דוד בנארי

22/12/1900 - 28/09/1968

פרטים אישיים

תאריך לידה: ל' כסלו התרס"א

תאריך פטירה: ו' תשרי התשכ"ט

ארץ לידה: רוסיה

שירות בטחון: הגנה

עבודה: בניין, לגין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שרה בנארי

דוד בנארי

דוד נולד לפני 68 שנים בכפר לברין באוקראינה להוריו לייב ודבורה ברודסקי. הייתה זו משפחה גדולה ומסועפת – 10 בנים ובנות. אבא היה דתי, הבנים ברובם למדו עד גיל בר-מצוה ב”חדרים” ובישיבות. אולם זה לא הפריע לבנים ולבנות לאחר-מכן להצטרף לאגודות ציוניות וציוניות-סוציאליסטיות, לא במעט בהשפעת האח הבכור נחום ז”ל. בכפר הגדול הזה גרו כ-100 משפחות יהודיות שהיו בחלקן עסוקות בבית-החרושת הידוע לסוכר של ברודסקי. בימי הפרעות, בשלהי מלחמת העולם הראשונה ומהפכת פברואר 1917 – היה דוד בין ראשוני המארגנים של ההגנה העצמית בכפר הולדתו והמשיך בזה בכל העיירות, שם נקלעה כל המשפחה בנדודיה הרבים בדרכה לארץ-ישראל. גם לארץ הגיע דוד בשליחות ההגנה עם חבילת נשק שנשלחה מוינה. היה זה בשנת 1922.
בשנים הראשונות בארץ עבד דוד בקבוצות בניין בתל-אביב ולאחר מכן בירושלים ובים המלח. בשנים אלו הקים משפחה ובשנת 1933 הצטרפה כל המשפחה ליגור, כאן המשיך דוד במקצועו וריכז פרק זמן את קבוצת הבניין המקומית ואת ועדת הבניין.
דוד היה פעיל מראשית שנותיו בארץ בשורות ההגנה בתל-אביב וירושלים, ועם הצטרפותו ליגור השתייך לקבוצה המצומצמת שעסקה ברכש הנשק ואיחסונו ביגור.
דוד היה איש עבודה מנעוריו. מקצועו בבניין היה טפסנות והוא היה טפסן מעולה ובנה לא מעט בניינים במקומות שונים בארץ בשנים ההן. נוסף לעבודתו המקצועית התעניין דוד והשתתף באופן פעיל בכינוסי המקרא וידיעת הארץ. הוא טייל בארץ לארכה ולרוחבה ושימש גם מדריך בטיולי ילדים וחברים. דוד היה מסור מאד למשפחתו ולילדיו. בשנת 1948 הונחתה עליו ועל כל המשפחה מכה קשה בנפול שושנקה ז”ל במלחמת השחרור בליווי השיירה הידועה של הרופאים ואנשי האוניברסיטה להר הצופים.
דוד היה חלוץ כל ימיו. עד יומו האחרון היה מעורה בחיי המשק. כל דבר הנעשה והמתרחש כאן – היה קרוב לליבו. אפילו בזמן האחרון, לפני כמה שבועות, כאשר המחלה הממארת כבר כרסמה בגופו – עדיין השתתף והופיע באסיפה בשאלות בניין. והנה נעקר דוד לעד.
לשרה, לבנים ולכל המשפחה – תנחומים באבלם הכבד.

זכרו לא ימוש מאיתנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אוהב האדם והארץ

    שתי תכונות בלטו בו בדוד: אהבת הארץ ואהבת הבריות. תמיד מוכן להטות שכם, לעזור לזולת, ללא חשבונות רבים, גם מעבר ומעל יכולתו.

    קיץ 1936; מאורעות הדמים בעיצומם, ושביתת הפועלים הערבים במחצבת “נשר” מאיימת להשבית את מפעל המלט היחידי בארץ, כחלק מהמערכה הכללית. בין הפורצים למחצבה גם דוד. היחידי מבני גילו, המחליף את אמת-הבנין במכוש והופך לפועל פשוט במחצבה.

    כעבור מספר שנים, עם עליית 11 הנקודות בנגב, התנדב דוד לעזרת משמר הנגב. קסמו לו מרחבי הנגב והרצון להעניק מניסיון חייו למתנחלים הצעירים.

    הדרכת הטיולים לכול היתה לו אתגר משולב בתכונותיו. כל-כך הרבה פינות חמד בארץ וכה מעטים המגיעים אליהן, והן בקצת מאמץ ורצון טוב ניתן להביא את הרבים לכל מקום. הוא נרתם לדבר בכל מאודו, ואכן בא על סיפוקו המלא.

    בערוב ימיו, כאשר נאלץ מטעמי בריאות לוותר על הטיולים הכרוכים במאמץ, לא היה בו הכוח להשלים עם מצבו. זכה דוד לראות את ירושלים השלמה, ובמסגרת הכינוס לידיעת הארץ בסוכות תשכ”ח סייר בה במשך שלושה ימים רצופים. היה משוטט בה והולך כמי שחזר למחוז נעוריו מימי העליה השלישית, עת שיקע בה מראשית אונו, בבניינה ובהגנתה. עתה לא שבעו עיניו מראות ולא חסך מעצמו כל מאמץ, וככה עד כלות…

    זלמן שר

    בחוברת ליום השנה

  • חביב וטהר-נפש

    במשפחה רבת בנים כשלנו, טבעי היה שברוב המקרים קבעה קירבת הגיל את הקשר עם אחד מהאחים, או האחיות במשפחה. למעשה, בתוך המסגרת הכללית של ה”חמולה” שלנו היו קבוצות גילים שניהלו את ענייניהם ועסקו בעיסוקיהם בנפרד, וממילא מובן שאותו בן-גילך, אשר ליווה אותך במשך כל ימי ילדותך, זכורים לך עליו יותר פרטים מאותה התקופה.

    על דוד, אשר היה מבוגר ממני בכמה שנים, לא נשארו לי זיכרונות רבים מתקופת הילדות. אבל את הטיולים איתו ליערות הסבוכים אשר בסביבת כפרנו, אי-אפשר שלא לזכור, כי דוד היה ראש וראשון למשוטטים בשבילי הסבך. הוא ידע כל שביל נסתר, כל נחל מתפתל, ואנו הקטנים היינו מאושרים כאשר היה מצרף אותנו לטיולים אלה.

    דוד היה אדם טוב-לב. תמיד מוכן לעזור בעת צרה.

    זכור לי היטב הארגז הגדול שלו ובו אוצרות גנוזים מכל המינים. כל אחד מאיתנו ידע שצריך רק לפנות אליו והוא, בלי היסוסים, יפנה לארגזו המסתורי וישלה מתוכו את כל אותם הדברים המופלאים – אם זה פנקס יפה, או עפרון מיוחד, או כל דבר שנפשך חשקה באותו הזמן. תמיד היינו מתפעלים מכל אותם החפצים היפים, ובעיקר השתוממנו מעצם הרצון להיפרד מהם בקלות כזו.

    התכונה הזו נשארה אצל דוד עד סוף ימיו. הוא פשוט שמח להזדמנות להתחלק עם הזולת, ולאו דווקא לשמור לעצמו. אני חושבת שכל האוספים שנהג לאסוף, מטרה אחת היתה להם – לחלק אותם. אפילו על סיוריו בארץ הירבה לספר ושמח לשתף אותך בהם.

    בשנים האחרונות לחייו הרבינו לבקר את דוד ומשפחתו. צרות רבות פקדו אותו (שאגב, אף פעם לא התאונן עליהם), אך למרות כל אלה היה ער לכל דבר. יצא לטיולים ארוכים וקשים, שגם אדם בריא היה מתקשה לעמוד בהם. הוא הכיר היטב את שבילי הארץ והתעניין בכל המתרחש בה ובעברה. רכש ספריה מעניינת בנושא הזה.

    במשך שנים רבות ובכל מצב בריאותי היה משתתף בכנסים לידיעת הארץ.

    דוד היה אדם חביב, ועל חביבותו וטוהר נפשו אהבו אותו מאוד במשפחתנו.

    כזה יהיה זכור לנו לעד.

    לאה

    בחוברת ליום השנה

  • דמותו של דוד

    מי שירצה לספר או לכתוב על הפרק של בית הספר או החינוך ביגור – לא יוכל לפסוח על דמותו של דוד, אשר מילא תפקיד של מרכז במספר “קדנציות”. היה זה בתקופת “הפרץ והסער” של בית הספר, כאשר בין קירותיו למדו כ-400 ילדים, והיה כל הזמן בסימן של התרחבות, אם על-ידי תוספת של ילדים חדשים לכיתות חדשות – ילידי הישוב, ואם על-ידי קליטת נוער וילדים עולים.

    אחת הבעיות היתה – איך לשמור על המיוחד של בית הספר הקיבוצי; לאמור, איך לדאוג לכך שאמנם יהיה זה לא רק בית-ספר אלא גם בית, בית של ממש, בית חם וטוב – ללא הבדל גיל – חדר מגורים ביתי… חדר אשר בו ירגישו הילד והנער את טעמו המיוחד של בית החינוך המשותף. והתנאים היו אז קשים, קשים מאוד.

    בין אלה המתמסרים בלטה במשך שנים דמותו של דוד. היום היה מתחיל מוקדם מאוד ומסתיים בשעות המאוחרות של הערב, בשירות ועדת החינוך, ועדת בית הספר או הנהלת בית הספר.

    בין סיור לסיור בבית-ילדים, שבזה התחיל היום, ובין שיחה לשיחה עם מטפלת, מורה, איש מזכירות, נגר, מסגר ואינסטלטור – היה נכנס לבית הספר בכל הפסקה גדולה ומוצא לו דרכו לשיחה גם עם ילדים, קטנים וגדולים, למען דעת מה יש ומה אין, מה חסר ומה יש להשלים.

    יום יום בלטה דמותו התמירה ורעמתו הבהירה בציבור המגוון הזה. מזמן לזמן היה נוסע לחפש “אוצרות” ו”מציאות” לבתי הילדים – משחקים, דברי נוי, דברי שימוש כאלה ואחרים – שיש בהם להרחיב דעתם של הילדים. לאחר נסיעה כזאת היה מכניסני בסוד אוצרותיו כשכולו מאושר, שאמנם יצליח להקנות הרגשת-בית לילד ולנער בבית של החינוך המשותף…

    כך תעמוד בעיני דמותו של דוד.

    יצחק פרליס

    בחוברת ליום השנה

  • בתוך דברים שהוקלטו ליום השלושים

    נורית:

    אני זוכרת שבילדותי לא הייתי רואה הרבה את אבא. תמיד הלכתי לחפש אותו. הוא בעצם לא היה במשק – הוא היה במשמר הנגב, היה ברביבים. תמיד חיפשתי אותו. תמיד הוא היה אומר לי: אני אבוא, אני אבוא.

    הרבה לא ראיתי אותו. הוא לא היה מספר, היה מצטנע. כשהיתה תקופת הרכש, כאן בחדר לפעמים הוא היה מספר דברים, אבל כלפי חוץ לא ידעו שהוא עשה הרבה, אם כי הוא בעצם היה בין האנשים שדבקו בתוך העסק הזה.

    הוא גם היה בועדת החינוך. גם כאן היה המשק מעל הכל. הרבה לא הייתי רואה אותו. עם זה שלמשפחה הוא הקדיש מזמנו – היה משתדל בכל רגע פנאי כן להגיע – אבל אני זוכרת שזה היה חסר לי. הוא היה בפעילות, לא ידע אנוכיות מהי…

  • מכתב לשושנה

    רב שלומות שושנה,

    זה ארבעה ימים שאני בבית, בסך הכל קרוב לחודשיים ימים הייתי מחוץ למשק. נורית, מובן, קיבלה אותי בהתרגשות רבה, וכל הימים אינה עוזבת אותי.

    ואשר לעבודה בנגב, עזרתי להעביר במשמר הנגב את הנקודה מגבעה זמנית למקום קבוע. גבעה – מבחינה טופוגרפית וסימטרית – יפה מאוד. משתדלים להקים את הצריפים במקומם הקבוע לפי תוכנית הנקודה.

    את עבודתי סיימתי בינתיים, אבל הם עומדים לקבל בניין או שניים והם דורשים אותי, או במקומי איש אחר בכל תוקף, כי אין להם עדיין הניסיון הדרוש. זו גם דרישת מזכירות הקיבוץ והסוכנות כתנאי למסירת הבניין.

    אני כשלעצמי ניצלתי את זמן היותי שם ועשיתי קצת בשבילֵי הדרום והנגב. בפגישתנו הראשונה אספר לך קצת. אגב, השבוע עומדים לעלות לשלוש נקודות חדשות באיזור ההוא… ההדים על כך יוודעו מעל דפי העיתונות.

    שלך, אבא

    יום ראשון, ג’ כסלו, 16 לנובמבר 1947

  • דמות נערצת ואהובה

    אי אפשר לספר על דוד מבלי לתאר את המשפחה, הבית והסביבה בה הוא גדל…

    אמא היתה בת למשפחה ענפה מאוד… גם אמא וגם הדודות שהיכרנו לא היו דומות לנשים של סביבתנו. נדמה היה כאילו גדלו והתחנכו בבית אצילים. תמיד דיברו בנחת, לא הרימו את קולן, וכשפנו אליהן השיבו במאור פנים. היה בהתנהגות שלהן משהו משלווה וחגיגיות. אמא, למרות המשפחה הגדולה שצריכה היתה לטפל בה, היתה לה סבלנות וזמן לכל אחד מאיתנו ולכל הקפריזות שלנו. מאין היא שאבה את הכוח הזה? עד היום חידה היא בעיני. הדבר בלט במיוחד בערבי שבתות וחגים. אחרי שהיתה גומרת לסדר את הבית, אמנם בעזרת האחיות הגדולות, לבשל את הארוחות, לרחוץ ולהלביש את הילדים הקטנים – היתה מתלבשת בבגדי שבת, ומרגע זה היתה משרה אווירה של רגיעה ושלווה לקראת קבלת השבת.

    – – –

    אמא התגלתה לנו כאישיות יציבה וחזקה. בתקופה הרבה יותר מאוחרת, כשנאלצנו לברוח מהכפר שלנו, בגלל כנופיות הפורעים שקמו בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה, ונדדנו מעיירה לעיירה בחוסר כל, אז רק התגלתה ביתר שאת אצילות רוחה של אמא… היא עשתה את עבודתה בשקט, ולא רק מתוך השלמה עם המצב אלא יצרה אווירה כאילו הכל בסדר.

    – – –

    אבא היה ידוע בכפר כאיש ישר מאוד. גם כפקיד גבוה בבית החרושת לסוכר נהנה מאימון גמור. האיכרים והפועלים שפנו אליו היו מקבלים את פסק-דינו מבלי כל ערעור. הוא היה בעל הכרה דתית עמוקה, אולי מפני שהגיע לדת לא מתוך חינוך בבית הוריו אלא בהשפעת חבריו… בכל אופן, אנחנו הכרנו את אבא כאיש אדוק מאוד וחסיד נלהב…

    בזמן הארוחות היינו יושבים כשתים-עשרה נפש ליד השולחן, ובכל זאת היה שקט גמור, או שבשעת הצורך דיברנו בלחש. אחרת זה היה בשבתות וחגים, אז היינו שרים יחד עם אבא את הזמירות בהתלהבות גדולה…

    אבא אהב לשיר, וגם שר יפה, ומפעם לפעם היה מביא ניגון חדש מחדר הרבי והיה מלהיב אותנו בנעימות האלה… לא פעם מצאנו שיש לנו קהל מאזינים מעבר לחלון. הניגונים האלה כל-כך התחבבו על כל בני המשפחה, שהיינו שרים אותם בכל כנס משפחתי גם בארץ, בדבקות גדולה.

    אבא לא היה עשיר, אבל כשצריך היה לאסוף כסף לאיזושהי מטרת צדקה, היו המתרימים מתחילים את הרשימה מאבא, כי אז היו בטוחים שעשירי הכפר לא יתנו פחות…

    – – –

    אבא התנגד לשאיפות העליה שלנו, כי היה בדעה שאין לדחוק את הקץ, וכשיגיע הזמן והדור יהיה ראוי לשיבת ציון, תבוא גם הגאולה. כמובן שאחרי מה שקרה ליהודים באוקראינה התערער אצלו הביטחון בצדקתו, אבל איתרע מזלו והוא נספה בנכר.

    דוד בילדותו היה סקרן ומלא מרץ. היה תמיד בין הראשונים לעזור למי שהיה זקוק לעזרה, וגם בגלל היותו יפה מאוד התחבב על כולם…

    אני ודוד למדנו ב”חדר” אחד… התחנכנו ברוח הדת, ועד גיל 13-14 היינו שומרי מצוות. בגיל הזה התחילו ויכוחים סוערים בחבורה שלנו על הדת… מי היה הראשון שהתחיל לזלזל בתפילה ובמצוות – אינני זוכר, אבל לאט לאט זה פגע בכולנו… אבא, שקיווה כי נמשיך ללמוד ב”ישיבה” היה מאוכזב מאוד. בתקופה זו בא אחינו נחום לחופש מלימודיו. הוא הציע לנו לפתוח חוג לתנ”ך והוא יהיה הפותח בחוג זה. מהתחלה לא התלהבנו להצעה זו, אבל אחרי השיעור הראשון התברר לנו כי כל מה שלמדנו בתנ”ך עם המלמדים לא שווה הרבה, וזה נתן לנו דחיפה ללמוד מחדש את התנ”ך…

    באותה תקופה החלטנו להוציא שבועון בעברית. העורך היה יהושע והכתבים הקבועים היו כל בני החבורה. באותו זמן התחילה אצלנו גם פעולה ציונית. אמנם תכניות ממשיות לא היו לנו, אבל התחלנו לחשוב איך להכשיר את עצמנו לעליה ארצה… דוד נכנס לעבוד במחסן בבית החרושת ואני התקבלתי בתור עוזר ללבורנט במעבדה של בית החרושת.

    – – –

    באוקראינה בתקופה זו התחלפו המשטרים כל כמה חודשים, והסובלים העיקריים היו היהודים. צצו כל מיני כנופיות שודדים שהציקו ליהודים בלי סוף. ביוזמת החבורה שלנו התארגנה הגנה עצמית בכפר שלנו, ובמשך הזמן הצלחנו לבלום את פעולת הכנופיות… בכל מקום ששהינו היה דוד בין יוזמי ההגנה העצמית…

    מרדכי בנארי

    בחוברת ליום השנה