הינדה פישמן

10/01/1906 - 06/04/1931

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ג טבת התרס"ו

תאריך פטירה: י"ט ניסן התרצ"א

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: הבונים

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: דבורה פישמן

הינדה פישמן

בת חיה ויעקב. נולדה בשנת תרס”ו (1906) בעיר קרמניץ שבפולין. בבחרותה הצטרפה להכשרת קלוסובה שהכשירה חלוצים לקראת עלייתם לארץ-ישראל.
הינדה עלתה לארץ עם חלוצי העליה החמישית ונשלחה להכשרה במשק הפועלות בפתח תקוה.
עם סיום הכשרתה הצטרפה הינדה לקיבוץ יגור, כאן הספיקה לשהות שבוע ימים בלבד.
ביום י”ט בניסן תרצ”ו (6.4.1931) נפגעה הינדה ביריות מן המארב יחד עם עוד שניים מחבריה, כאשר שבו בעגלה משכונת “נשר” לקיבוץ יגור. סמוך למשק, ליד מפנה הכביש לכפר חסידים, ארבו להם מספר ערבים מחוליית עז-אדין אל קסאם על הכביש. הללו הניחו לעגלה לעבור ובהיותם מאחוריה פתחו בבת אחת במטר יריות. הינדה נהרגה מכדור שפילח את ליבה. לשמע היריות מיהרו אנשי הקיבוץ לכביש, הרוצחים נמלטו והשלטות הבריטים לא התאמצו להשיגם.
לשלושה שנקברו בקבר אחים בבית הקברות הישן נערכה הלוויה רבת משתתפים.
זכרה הונצח ב”ספר יגור” וכן ב”ספר ההגנה”.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • עם חללי יגור

    עם חללי יגור

    “לקיבצנו בקלוסובה :-

    שלושה מחברינו נפלו. באו במאות לכרות

    ברית חיים ומוות”.

    (מברק מפלוגת חיפה-יגור)

    מסגרת שחורה, שנשקפה מעל קיר חדר האוכל הגדול שבקיבוץ קלוסובה, הודיעה לחברים שבאו לארוחת הצהריים, כי שלושה מאנשינו, חברי קיבוץ יגור, נרצחו בארץ וכי ארבעה נפצעו. השתררה דממה כבדה. חברים ניגשו כבדי-צעד אל הקיר, קראו את המברק מן הארץ, השהו מבטם על שמות החברים שנפלו: הינדה פישמן, שמואל דישל ויעקב זמיר, שקעו במחשבה רצינית – וחזרו לעבודה.

    אותו הערב נדם השיר וחדל הריקוד. הלבבות הלמו בחוזקה. העיניים התיזו ניצוצות. אחת המחשבה וההרגשה שמילאה את לב כולם: שותפות הגורל לחיים ולמוות. לפני חודשים ספורים חיו ועבדו איתנו יחד, עתה כבר פגעו בהם, בעמדם על משמר העבודה, כדורי המרצח הערבי. מחר, ייתכן, נהיה במקומם. הכרת הנכונות למות, בבוא השעה, הייתה כמובנת מאליה ואפשר היה לקראה מעל פני החברים. לא נכונות הנושאת את נפשה לעטרת- גיבורים, אלא רגש טבעי של חיים תוך נכונות למות, אם יהא צורך בכך בדרך ההגשמה.

    הייתה אסיפת-אבל לזכר החברים שנפלו. חברים דיברו על ברית-דמים החדשה המקשרת אותנו עם תנועת-העבודה והקיבוץ, על הנתיב האדום המוביל מקלוסובה עד חיפה-יגור, שנתקדש עתה בדם-נעורים חם. כל הדיבורים היו דלי מבע לעומת השיר של קלוסובה: “אנחנו חלוצים מקיבוץ קלוסובה”, שהתפרץ ממעמקים כשהוא קורן ברטט פנימי של בטחון. הורגש מהי קלוסובה לכל אחד מאיתנו: עתיד חיי פועל, שותפות בדרך-חיים אחת, קשר בל-יינתק המרתק את כולנו יחד, רוקם אותנו בריקמת-חיים אחת, של שמחת עבודה וחבלי יצירה ונכונות ליפול על קידוש החלוציות.

    אורי ינובסקי

    “ידיעות”, 1931

  • מהעיתונים

    אחד עשר בחורים ובחורות, חברי משק יגור והפלוגה, ואיתם אחד מכפר-חסידים, חזרו ביום א’, י”ט בניסן תרצ”א, בערב, בגמר יום העבודה.

    עם חשיכה יצאו מיגור ל”נשר” – מי להתגלח, מי לקנות מה ומי להתראות עם חברים – ובשעה 9:30 שבו.

    בהגיעם סמוך למשק, במרחק 100 מטר ממנו, על יד מפנה הכביש המוביל לכפר-חסידים, ראו ערבים אחדים (משלושה עד חמישה) עומדים על הכביש. הללו הניחו לעגלה לעבור על פניהם ובהיותם מאחוריה פתחו בבת אחת במטר יריות.

    הינדה פישמן – נהרגה מיד על ידי כדור שפילח את לבה ונפלה מן העגלה.

    יעקב זמיר – חבר המשק, נפצע קשה בירכו ובבטנו ונפל אף הוא ארצה.

    שמואל דישל – נהרג על ידי כדור בלבו ונפל בתוך העגלה. הפרדות נסו מבוהלות כלפי המשק כשכדורי הרוצחים דולקים מאחור, והכניסו את העגלה במרוצה לתוך החצר…

    שלושת ההרוגים וכל הפצועים – חברי קיבוץ קלוסובה לשעבר.

    היריות הראשונות הבהילו כמה מאנשי יגור אל הכביש. הללו מצאו את הינדה פישמן מוטלת מתה ואת זמיר פצוע אנוש. במקרה נמצאה ביגור מכונית קטנה מחיפה בה הובילו את ההרוגה ואת הפצוע לחיפה. בדרך היתה דעתו של יעקב זמיר צלולה עליו, אך רגעים אחדים אחרי הגיעו לחיפה – מת.

    אנשי המשק שיצאו אל הכביש הקיפו מיד את הבית הרחוק כ-150 מטר ממקום המעשה, בו גרים פועלים ערבים העובדים בקו הרכבת. דרשו שיתנו להם להיכנס. כיוון שלא נענו – פרצו פנימה. דרי הבית אמרו כי אינם יודעים על הנעשה ולא כלום גם לא שמעו שום יריות – וזה בשעה שהיריות נשמעו מכפר-חסידים, במרחר 1800 מטר.

    (מתוך “דבר”, 7 באפריל 1931 )

    #

    מטעם מועצת פועלי חיפה ומשק יגור הודבקו בחיפה מודעות שקראו להשתתף בהלוויה והמונים נהרו לבית החולים “הדסה”. משם יצאה ההלוויה ב-3 אחה”צ ובראשה – פלוגת רוכבי אופניים של “הפועל” ומשמר שוטרים בריטיים “רגליים”, רוכבים ובמכוניות, בהנהלת הקצין פלאייר וסגן המפקד פטרוז אחריה.

    דרך חצר הטכניון פנתה ההלוויה לרחוב החלוץ והתעכבה ליד בית הפועלים. מעל הגזוזטרה הספיד דוד בן-גוריון בשם הוועד הפועל של ההסתדרות. מבית הפועלים הלכה ההלוויה לרחוב הרצל, על יד בית הכנסת המרכזי התפלל החזן “אל מלא רחמים”, ליד גשר ואדי רושמיה, מול הבתים המשותפים, הושמו הארונות במכוניות, ועשרות מכוניות מלאות נוסעים ליוו אותם עד יגור.

    ליד בית החרושת “נשר” הצטרפו להלוויה תושבי המקום ותושבי כפר חסידים.

    בבית הקברות ביגור הגיע הקהל כדי אלפיים איש. חברי הפלוגה, המשק ו”נשר” שמו זרים על הארונות.

    ליד הקבר נאם קצרות נחום בנארי בשם הקיבוץ המאוחד.

    “(דבר”, 7 באפריל 1931)

  • דברי בן-גוריון

    בשם הייעוד

    יד הגורל היתה בנפש שלושה מחברינו שבאו הנה בלב טהור לעבוד את הארץ ולהקים בה מולדת לעם חסר מולדת. רק במקרה הם שם ואנו פה.

    יד הגורל יכלה להיות בכל אחד מאיתנו. אין אנו יודעים במי תבחר מחר-מחרתיים.

    בלוותנו את תפארת הנוער למנוחת עולמים לא נחלל את קדושת כאבנו בדברי שווא. אנו מועטים ועדיין לא כבשנו לנו את הזכות לחיות בארץ הזאת בשלום ובעבודה, אך את הזכות הזאת יד המרצחים לא תיקח מאיתנו.

    מפעל התקומה, העבודה והשלום של חברינו אשר נפלו, ושל אלה שקדמו להם ושל אלה שיבואו אחריהם, מפעל זה לא יירצח. לא נחזיר את העלומים, לא נחזיר לאימהות ולאבות ששוכלו את מחמודיהם, אבל נקיים את הייעוד שעל שמו נרצחו. נקיים את יעוד החיים והתקומה בנאמנות ובמסירות, בשארית החיים שניתנה לנו בארץ הזו, עד שנשכון בה לבטח בשוב עם ישראל לארצו.

    (דוד בן-גוריון, מדברי ההספד)

  • מכתבי ההורים

    לחברי המועצה בקיבוץ חיפה יגור שלום רב!

    בטח שאתם תתפלאו שאני כותב לכם מכתב אבל אין לי ברירה אחרת. פעילותי כל כך לוחצת שאני מוכרח לפנות בבקשה רבה. כידוע לכם שאני צריך עכשיו לעלות וחוסר לי לקופתי 50-269 זהובים להוצאות הדרך ובאם את הסכום הזה לא אקבל אז גורמת סכנה שאשאר בגולה באין לי סכום מאין לקחת את היתר.

    ובכן התחשבו בזה ותשלחו את הכספים האלה למשרד הגירה לורשא. כבר נשארו ימים אחדים. אולי זה חוצפה ממני אבל אין לי ברירה אחרת. אני חושב שאם אבוא ארצה ארוויח הכספים האלה. אני שואף להיות אצלכם שכל יום שנה לי ואל אשכח שהפלוגה האחרונה תפליג 22.3 אולי את הכספים האלה צריכים להעביר טלגרפית.

    ובכן, שימו לב לזה ואשתדל לסדר באופן טוב בזה אני משיג את ברכבת.

    שלום לכם, להתראות בקרוב בארצנו המולדת.

    לבתי הנכבדה דבורה שלום רב!

    להודיעך במצבנו הקשה שעד היום עוד לא סידרתי את הכספים להוצאות הדרך ואיני יודע מה עוד יהיה את סופנו. חשוב לי לסדר את הכספים הנל.

    בזה אני גומר את המילים אחדות ואכתוב לך עוד מכתב לפני יציאתי.

    בברכת שלום לך מהורייך

    יעקוב חוה פישמאן

    קרמניץ 7.3.1933

    אל: מזכירות משק יגור, ארץ ישראל, חיפה.

    בשנת תרצ”א נפלו מות קדושים שלושה “חלוצים” ש. דישעל, וזמיר, חניכי קלוסובה, ובתנו הינדה פישמן.

    בתנו היתה אחת החלוצות הפעילות המסורות לרעיון הציוני וליישוב הארצי-ישראלי. באה לקלוסובה בשנה שלפני העליה החמישית בשנות משבר והודות לסבלנותה הרבה ומסירותה הנאמנה באה לארץ להפרות את האדמה, ברם יד המוות האכזרית כרתה אותה ועוד שני חברים מעולם החיים. ברית של מוות כרתה בתנו עם הרעיון הציוני ולאומני סוציאלי.

    ששת שנים עברו. המאורע הטרגי נעשה עובדה בולטת של התמסרות נאמנה על קידוש השם. התנועה הציונית לכל מפלגותיה ומעמדיה לא שכחה עדיין את המאורע ובדאבון לב וביריות הכבוד את שמות הקדושים.

    אנחנו הוריה האומללים של בתנו הינדה נ”ע פונים אליכם בבקשה אינדיבידואלית. חיים אנחנו במצב חומרי קשה מאוד אפשרות כספיות חומרי קשה פונים אנחנו אליכם בזאת הבקשה.

    עשו למעננו, הצילו אותנו מציפורני המוות ותנו לנו רטיפיקציה מצדכם בעד המאורע הטרגי שמחקו חיי נשמה צעירה – ותנו לנו אשרות לעלות ארצה.

    בתנו נהרגה, הוריה חיים.

    ב”ב ציון הנגאלת

    הוריה הטומללים

    יעקב חוועה פישמאן

    קרמניץ 27.5.1937

  • השניים שנפלו ביגור

    הינדה פישמן

    מהפרבר הדובנאי באה אלינו. את הכשרתה החלוצית עברה הינדה בקיבוץ הנודע קלוסובה בפולין.

    עלתה ב-1929, עם הגלים הראשונים של העליה החמישית, ונשלחה ע”י הקיבוץ למשק הפועלות בפתח-תקוה. שקטה, נוחה לבריות וטובת-לב התמסרה הינדה ברוב אהבה ונאמנות לעבודה. עבדה בפרדסים בפתח-תקוה וגם במשק. לאחר שתי שנות הכשרה החליטה לבחור לה כביתה הקבוע את משק יגור, שם נמצאה כבר קבוצת אנשי קלוסובה, וגם הכרמל משך, בהזכירו לה את הרי קרמניץ, מקום שם בילתה את ילדותה.

    ב-1931 באה הינדה ליגור, לפני חג הפסח. רק שבוע ימים הספיקה להיות אצלנו. והנה, ביום א’ בערב, י”ח בניסן תרצ”א, נסענו קבוצת חברים גדולה, אנשי קרמניץ ברובם, בעגלה לנשר הקרובה (אוטומובילים טרם היו אז בקיבוץ). היה זה לילה אפל מאוד, ובדרך חזרה ארבו לנו המרצחים.

    לעולם לא אשכח מה עליזה ומלאת חדוה היתה הינדה אותו ערב, כאילו רצתה למסור בבת אחת את כל אשרה, כל שלא זכתה לו במשך חייה הקצרים. עוני, ילדוּת משוללת שמחה, לא נתנו לה הרבה אושר בחיים, אולם אותו לילה היתה מאושרת מאוד. סמוך לביתה החדש, והיא כולה רוויית חלומות ושאיפות לעבודה ולייצור מולדת לעמה, נפגעה בכדור אויב.

    הסוסים נבהלו מהיריות והתחילו לדהור, והינדה, פצועה קשה, נפלה מהעגלה על הכביש. אנחנו הספקנו עוד לשמוע את צעקתה האחרונה, צעקת כאב ומחאה נגד אי-הצדק ואכזריותם של בני-האדם. הפליטה צעקה ונשתתקה לעולמים, והיא רק בת 26. כשיצאו אחר-כך החברים לחפשה כבר מצאוה מתה.

    שלושה נהרגו אז וחמישה נפצעו. בין ההרוגים היה עוד קרמניצאי אחד, שמואל דישל. כדור פגע ישר בלבו והוא נפל מבלי להוציא הגה מפיו. מצאו אותו מת בעגלה.

    שלושת הקורבנות האלה נחים בקבר אחים תחת אבן כבדה אשר עליה חרט האמן שיבולים הנעות ברוח. נעות אך אינן נשברות. גם אנו לא השברנו. הקבוצה שלנו, אנשי קרמניץ, והיא קבוצה די גדולה במשקנו, יחד עם שאר החברים, העמיסו על הכתפים הצעירות עול של הגשמה, ובכך מקיימים אנו את שאיפותיה של הינדה.

    נוחי בשלום, הינדה! את לא הספקת להגשים חלום חייך, אך אנחנו ממשיכים בנאמנות ושמחה לשרת את המולדת. הפכנו קרקע שוממה לפורחת, נתנו חלקנו ביצירת מקלט בשביל עמנו והקימונו בית אשר עליו חלמת בהתלהבות כה רבה, בשביל אלה הרוצים לשרת את העם והמולדת.

    שלום לעפרך, יקרה!

    אסתר פידל (משק יגור)

    [מתוך הספר “עולי קרמניץ בישראל” עמ’ 224]