הניה רותם

10/09/1910 - 31/07/1996

פרטים אישיים

תאריך לידה: ו' אלול התר"ע

תאריך פטירה: ט"ו אב התשנ"ו

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

הניה רותם

נולדה: 10.9.1910
נפטרה: 31.7.1996

הניה רעיית אריה ואם לרחל ז”ל.
הניה נולדה בלבוב. בת לפנינה-רחל ולמשה-יעקב. הניה סיימה את לימודיה בבית ספר פולני כאחת התלמידות היהודיות הבודדות.
לאחר לימודיה ברחה מבית אביה להכשרה בקלוסובה, אֵם כל הכשרות פולין ואולי הקשה שבהן, שם הכשירה עצמה לעלייה לארץ ישראל בכל מלאכה קשה ובכל מזג אויר בלתי מתקבל על הדעת.
בשנת 1931 הגיעה ליגור, ל”פלוגה”. כאן הקימה ביתה עם אריה ונולדו ילדיהם – מיכל, נועה, ארנון רחל ז”ל וענת.
כל שנות עמלה ביגור רצופות תחנות שהיום אינן תואמות מקצועות אשה: בקבוצת הרצפיות, במשתלת הפרחים, בדוד הקיטור, בלול, בטיפול חולים וסיעודם בעת חוליים.
בשלושים וחמש שנותיה ה”אחרונות” עבדה בלגין. תמיד ליד המכונות ותמיד ליד המפרכות שבהן. עד שלא עמד לה כוחה יותר.
בצד כל מסכת עמל זו גידלה במשך שנים, חלקן לבדה, משפחה לתפארת, ושקדה לשמור על למידה וקשר עם עולם הרוח והמחשבה היהודיים והאוניברסליים. רוב שנות בגרותה זכתה לרוב נחת מילדיה ונכדיה הרבים עד למחלתה ופטירתה של רחל בתה האהובה, שפגעה בה ללא ניחומים עד מותה.
כפי בקשתה וכמצוות רבה – הרבי מבעלז – ששב לסעוד רוחה, זכתה למות מלאכים, כשמקורביה סביבה, לשמר אהבתה עד כלות.

יהי זכרה ברוך!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • זיקנה היא זיכרון חיים

    זיקנה היא זיכרון חיים

    זיקנה איננה שמחה.

    הכוח הפיזי יורד

    העצמות מתפרקות

    הכאבים מתגברים

    והחשוב ביותר, הזיכרון בירידה.

    אני שוכחת שמות שידעתי,

    אפילו מלים שגורות.

    לְפָנַי קיר אטום,

    עד אשר פתאום אני נזכרת.

    הזיקנה היא בדידות קשה.

    אפילו שיש ילדים, נכדים ונינים,

    והיחסים בינינו טובים, אבל רחוקים,

    גיאוגרפית רחוקים, ואני רוצה אותם על ידי.

    זיקנה היא זיכרון חיים שלא יחזרו.

    לפעמים, פתאום נעלמת הזיקנה

    ולבי כה צעיר, כה פתוח לאהבה,

    ליופי של הטבע, לפטפוט פעוטות,

    וחוזרת בי: הניה, את בת 86 שנים.

    ותפילה אחת בלב: למות בכבוד.

    הניה רותם

  • אחרי יותר משישים שנה

    אחרי יותר משישים שנה אני ומשפחתי הגדולה נפרדים מהֶנָה.

    את הֶנָה פגשתי לראשונה כאשר חזרה מעבודתה כרצפת בגבעת ברנר. יום אחד גרינשפון (שהיה אז המזכיר הטכני) בא לאוהל שלי על מנת לשאול אם אני מוכן לקבל דייר שלישי בחדר. הציג את הֶנָה, ואני לא יכולתי להאמין למראה עיני – היא הופיעה בצמות ארוכות, בלונדיניות, ובבגדים בהם נראתה כאחת מתנועת-נוער גרמנית.

    עשיתי עימה רק תנאי אחד – שלא תתערב בניקיון האוהל (והיא שמחה מאוד לקיים תנאי זה). העברנו את מיטתה ומזרון הקש שלה, וארגז ריק של תפוזים בתור ארון. כמו שהיה נהוג בתקופה זו, היו לה מעט מאוד חפצים אישיים.

    אני ידעתי מעט מאוד עברית, ולמרות זאת תוך זמן קצר החלטנו לחיות יחד. ה”פרימוס” (השלישי בחדר) לא יצא מן האוהל וחי איתנו לאורך כל תקופת החיים באוהל.

    מהאוהל עברנו לחדר קטן בבניין, ומשם לצריף הפח ליד המקלחת הגדולה. אחר-כך עברנו לחדר בבניין אחרי הוואדי, ויותר מאוחר, עם חמישה ילדים, עברנו לחיות בצריף השוודי ליד ההר, שם הקמנו לנו פינת-קסם משלנו. השתמשנו בידיעותינו על מנת להפוך את המקום לפינת-חמד. הֶנָה ריצפה מרפסת גדולה מסביב לצריף, אני בניתי גג למרפסת, על עמודים, ותליתי את אוסף הבקבוקים שכולם אהבו לראות. היתה שם גינה גדולה וסוכת-גפן ועצי-פרי ובריכת דגים, וכולנו היינו מאושרים שם ביחד.

    בשנים 1937-1946 אני הייתי בגיוס של “ההגנה” לתפקידים שונים, ולאורך כל אותה תקופה הֶנָה נשארה לבד לשאת בנטל הטיפול במשפחה. התנאים אז לא היו קלים לאשה בקיבוץ; רק מאוחר יותר הבנתי כמה כבד היה העול שלקחה על עצמה, הן בעבודה הקשה שעשתה והן במשפחה…

    כולנו היינו צעירים עם אמונה חזקה שזו הדרך לבנות את הקיבוץ ואת המדינה, וכולנו שילמנו על כך מחיר לא קל.

    הֶנָה סגרה את עיניה לתמיד ועזבה אותנו אחרי תקופה ארוכה של סבל, אותו נשאה בעצמה.

    עכשיו מאוחר מדי מלהחזיר לה בעד מסירותה למשפחתנו הגדולה.

    היי שלום חברתי.

    אריה

    חוברת ליום השלושים

    אוגוסט 1996

  • דור ה

    דור ה”תמיד נותנים”, כחיילים הוותיקים, אינו כָלֶה. הוא רק נמוג ממערכות-המעש אל תוך הזיכרונות, שבקרוב לכלל היסטוריה יהפכו. מלח הארץ, שלא פחד מכלום ולא בחל בשום מלאכה קשה, אט-אט נמס, נשטף אל מעמקי השיכחה, ובקרוב באגדות ישכון.

    כאן ועכשיו קרֵבה פרידה קשה ממך, עיקשת ונחרצת ככל שנותייך. רגע טרם רדת המסך, עוד מעט הבזקים מעברֵך ולא כגמר: אֵם שתמיד ארוך עמל-יומה, אך תמיד חיוך לה בעבורנו ומבט אוהב וחיבוק משכיח כל צרה, והיא רק אם אחת ואנו יותר מחמישה היינו. תמיד, למרות הכל, הספר בידה או לידה. תמיד הסקרנות לדעת עוד, להבין עוד משהו נוסף. לרדת לחקר הנגלה והנסתר, שמא אין די בַּידוּע ובמובן כבר.

    מרה כלענה היתה בעבורה קריסת עולם הערכים הקיבוצי. הלעג בו זכו “קדושת העבודה”, “שוויון”, “אחוות עמים” וה”חברות” כערך.

    ופתע אין רחל, ומצוקת אבות המשכלים האהובים בילדיהם. ואחרוני הידידים נעלמים להם וקללת-בדידות של אריכות ימים הולכת ומוכרת.

    וגם הגוף מתחיל לבגוד והכאב הופך מכר קבוע.

    אך בערוב חיים גם שעת פיוס והשלמה באה. עת לקבל היש כמו שהוא, אפילו לא הוא מה שעמלו וציפו שיהיה.

    שעת סיום גם למתמידים בחלוצים, הנה סוף-סוף מנוחתם קרבה.

    שוב נבקש ממךָ כרמל, אסוף לתוכך גם את אמנו האהובה. חולמים ומגשימים הולכים אל מקום מנוחתם האחרונה. כמותם כבר לא נזכה לחוות ולהיות, אבל אולי אפילו במקצת, אם לא נשכח מִפְעלוֹתָם, ישביחו מעשינו-אנו עד נהיה לראויים כמותם.

    ארנון

    חוברת ליום השלושים

    אוגוסט 1996

  • יש לנו סבתא מיוחדת במינה

    יש לנו סבתא שבגיל צעיר ברחה מהבית, לקלוסובה, כדי לעלות לארץ-ישראל.

    יש לנו סבתא שעבדה בריצוף בחיפה, ובגלל זה כאבו לה הברכיים.

    יש לנו סבתא שכל שעה שמעה חדשות. “מַטקוֹ בוסְקָה, פיספסתי, עכשיו צריך לחכות עוד שעה”, כך היא אמרה.

    יש לנו סבתא שקראה המון ספרים עד יומה האחרון. הלכה לחפירות ולצעדות, והחדירה בנו את אהבת הארץ.

    יש לנו סבתא שלא שוכחת שום יום הולדת של בנים, נכדים ונינים, ושולחת לנו מתנה וברכה עם כתב היד של סבא על המעטפה. וביום שישי מדברת עם כולנו בטלפון ומעדכנת מה נשמע אחד אצל השני.

    יש לנו סבתא שאופה עוגיות מתוקות ועוגיות מלוחות-נפוחות. בצה”ל הכירו את החבילות שלה.

    ויש עוד המון לספר על סבתא, שנראה היה שהיא כמו סלע ושתמיד תהיה בסביבה.

    שירלי – בשם כל הנכדים

    חוברת ליום השלושים

    אוגוסט 1996

  • קטעי זיכרונות

    דרכי לקלוסובה שונה היתה מדרכם של רבים. יצאתי מעולם זר והגעתי לקלוסובה לא כחברה לתנועה חלוצית כלשהי, לא כציונית וכמעט אף לא כיהודיה.

    נולדתי בלבוב, בירת גליציה המזרחית וגדלתי כנערה פולנית לכל דבר. אבי-זקני היה “חסיד”. אבי לא היה אדוק כמותו אך היה שומר מסורת. לנו, לילדיו, נתן ללכת בדרך אשר בה בחרנו. אבי היה אומר: “כשם שאני לא המשכתי בדרכם של הורי – כן שמורה זכות זו לילדי”.

    למדתי בבית-ספר פולני ושפת הדיבור שלי עם חברי וחברותי, ואף עם אבי ואחיותי בבית, היתה פולנית. גם מראה פני היה כשל “שיקסה”… ולא הבחינו בי שאני יהודיה.

    עד גיל 13 כלל לא חשבתי על חיים אחרים בעתיד מאלה אשר בהם הורגלתי בסביבתי…

    בבית הספר התיכון הפולני היתה שעה מיוחדת המוקדשת ללימודי דת. לנו, היהודים, ניתנה הזכות לא להיות נוכחים בשיעורי הדת של הנוצרים… לנו ניתנו שיעורים מיוחדים בדת ישראל ע”י מורה יהודי…

    עד אז לא ידעתי דבר לא על ארץ-ישראל ולא על חלוצים העולים לארץ. לעזרתי בא אז בן-דודי פנחס פרידמן, שהסביר לי שעתידם של היהודים הוא בארץ-ישראל ולשם עלינו לכוון את צעדינו…

    הורי התנגדו לרעיון זה בכל תוקף, ומכיוון שטרם מלאו לי 18 שנה… נאלצתי לחכות זמן מה.

    בשנת 1928 יצאתי לקלוסובה ללא ידיעת ההורים.

    …החיים בקיבוץ כבשו אותי כליל למן היום הראשון. החברים נראו לי כ”היפיס” של ימינו. הכל כאן מנוגד לסביבתי הקודמת, ללא רדיפה אחרי הופעה חיצונית, ללא שיעבוד לאופנה ולכבלי נוקשות. כאן מצאתי חברה יהודית חדשה שלא הכרתי עד כה: גאה, שואפת, מאמינה בדרכה ובעתידה.

    רוב החברים בקיבוץ היו מווהלין וחלקם מחבלי פולין אחרים. שפת הדיבור היתה אידיש, אך אני התקשיתי בכך וגם התביישתי לדבר בהברה הגליצאית שלי. המשכתי לדבר פולנית והתקרבתי אז לכמה חברות שאיתן יכולתי לדבר תמיד פולנית…

    בלילה הראשון לבואי השכיבו אותי במיטה אחת עם עוד שלוש חברות, כלומר ארבע במיטה אחת. נכנסתי למיטה ושכנותי קיבלו אותי בידידות, כאחת מהן מאז ומתמיד. למחרת יצאתי לעבודה במינסרה. הייתי צעירה, בריאה ושופעת כוח, וסודרתי באחת העבודות הקשות: בסחיבת ארגזי נסורת שהיינו מעלים לגובה ניכר ושופכים לתוך דוד הקיטור, שהיה מניע את כל גלגלי המכונות במינסרה.

    את הבגדים שהבאתי איתי מסרתי למחסן המשותף, ואני לבשתי בגדים מטולאים ונעלתי נעלי גומי, ככל החברות, ושום דבר לא היה איכפת לי. מצאתי את עצמי כבתוך ביתי; זה המקום שאליו נכספתי לבוא. כל הסיפורים ששמעתי בשעתו מבן-דודי קמו לנגד עיני במלוא חיותם ואורם.

    כאמור, יצאתי את הבית בחשאי והורי לא ידעו היכן אני. הם חיפשו אחרי ולא נמצא מי שיגלה להם את מקומי.

    לאחר שהייתי בקלוסובה חודש ימים כתבתי להם מכתב ראשון, למען יידעו שאני חיה וקיימת ושום רע לא אונה לי. זה לא הרגיע אותם. אבי התהלך כצל ואמי חלתה מרוב געגועים. כעבור זמן מה הגיע מכתב שאבי חלה מאוד והוא מבקש רק לראותני. הבאתי את העניין לאסיפת הקיבוץ ואישרו לי חופשה לשהות זמן מה בבית הורי.

    באתי הביתה – והייתי כמי שבאה מכוכב אחר…

    בסוף שנת 1930 אושרתי לעלייה, ובראשית 1931 הגעתי ארצה, ומאז אני חברה בקיבוץ יגור…

    הנה רותם (מר)

    “ספר קלוסובה”, עמ’ 63

    יגור, נובמבר 1975

  • תחילה בוכים

    שירו של אברהם חלפי מלווה אותנו לאורך שש השנים האחרונות, מאז שרוחלה איננה איתנו.

    הוא נראה לנו מתאים גם לעכשיו.

    הנה ואריה רותם

    *

    תְּחִלָּה בּוֹכִים.

    אַחַר-כָּך הַבֶּכִי מִתְאַבֵּן.

    אַחַר-כָּך זוֹכְרִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:

    אֶת נְפִילַת הַבֵּן.

    וְאֵין אוֹמְרִים דָּבָר.

    אוֹ מְדַבְּרִים עַל גֶּשֶם וְעַל מַה-נִּשְמָע.

    וְעַל מַשֶהוּ עוֹד. וְעוֹד עַל מַשֶהוּ.

    וְהָאוֹזֶן בֵּין כּה לא תִּשְמַע.

    וְשוֹתְקִים.

    וְקָמִים מִן הַכִּסֵא. וְיוֹשְבִים. וְקָמִים. וְשוּב.

    וְיוֹדְעִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:

    לא יָשוּב.

    אברהם חלפי

    יומן יגור, 1.12.1995