (מכיני התערוכה) תפקיד שיאפשר לנו לעבוד לתערוכה.

    אם לסכם את החודש האחרון ביחס לשלושת החודשים שעברו בקורס, אומר שהוא היה קל יותר. אופי האימונים שבו היה שונה וכנראה אצא ממנו בתוספת של מספר קילוגרמים.

    אל תשהו את תשובתכם. כיתבו על מצב העניינים, הוסיפו כהנה וכהנה. יכתוב הבכור (אל יתעצל), יכתוב גם בן הזקונים, כל אחד על מעשהו. לקטנים – סליחה, הם כבר די גדולים – יש ודאי חוויות לרוב. החופש תם, לצערנו במרץ. על האח הגדול ופעילותו איני יודע לגמרי. מעניין לדעת לשם מה שלחנו אותו. עמירם ודאי עמוס חוויות. שיכתוב על חלק מהן. היתר נשמע בבית.

    לסיכום – שתהיו בריאים כרגיל; אם מי מכם חולה – לא נורא, הוא יבריא.

    ד”ש לסבא ולסבתא, להתראות בקרוב.

    חברכם למשפחה ולמשק

  • הפרידה האחרונה

    … דב חוזר הביתה ממחנה נופש בחוף הכנרת, ואמנם הצטער כאשר נודע לו שעמדו לשתף אותו בפעולה ולא מצאו אותו. עליו לצאת לבסיסו. השתטח על הספה, לחטוף תנומה קלה, סידר את השעון המעורר, שיצלצל בשעה חמש, וביקש שיכינו לו שתייה. בשעה חמש קם, השתייה מוכנה, אנו מפצירים בו לשתות – יקר לנו כל רגע שהוא איתנו – אך הוא נחפז לדרכו, תופס את תרמילו, נפרד מאיתנו בחיפזון: “עוד יגיע לי חופש, בעוד ימים מספר אבוא שוב לביקור, חכו לי”.

    אלה היו דבריו האחרונים. ומאז אנו מחכים…

    רבה היתה מסירותו למשפחה, להוריו, לאחיו, לסבא ולסבתא, ועמוקה היתה אהבתו לנו. כשהרגיש שאנו חרדים לגורלו ומודאגים השתדל להרגיע אותנו ולעודד אותנו…

    כן, דב יקירי, נאמן היית, מסור ואיש מצפון. מאז ימי ילדותך שמרת מוצא פיך ומילאת בקפדנות הבטחותיך. את הבטחתך לסבא, ביום הגיעך למצוות, שתבוא פעם להניח תפילין, מילאת גם מילאת לקורת רוחם של סבא וסבתא.

    את הבטחתך האחרונה, לבוא הביתה, גם כן מילאת… אכן, באת לביתך בו תשכון לעולמים.

    ושוב צפה ועולה לפני דמותו של דב. דב החבר, איש הציבור הפעיל, האחראי, החש בערבים לפעולות הדרכה, הער והתוסס והמפעיל גם בחברתו, חברת ילדי יגור. ידיד ורע היה לכולם. היתה לו דעה מגובשת בענייני ציבור ובבעיות מדיניות, אך מתון וסובלני ומכבד את דעות הזולת.

    דבל’ה היקר. בשבילנו, הוריך, אתה חי. תמיד נזכרך, אתך נשוחח ונתייעץ כמו בעבר. את ציוריך, מכתביך, ביטוי רוחך האצילה, היוצרת, נשמור כבבת עינינו; עליך יספרו לאחיך הצעירים ולחבריהם, ואורח חייך והתנהגותך מופת יהיו לדור יבוא.

    דבל’ה היקר, לנצח תישאר בלבנו.

    ההורים

    (מתוך חוברת השלושים, 11.11.1956)

  • קו לקו, אות לאות

    קו מצטרף לקו. קרן אור פה, צללית שם. יד שחומה וגרמית רושמת וראש בעל כרבולת שחרחרה ניבט בו במצודד. תיקון פה ושינוי שם ודמות אדם ניבטת מן הגיליון.

    קו לקו ואות לאות מצטרפים הזכרונות לתמונה אחת, תמונת אדם שקרוב לנו היה ונקטף.

    הכרנוהו, כי אחד מאיתנו היה. יחד גדלנו וצמחנו, וכשהלך – כאילו לא ידענוהו.

    החורף עמד בשערנו ובלבבנו נשימתו הקרה, כשליווינו את חברנו בדרכו האחרונה.

    ועדיין זכורה אותה בת צחוק ערמומית בזוויות הפה, האופיינית למשפחה, ואותן חוכמות והברקות, אותה בלורית שחרחרה והנער גבה-קומה וחסון.

    לילה קיצי ובהיר, ירח שט במרומים. מהצריף בוקעים צלילי אקורדיון רכים ונעימים. על מיטתו ישב וניגן והלאה קלחו הצלילים.

    או, תמונות שקישטו תערוכות ואולמים. רישומים וצבעים בהירים וחיים, ונפש אדמה מתרוננת בהם. חדוות חיים ואהבת יצירה.

    כזה היה הנער בשחקו בכדורסל. אהוב ונערץ על קטנים וגדולים. סגור לנפשו ופועל רבות למען הכלל.

    הלך – וקשה להאמין.

    היה זה יום סתיו בהיר שמש כשליווינו אותו בדרכו האחרונה.

    דום עמדו הברושים, עדים לשבועתנו להמשיך בדרכו.

    בניק

    (מתוך דפי השלושים, 11.11.1956)

  • כאן נפסק הכל

    הלכת מאיתנו, דוב. לא יחידי הלכת. ממשתתפי הקורסים לציור הלכו לפניך רמי נחושתן ויוסי שוישה – ואתה אחריהם. נשארו לנו רק ציוריך. מאות ציורים, תיק מלא וגדוש, אשר רק חלק מהם מובא פה, רק אלה המתאימים לטכניקה של הדפוס.

    ובדפדפי עתה בציוריך, בבחירה החוזרת ונשנית, צפות ועולות לנגד עיני פניך עם ביטויין הסגור במקצת, כאילו מפוזר משהו, אשר נפתחו פתאום בהתעוררות ובהתלהבות.

    חלק גדול מציוריך הוא גם חלק מחיי. הם מזכירים לי ימי חיפושים ולבטים – איך ללמד ציור, באיזו צורה להעיר בך ובנערים כמוך את התשוקה המתחדשת-תמיד לציור; כיצד לפתוח לפניך ולפני חבריך שער לעושר הבריאה ולאושר היצירה ואולי אף להקנות לכם שפה נוספת – שפת האמנות.

    ואתה, דוב, התחלת להשתמש בשפה הזאת. היא התחילה להעשיר את רוחך ולהוסיף טעם, אושר ותוכן מעמיק לחייך.

    עולים בזכרוני קטעי שיחות בינינו, שיחות שלא יהיה להן עוד המשך. כי עתה נגמר הכל.

    אין זה עוד דו-שיח אלא חד-שיח הנשאר תלוי באוויר ללא מענה.

    וטוב שנשאר אחרינו לפחות משהו התלוי באוויר, ואף אם לא לדורי-דורות.

    ערי גל

    (מתוך ספר ציוריו של דב, “באבו”)

  • בין הדפים

    דפים. צרור דפים מצויירים של דוב – לזכר… האומנם כבר לזכר? אכן, כבר לזכר. אמת כבדה היא זאת, קשוחה ובלתי מעורערת, כאבן המצבת על קברות…

    ומה מילים ודברים נוסיפה לחרות עוד בשולי הדפים הללו? ידברו הם בעד עצמם. לא מעט יש בפיהם לספר לנו, להזכיר לנו, אשר ראינוהו בנביטתו ובצמיחתו על אדמתנו, בתוך נופנו, אשר ליווינוהו במשך י”ט שנותיו, מראשית טל-ינקותו ועד בחרותו המתפרחת, הפותחת גביעיה, אשר לפרי הגברות לא הגיעה….

    אגד ציורים זה, כל איש ידפדף ויסתכל בו אחת, אולי אף יפתחנו ויתבונן בו שתיים ושלוש – ויחדל. כי שטף החיים ממשיך לשטוף באפיקי יומיום וגורף עמו, לצערנו, תילים-תילים של חול השיכחה, לכסות על זכרוננו. אחר יושם הספר על המדף, בתוך שורת הספרים והחוברות מבני מינו, האוצרים בדפיהם יקר זכרם של בנים וחברים כמוהו – למשמרת.

    אולם, בפינת גנזי היקר שבמעמקי לבנו תהא שמורה עוד לימים רבים דמותו המאירה של דוב – האדם הצעיר, המבכיר, הער והתוסס, עצם מעצמינו ובשר מבשרנו, המלא ערגונות וכמיהות של בן אנוש, אשר רגליו עמדו כבר בשער החיים המלאים, הפוריים, וכרע-נפל על מפתנו.

    בגנזך הזכרונות שבנפשנו פנימה יוחד מקום לדוב בחורנו הנועז, הבוחר את דרכו ויודע את יעודו, הצנחן המתנדב הנושא נפשו אל על, הנחלץ והולך ראשונה ובלכתו אומר לאמו: “אמא, עלייך להיות חזקה ומוכנה לכל, ואפילו לרע מכל…”.

    דוב – נערנו הרועה ההולך אחר הצאן; דוב – עלמנו המצייר הצמא למראות וגומע נופים; דוב – בחורנו הצנחן בעל הכנפיים – זכרו שמור בכל, בתוך דפיו של ספר זה ומחוצה לו. ידיו של דוב רשמו על דף וחרתו על לוח נופים ודמויות אדם, אך דמותו שלו תיחרת על לוח חיינו והד צעדיו, בלכתו אחר הצאן, יעלה מן הנופים, ממשעולי הרים וגבעות, משביל כרים ומחביון חורשות, אשר אותם צייר.

    והד משק כנפי צנחן, כנפיים הנוסקות מרומה, יהא תלוי ומרחף ברקיעי שמינו ויינשאו ברוח יום וברוח ערב, ויענה לו הד מן הארץ מתחת, ממרחבי שדות, מנוף אילן ומשיח וסלע אשר עינו של דוב ספגה אותם ועטו ומכחולו העלו אותם על דפי הנייר, ואשר מקצתם נאגרו בספר זה.

    חיים טהרלב

    (מתוך הספר “באבו”)