דניאל רביב

16/07/1929 - 22/06/1998

פרטים אישיים

תאריך לידה: ח' תמוז התרפ"ט

תאריך פטירה: כ"ח סיון התשנ"ח

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: הגנה

שליחות תנועתית: מלכיה, מפלגת העבודה, תק"מ

מחזור / חברות נוער: ג

עבודה: לגין, פלחה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שולה רביב

אחים ואחיות: חני נהרי, נירה גל

דניק (דניאל) רביב

דניאל (דניק) רביב נולד ביגור ב-16.7.1929 לפירה ודוד רוטמן, מחזור ג’ לילדי יגור. כילד דניק אהב את בעלי החיים בפינת החי ואת העבודה בגן-הירק. שעות רבות ואהובות בילה במחיצת אביו דוד בשדה. יחד נהגו סוסים בעגלה ובטרקטור. הזמן האין סופי בדרך לקישון או לאורך תלם החריש בחרתיה קרבו את הבן לאביו, והביאו אותו אל עצמו. מאז ועד יומו האחרון ראה דניק את עצמו כעובד ענף הפלחה, פלח וטרקטוריסט.
גיל ההתבגרות שלו היה פלוגות פלמ”ח מתאמנות, הסתרת המעפילים שהוברחו מעתלית באישון לילה, ההתקלות עם הבריטים בשבת השחורה, המעצר… שביתת הרעב, ושנתיים אחר כך, קרבות רמת יוחנן במלחמת השחרור. לאחר שוך הקרבות חזר דניק ליגור לריכוז המשק וענף הפלחה.
לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד גוייס למלכיה. במלכיה חש שהוא שותף לבנין קיבוץ חדש מן היסוד. על השנתיים במלכיה העיד פעם שהיו אולי היפות בחייו.
עם החזרה ליגור גוייס כמלווה משקי לקיבוצים הצעירים בקיבוץ המאוחד: גברעם, קדמה, כיסופים, אייל ובית גוברין.
כשחזר ליגור התכונן דניק בשקיקה ובהתרגשות ליציאה ללימודים גבוהים בחקלאות ברחובות. ברגע האחרון הגיעה פניית התנועה לגיוסו לריכוז המחלקה הערבית של “אחדות העבודה”. דניק סירב ללהצעה, אך לכשהתיצבה הנהגת הקיבוץ בראשות ישראל גלילי ויגאל אלון באסיפת יגור ודרשה ממנו להתגייס, קיבל עליו את דין התנועה. אחר החל סובב ימים ולילות בכפרים הערבים בגליל. הערבית המגומגמת הפכה שוטפת, וביושרו האישי קנה את אמונם ואהבתם של האזרחים הדחויים של מדינת ישראל. בצניעות ובסבלנות, מרבה להקשיב, ממעט להבטיח, אך את הבטחותיו מקיים. לזה השיג רשיון למונית, לאחר היתר לבניית בית, את בתו של אחר קישר לאוניברסיטה, ולהוריו הזקנים אל האחר השיג טיפול רפואי הולם.
את מה שעשה עשה בשם הידידות והשלום בין העמים, ולא חיפש לעצמו שררה או טובות הנאה. במקומות הרגילים בנורמות אחרות נתן בלי לרצות לקחת, ושירת בלי לצפות לפרס. דווקא העובדה שלא איים על איש ולא היה בתחרות לשום עמדה העניקו לו עצמאות ועוצמה מוסרית. את הדרך לליבם ולמעונם של החברים הערבים רכש בזכות השותפות והתרומה של שולה. הבית נפתח לביקורים יומיומיים של חברים ונזקקים מכל רחבי האוכלוסיה הערבית, הבידואית והדרוזית. הנוכחות בימי שמחה ויגון הפכה לחלק משגרת המשפחה. התפקיד הפוליטי הפך לשליחות.
אחר כך חזר ליגור לניהול כוח האדם בלגין. בלגין התעמת איש הקיבוץ והפלחה לראשונה עם בעיות עבודת השכירים בקיבוץ. יחד עם נאמנותו לתפקיד הפך לבעל ברית לפועלים השכירים במאבק על קידום הוגן, תנאים טובים יותר ושויון מלא במקום העבודה.
כשהסתיימה התקופה בלגין והזדמנה אפשרות חדשה לצאת ללימודים, פרצה מלחמת ששת הימים ודניק נקרא להיות מזכיר.
לקראת הבחירות להסתדרות ב-1973 נענה דניק לקריאתו של יצחק בן- אהרון לקחת על עצמו את ניהול מטה הבחירות שלו. המלחמה פרצה באמצע מסע הבחירות והחזירה את דניק בפעם השלישית למזכירות.
מזכיר לקיבוץ ללא גברים, שליח ומבשר למשפחות שנחרבו בין לילה. מאז המלחמה, להוציא את תקופת הקמתה של אח”ז במסגרת המועצה האזורית, ניהל דניק את משרד הקרקעות של המרכז החקלאי כנציג
התנועות ההתישבותיות. ב-1985 לאחר 11 שנות עבודה קשה אושרה זכותם של הקיבוצים על אדמתם בחוזה חכירה ל-49 שנים עם מנהל מקרקעי ישראל. מאז ועד שהפסיק את עבודתו עמל ללא לאות ליישום
ההסכם ולקשירת קיבוצים נוספים להסדר. בהישג הזה ראה דניק את גולת הכותרת של שנות עבודתו במרכז החקלאי. גאוותו היתה שלמרות עבודתו במשרד בתל אביב, מעורבותו הפוליטית למען יגאל אלון ויצחק רבין, והמשך העשייה במגזר הערבי, לא ניתק את קשרי העבודה והעשייה ביגור.
כמעט שנה תמימה נאבק דניק במחלה הקשה. ברגעים הקשים והמכוערים ביותר התגלה לנו ביופיו ובעדינות הנפש שבו. הזעם והחרון כלפי הגורל וחוסר האונים הוכרעו על ידי הרוך והמגע וההומור. מתוך המצוקה הגדולה גיחך, ונישק ואהב וחייך.
דניק חי חיים שלמים ומאושרים בקיבוץ יגור, גידל חמישה ילדים, וטבע חותם אהבה, של ידידות ושל נאמנות בליבן של אלפי הנשמות ששירת וקשר למדינה, לקיבוץ ולשלום. הוא לא הספיק לצאת לפנסיה ופרש בלי להיפרד, ללא טקסים.
במהלך 1972 הסכים לבקשת בתו מיכל להתראיין, וכך תאר את חייו ביגור: “אני חושב שאת יחסי למשק ספגתי בראש ובראשונה מאמא ואבא, הם העמידו במרכז את המסירות למשק, לעבודה, לחבר. כל מה שעשיתי אחר-כך היה המשך טבעי… כל התפקידים שעשיתי במשק או בשליחות, הייתי שלם איתם. הם נחשבו בעיני כמסכת שלמה של חברות במשק, ובתנועה… במקסימום שאני יכול לתת…”

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דניק של מלכיה

    דניק רביב, בן וחבר יגור, חי שלוש שנים במלכיה ועזר לה בשנותיה הקשות ביותר.

    לדניק רביב יש מקום של כבוד בגלריה של האישים שנחלצו לעזרת מלכיה, כשהיתה נתונה במשבר קשה בשנות החמישים, ומקום מיוחד בזיכרונותי, זיכרונות נער בן 19.

    דניק נולד ביגור ב-1929, וכבר כילד הלך בעקבות אביו הפלח והִפנים את האהבה לעבודת השדה, יחד עם מסירות תנועתית וערכי הקיבוץ של אז. בן 11 איבד אחת מעיניו, כאשר חבר השליך עליו, מתוך משובה, קלח תירס. הדבר לא הפריע לו לעבוד עבודה קשה… ולראות בעינו האחת מה שרבים לא ראו בשתיים.

    הוא מילא תפקידים רבים ביגור (מזכיר, מרכז משק ועוד), וכן בקיבוץ המאוחד (ועדת המשק של התנועה, מועצת המנהלים של תנובה, מינהל מקרקעי ישראל ועוד). למרות זאת, אף פעם לא היה “הפעיל הדברן” אלא העושה במלאכה. תמיד מחייך, נכון לעזור וחם בקשריו האנושיים.

    קשר מיוחד היה לו עם הדרוזים והערבים… והקשר הזה צמח והעמיק. דניק למד ערבית ועמד אחר-כך בראש המחלקה הערבית של המפלגה. הוא הכיר אישית מאות בני מיעוטים, הושיט עזרה ככל שיכול וקנה את אמונם ואהבתם…

    ב-1956 פרץ משבר קשה בקיבוצים רבים שנוסדו בידי אנשי פלמ”ח. במלכיה, למשל, עזבו כמעט כל מקימי הקיבוץ… הקיבוץ המאוחד אירגן עזרה מהקיבוצים הוותיקים. באו אנשים בעלי ניסיון ללמד את הצעירים את הדברים המעשיים והיסודיים: מבשלת מגבעת ברנר, גננת מדפנה, פרדסן מיגור. גייסו גרעינים והכשרות – ובצד זה צמחה שנת השירות של הבנים, ומשפחות עם ילדים באו, כדי לאפשר פתיחת גן ראשון וכיתה ראשונה.

    דניק היה מהדוחפים את יגור לאמץ את מלכיה.

    במרץ 1957 הגיעה אלינו הקבוצה הראשונה מיגור. בתחילה משפחות צעירות, אחר-כך משפחות עם ילדים, אחר-כך בני “השנה השלישית”…

    שלוש שנים היה דניק במלכיה. הוא היה מעין יועץ, חבר מזכירות, מדריך, ועבד בכל עבודה קשה – בפלחה, במחצבה, בכרם. הוא היה המורה שלי בעבודה על קומביין-שקים, ואני הייתי מלא התפעלות מכך שהוא, “הזקן” (בן 28), נותן לי לשבת ליד ההגה ולקצור, בעוד הוא עצמו עושה את העבודה הקשה עם שקי הגרעינים.

    הוא דאג ואירגן דברים בכל תחום – גיוס כספים ועזרה, ארגון תרבות בקיבוץ, קניית חלוקים חמים לחברות, שיהיה להן במה ללכת בחורף הקר למקלחת הציבורית.

    גם כשחזר ליגור, תמיד נשאר “האיש של מלכיה”…

    מיצי עגני

    מתוך “עלון הצפון”

    עיתון המועצה האזורית גליל עליון

    30.12.1999

  • ראיון עם דניק רביב בנושא קרקעות

    מהו תחום פעולתך?

    גוייסתי ע”י מזכירות הקיבוץ המאוחד לעבודה במרכז החקלאי, כנציג הקיבוץ במוסד זה, ולטיפול בנושא הקרקעות של התנועה הקיבוצית…

    נוסף על הטיפול בנושאים הפנימיים השונים של תנועות ההתיישבות, הפעילים המגוייסים למרכז החקלאי מייצגים את המאוגדים בתוכו כלפי המוסדות הממלכתיים. על כל פעיל מוטלים תפקידים מוגדרים. ועל כן, בנוסף לתפקידי המרכזי שהזכרתי אני מייצג את המרכז החקלאי בהנהלת “תנובה אקספורט”, בקרן לנזקי טבע, במכון לחקר הרווחיות בחקלאות ובוועדת הביסוס העליונה, המשותפת למרכז החקלאי, למשרד החקלאות ולסוכנות היהודית…

    כל משבצות הקרקע של הישובים השיתופיים הן קרקעות הלאום, והאחריות להן מוטלת על מינהל מקרקעי ישראל… בנוסף למשבצת הקבע יש ליישובים רבים קרקע נוספת, אותה קיבלו ממינהל מקרקעי ישראל באופן זמני ובחוזה חכירה לזמן קצר…

    בגלל חשיבות הפעולה של רישום המשבצות אני משקיע את מרבית זמני בסיוע לגוף המיוחד שהוקם לטיפול בעניין זה. הסיוע מתבטא בפעולות הסברה ביישובים, בפתרון מחלוקות המתעוררות תוך כדי פעולה (סכסוכים על גבולות, דרכים ציבוריות, שטחי שמורות טבע וגנים לאומיים ותביעות לא מוצדקות), באישור התוכנית בוועדות המקומיות והמחוזיות לבניין ערים, באישור המשבצת עפ”י המיפוי החדש בוועדת הקרקעות העליונה, ועוד.

    …התחום האחרון בענייני קרקעות שאני עוסק בו: השתתפות בוועדה העליונה לשמירה על קרקע חקלאית – ועדה מיוחדת של משרד הפנים, שלה הסמכות הבלעדית לאשר שינוי בייעודה של קרקע שהוכרזה כקרקע חקלאית, למטרות אחרות, כגון שיכון, תעשיה, מלונאות ותיירות ועוד…

    מתוך ראיון עם דני רביב

    יומן יגור, 17.9.1982

  • דברים שכתב לספר יגור

    אנחנו ממעטים להגיד דברי הערכה על המשק, וכן ממעטים לומר דברי הערכה אחד לשני, הואיל וטרדות היומיום מבליטות תמיד את הדברים השליליים, שעה שהדברים החיוביים מתקבלים כמובנים מאליהם, ואין מדברים עליהם כלל.

    בין משקי הקיבוץ המאוחד אין עוד משק, לרבות הצעירים, הבנוי כל-כך טוב כמו המשק שלנו מבחינת הרכב ענפיו, היקף כל ענף וענף והשילוב בין ענפי החקלאות, התעשיה ועבודות החוץ.

    הורינו הקימו משק גדול. אולם דווקא כאן מתגלית נקודת התורפה הגדולה שלנו: דלותנו בכוחות אירגוניים. אפשר לומר שהנושא של כל המשק הגדול הזה נשאר מצומצם ביותר ולא צמח עם המשק. מבחינת ארגון ענפים, מבחינה מקצועית ומבחינת ארגון החברה, נראה לי שהדרך היחידה לפתרון הבעיה היא השתלבות הבנים בתמונה. זה הסיכוי היחיד להתפתחות המשקים הוותיקים ולשמירת מקומם הנכון בתוך המסגרת הכללית בארץ.

    יגור משק גדול וכל פרט נבלע בתוך הציבור. על כן יש ליצור אצל כל חבר וחבר הרגשה שכל מה שהוא עושה, עושה הוא למען הכלל, ואין מי שיעשה זאת במקומו. זוהי נקודת המפתח.

    [נכתב ע”י דניק ל”ספר יגור”]

  • מלגה לזכרו

    המרכז החקלאי והמרכז לרישום משבצות חקלאיות החליטו להנציח את זכרו של דניק רביב ז”ל במפעל “זכרם נעלה”, שהוקם ביוזמת אברהם הרצפלד ז”ל, המממן לימודים לסטודנטים וחוקרים במוסדות להשכלה גבוהה, בתחום החקלאות.

    על דבר הענקת המלגה מסר שמחה אסף, איש המרכז החקלאי, באזכרה במלאות שלושים למותו של רביב, שנערכה בקיבוצו יגור…

    באזכרה שובצו גם שירים, שאת אחד מהם, “פרידה מאבא”, כתב בנו גדי. וכך סיים גדי את שירו לאבי:

    “מתקו הרגבים כטעם נחמה / כשאבא חזר בסוף לאדמה”.

    (מתוך “הדף הירוק”, 30.7.1998)

    #

    באזכרה זו אמרה שולה:

    חברים יקרים. בעבר נהגנו להתכנס בבית הזה כאשר פקדו שמחות את חיינו. עובדי המרכז החקלאי היו חלק ממשפחתנו במשך כעשרים שנה. היום התכנסנו כאשר פקד הצער את חיינו…

    הדרך בה בחרתם להנציח את שמו של דניק תהיה לזכרו כל הזמן. ובזאת זכינו זכייה גדולה.

    בתחום העשייה היתה לדניק משאלה אחת בלבד – להיות חבר במועצת מקרקעי ישראל, אך לזה לא זכה.

    דניק האדם לא נטר ולא התחשבן. הוא סיפק ידע בדרכו שלו, כחבר וכחקלאי.

    דניק ניסה לעזור ולכוון בכל דרך שהיא ובכל זמן, לקיבוצניקים, למושבניקים ולאנשים פרטיים מכל המגזרים הפוליטיים, ובמיוחד למגזר המיעוטים, בו בנה לו בשקט תפקיד ייחודי, אנושי ומקצועי במשך ארבעים שנה – דבר שלא היה לפניו והלוואי יימשך אחריו.

    רק בדבר אחד ניתן לקנא בו – השלמות בה אהב את הקיבוץ, את יגור, ואת כל מה שעשה.

  • שיר / בני שילה

    האדמה קיבלה אותו אליה ברחמים

    כמו אם המחבקת את בנה האהוב

    על כל האושר, הטוב והשמחה

    על המיוסר והכאוב.

    לא כמלאך צחור-נוצה

    ולא קדוש.

    בשר ודם –

    אדם.

    בן האדמה.

    ישנם העומדים באור הזרקורים

    ומעשיהם מתוקשרים היטב.

    וישנם אלה העושים

    מלאכתם בסתר

    בימים של חג ובלילות כאב.

    כך טווה על שְתִי חייו

    את עֵרב מעשיו

    ביד סועדת

    חוטים דקים של רגישות והבנה

    לבנֵי שרה כבני הגר

    ולא עמד מנגד.

    ואין איש אשר ידע מלבדו

    את חידת אריג מעשיו

    ואיש לא ראה מאודו

    את כל יופיו וצבעיו.

    שומר שדות הכפר ללא סוס,

    ללא אוכף, ללא קשת וחץ.

    רק אמונתו כמרכבה

    ומסירות אין קץ.

    יתגדל ויתקדש…

    שקיעה ורודה של קיץ מפזרת

    צללים רכים ומפוייסים

    על השבילים בהם הלך לו פעם

    בשדות של אי.פי.סי.

    על העקבות השכולות

    אשר הותיר

    בגבעות חרתיה,

    והד קולו המיותם

    בוואדי שומריה.

    כי לכל מקום אשר הלך

    נשא ביתו כמו צב

    ואף פעם לא נשא

    את שם ביתו לשוא.

    איש ואיש הניח פרח

    או חלוק של אבן

    על תילו,

    ואחר פנה ללכת

    ובלבו האיש שלו.

    בני שילה

    [נכתב ליום השלושים]

  • שיר / עידית

    כשאבא חזר לאדמה

    הגשם הראשון ירד בסוף ספטמבר

    והחצב הזיל דמעה קטנה, חמה

    מהחלון נכנס הסתיו לחדר

    ואבא אמר באמונה שלמה:

    “הגשם הזה הוא טוב לאדמה”.

    אחרי שנים, יום חול, שיקגו מתגוששת

    אבא כותב שיגרת יגור קרובה, תמה:

    “הכול רגיל, אבל עוד אין פה גשם

    ואם תהיה בצוֹרת השנה

    ימותו זרעים בלב האדמה”.

    עכשיו העמק נח, ושוב הכפר רוגע

    למרגלות כרמל שלוות שדות חוּמה

    אחרי הקרב המר, ראשו מול החמה,

    מַתקו הרגבים כטעם נחמה

    כשאבא חזר בסוף לאדמה.

    (הלחינה וכתבה עידית, על פי רעיון של גדי)