ורה אורן

07/06/1944 - 06/01/2010

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ז סיון התש"ד

תאריך פטירה: כ' טבת התש"ע

ארץ לידה: ישראל

השכלה: קורס דיילות

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יעקב אורן

ורה אורן

נולדה: 6.7.1944
נפטרה: 6.1.2010

ורה נולדה בתל-אביב ביולי 1944, להוריה שושנה וראובן סמץ.
בגמר מלחמת העולם השנייה המשפחה נסעה לצ’כסלובקיה, להשלמת התואר במשפטים של אבא ראובן וארגון רכוש המשפחה. בצ’כסלובקיה נולדו שני אחיה, חוה ורפי. לאחר מכן המשפחה חזרה לארץ כעולים חדשים למעברת פרדס-חנה. מתקופת המעברה זכרה ורה את תנאי החיים הקשים, הגשם הדולף לאוהל והחום המחניק בקיץ. עם זאת, כילדה, זכרה ורה לטובה את תקופת החיים במעברה. לאחר כחצי שנה עברה המשפחה למגדל באשקלון ושם ניסה אביה לפתוח מסעדה.
בסוף 1949 עולה לקרקע מושב העובדים ניר ישראל. המשפחה, מראשוני המתיישבים, מנסה את כוחה בחקלאות, בהצלחה חלקית.
בתחילת 1951, עם הקמת שכונת אפרידר באשקלון, עוברים שושנה וראובן עם ילדיהם ורה, חוה ורפי, לאפרידר – שכנים למשפחת לובה אליאב, ממקימי השכונה. ורה לומדת בבית הספר בניצנים, ובהגיעה לגיל 13 ממשיכה באותו בית-ספר בתנאי פנימיה. היא חוזרת לסופי שבוע הביתה, לאפרידר.
בשנת 1961 פוקדת את המשפחה טרגדיה ואבי המשפחה, ראובן, נפטר. גם מצבה של האם לא טוב. ורה לוקחת את שני אחיה, חוה ורפי, איתה לניצנים.
בסוף 1962 נמרוד, האח הגדול (בנה של האם שושנה מנישואים קודמים), לוקח את שלושת אחיו, ורה, חוה ורפי לחפציבה.
בשנת 1963 ורה נישאת ליורם, וב-1965 נולד בנם הבכור שי.
ב-1970 ורה מתחילה קורס דיילות, לאחר פרידה מיורם. באחת הטיסות היא פוגשת את יענקלה, בעלה לעתיד, שעובד באבטחת מטוסים. בשנת 1971 ורה ויענקלה ממסדים את חייהם המשותפים, תחילה בחפציבה, שם נולד בנם רון, ובהמשך ביגור.
בשנת 1976 יוצאת המשפחה ללונדון לתקופה של שלוש שנים בשירות משרד הבטחון. היתה זו תקופת פריחה לורה, שכל כך אהבה את העיר והכירה בה כמעט כל פינה מיוחדת ומרתקת. בסוף 1978 נולדה טל בלונדון. בשנת 1979 חוזרת המשפחה ליגור ושנתיים לאחר מכן, ב-1981 נולדה בת הזקונים זיו.

ורה עבדה בבתי-ילדים וניהלה את ענף הטקסטיל במשך מספר שנים. היא למדה קורס מזכירות רפואיות והיתה מזכירה במרפאת יגור. בשנים האחרונות ריכזה את המספרה ביגור, וראתה לנגד עיניה את השירות הטוב ביותר לציבור החברים.
ורה אהבה לקרוא ספרים, אהבה הצגות וסרטים, ויותר מכל אהבה לטייל בארץ ובעולם, וזכתה להגיע לפינות מעניינות על פני כדור הארץ. היא היתה סקרנית לנופי הטבע ולאורח החיים בארצות רבות בהן ביקרה. בשנה האחרונה טיילה עם בעלה בגואטמלה וחזרה מלאת סיפוק והנאה מהטיול המיוחד.
לפני כחודש וחצי עברה ניתוח שממנו לא התאוששה, ושלשום לפנות בוקר נפטרה.
השאירה משפחה חמה, אוהבת ומחבקת, בעל חמישה ילדים וחמישה נכדים.

יהי זכרה ברוך!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אמא יקרה שלי, בריז’יט שלי

    8.1.10

    אמא יקרה שלי, בריז’יט שלי,

    תראי, כולם כאן! כולם עד האחרון!

    גם דניס וליה, שלא יכלו לבוא, איתנו ברוחן.

    למרות שלא רשמת ביומן, לא הכנת את הבית ולא עשית ירקות בתנור – עדיין, כולנו כאן!

    רציתי לספר לכולם, כל מי שבא לכבד אותך, על היחסים שלנו. אבל כמה שניסיתי לכתוב, לא הצלחתי להעביר את המסר.

    איך אכתוב כמה אהבת לכעוס עלי, על כל מה שאפשר – שהטלויזיה צועקת ושאכלתי את הרימונים במקרר ושהסנדוויץ’ מפיל פירורים.

    ואיך אכתוב כמה אהבתי לצחוק עליך, על כל מה שאפשר – ללחוש לך בכוונה באוזן שלא שומעת ולגנוב את הרימונים מהמקרר. (עד סוף ימי יהיו לי נקיפות מצפון כשאני אוכל רימונים), ולהזכיר לך שיש לך יותר מזל משכל שמצאת את בבי שלך, שאוהב אותך יותר ממה שאפשר לתאר.

    ובעיקר, איך אסביר לאחרים כמה אהבה יש במערכת היחסים שלנו.

    איך מתארים פצצת אנרגיה, בצבעים משתנים, שקמה רק ב-11:00 אבל אוכלת את כל העולם לארוחת בוקר.

    לסיום, תודה אחת שאני רוצה לומר:

    תודה שנלחמת, נלחמתם והצלחתם, שתמיד, תמיד, יהיה לי בית, בבית שלנו ביגור.

    אמא שלנו, שלי,

    תמשיכי לדאוג לי ולכעוס עלי שם למעלה, כי את יודעת שאני אוהב את זה.

    שיילי שלך

  • בייבי – הלב והמנוע של המשפחה

    בייבי- הלב והמנוע של המשפחה שלנו, שר הפנים ושר החוץ של כל ענפי המשפחה.

    ידעת בחושייך החדים והרגישים לחבר את כולנו. לא היה מכשול שעמד בפנייך.

    כשרצית משהו מעבר ליכולתך קראת: “בבי, צוות לעניין יוצא למשימה”. עם האופטימיות והשקט, אבל

    הנחישות, הגעת לכל מטרה.

    בייבי, ארבעים שנה אנחנו ביחד, הספקנו לחוות ולראות בכל קצווי תבל.

    הקמנו משפחה לתפארת. תמיד היינו אחד בשביל השני, ידעת לוותר ולתמוך בי.

    בייבי, אהבת חיי, תמיד ידעת כמה אני מעריך ומעריץ אותך, איזה אהבה וחום אני מוכן להעניק לך.

    בייבי, מצוות לעניין, נשארתי לבד.

    באהבה, בבי.

    [דברים שנאמרו בהלוויה]

  • אמא שלנו

    אמא שלנו, אהבה ענקית שלנו.

    באנו לפה כולנו, מלאי געגועים.

    באנו להודות לך על רגעים וזיכרונות נפלאים, על כל מה שנתת לנו בלי גבולות.

    על אהבת הענק שנתנת, על חיבוק, על נשיקה, על מילה טובה, על עצה, על החיזוקים לבחירות שלנו, גם כשאלו היו קשות.

    הרופאים שלך, אמא, חשבו שהצינורות של הלב שלך סתומים. הם פשוט לא הבינו שכדי להוליך כאלו כמויות של אהבה לכל מי שמסביבך, היית צריכה עורקים בגודל האמזונס.

    אמא שלנו, אנחנו כל כך גאים בך ושמחים שזכית להגשים כל כך הרבה חלומות – לטייל, לחקור את העולם, לנסוע לעוד פריחה בנגב, בגליל, לראות עוד שטפון בערבה… ועכשיו נשאר רק שטפון הדמעות שלנו.

    אמא, האהבה המופלאה שלך עם אבא, שקראת לו רק בבי, החברות שלכם, ממש כשל בני נעורים. היו לכם הסודות הקטנים שלכם, החיוכים והקריצות, שאמרו כל כך הרבה מילים. חלקתם, טיילתם, אהבתם, וזכיתם לזוגיות שלא רבים זוכים לחוות.

    אמא, את מכירה את אבא יותר מאיתנו, ויודעת כמה חזק הוא, אבל אנחנו נשבעים כאן ועכשיו שננסה למלא את

    הנעליים הגדולות שהשארת עכשיו ריקות, ונשמור על אבא.

    בנית לנו בית, אמא, בית ושמו אהבה. ותמיד בצניעות ובחיוך גדול טרחת, והזמנת, ובישלת, ואירגנת, שרק יהיה לנו נוח לבוא, להפגש, לדבר, לחלוק…

    אמא, דניאל ממשיכה לבקש לדבר איתך בטלפון, וכל הנסיעה לפה קפצה בהתרגשות שהיא נוסעת לסבתא. סבא וסבתא במונגוליה הסבירו לה, כנהוג במקומם/מקומנו, שעכשיו את בת אלמוות, שמשגיחה על כולנו, אבל הרי עשית את זה כל כך טוב עוד כשהיית בינינו.

    אז אמא, אפשר עוד טובה אחת? תסבירי לה בבקשה למה לא תדברי יותר.

    אמא, ביום הזה, היום הכי קשה שלנו, אנחנו חוגגים פה את החיים שלך שהיו גדולים מהחיים.

    את הצחוק המתגלגל, את העיניים היפות, מלאות החיים.

    תראי אותנו, אמא, איך ליכדת אותנו. תמיד נישאר החברים הכי טובים ונשמר את המסורת המפוארת שהנחלת לנו – של תעוזה, של דבקות בחלומות שלנו, של עמידה על שלנו בנועם ובנעימות, ושל הקרבה למען מה שאנחנו מאמינים בו.

    אמא, עוד לא דיברנו על התבונה והרגישות שלך, סקרנות אין קץ, על מעיין החום הפנימי שלך, על עוד כל כך הרבה דברים שננצור בליבנו לעד, ושניקח איתנו תמיד.

    אמא אנחנו אוהבים אותך, ותמיד נאהב, ושולחים לך צרור נשיקות וחיבוקים.

    [דברים שנאמרו בהלוויה]

  • מכתב מגל

    דודה ורה שלי!

    קשה לכתוב למישהי שבחיים לא כתבתי אליה.

    בחיים….

    היום ראיתי כמה רבים אהבו אותך.

    ואת – אהבת את כולם!

    היטיב לבטא זאת רון, שאמר שהרופאים לא הבינו שבכדי להעביר את זרמי האהבה שלך היה צריך עורקים ברוחב האמזונס.

    רבים כל-כך אהבו אותך מעומק נפשם.

    רבים שהכירו אותך מעיסוקייך ומעשייך הרבים כל-כך.

    אבל בשבילי את “דודה ורה שלי”!

    האישה היחידה בחיי שנתנה לי תחושת שייכות.

    אמיתית.

    שקיבלה אותי.

    ככה.

    בדיוק כפי שאני.

    בלי העבר, הטעויות, הפגמים.

    שפתחה לי דלת, שנתנה לי מקום.

    חלקה איתי בשלה.

    בלי שהייתי צריכה לעטות ולו אחת ממסכותי הרבות.

    לידך יכולתי להיות אני.

    בקלות. בפשטות.

    בדבקות בצניעות שלך.

    ורה, דודה שלי, אני מתגעגעת אלייך!

    גל שחף-גר גלבוע

  • פרידת נשמה / זיו אורן

    ציפורים לא עפות מעל בתי קברות.

    אין מקום באויר,

    הוא מלא בנשמות כנות וישרות,

    שמסתכלות אל תוך האדמה, לראות –

    לראות את הגוף שנתן להן את היכולת לתת לנו,

    את הגוף שהכיל אותן פעם.

    והן רוצות לעלות, הנשמות,

    למקום האושר, למקום הטוב.

    רק אנחנו, הנשמות בעלות הגוף,

    מחזיקות אותן באויר מעל בית הקברות.

    מין צורך אנוכי לדעת שאנחנו שמורים,

    ניסיון לעקוף את הכאב שכרוך בפרידה מן הנשמה.

    מן הגוף כבר נפרדנו.

    ציפורים לא עפות מעל בתי קברות.

    ואם תעוף ציפור מעל גן המצבות

    תתפוס אחת הנשמות את רגליה

    ותברח איתה למעלה, תנתק את הכבלים.

    תיקח איתה את בריכת הדמעות שניתנה לה,

    את זרי הפרחים שהונחו לה,

    את הררי הגעגוע שנשלחו אליה,

    את עמקי הצער שנתהוו לזכרה,

    ותפרח.

    אמא שלי, יפה שלי,

    ישבתי עלייך שבעה ימים, ארוכים, קשים, מרים-מתוקים.

    כמה טוב שהיית לי, אמא שלי, שביחד עברנו כל כך הרבה, שהיה לנו המון

    מן המשותף.

    תמיד תיקנת לי את העברית והצרפתית, ואני לך את האנגלית והספרדית.

    אהבנו את אותו עיצוב אופנה, את אותם הרהיטים העתיקים, את אותם

    סרטים וספרים, ודאגנו לחלוק כל הזמן.

    לא אשכח לך אמא, את הטוב ואת הרע – שתמיד ידעת יותר טוב ממני מה

    טוב לי, ולי, עקשנית, לקח המון זמן להבין שאת צודקת. שלא נתת לי לוותר

    לעצמי, שהחזרת אותי תמיד לתלם, לקול מחאותיי.

    לימדת אותי שיהלומים נוצרים בטבע בחום שורף ובלחץ מוחץ, ודיברנו,

    שבוע לפני לכתך, שכשהזמנים לוחצים ושורפים יוצאים מזה יהלומים.

    אמא, לפני כולם סיפרתי לך שאני וקרל עומדים להינשא, סיפרתי לך שאנחנו

    חולמים להביא את כולם לאנגליה. ממש התרגשת, אמרת שאם נצליח

    לעשות את זה – הרי זו חתונת חלומות אמיתית.

    אמא, חתונת החלומות שלי כוללת אותך, אוחזת בידי, מחייכת אלי. מי חלם

    שאת פנייך אצטרך לחפש בשמיים, בעלי העצים, בעיני אוהבייך? את תעמדי

    איתי מתחת לחופה, לא כמו שחלמנו…

    לא אשכח אותך לעד.

    זיו