זאב כספי

14/05/1905 - 10/10/1964

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט' אייר התרס"ה

תאריך פטירה: ד' חשון התשכ"ה

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: נוטר

תנועה ציונית: החלוץ, פועלי ציון

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: בריינה כספי-תימן

זאב כספי

נולד ב-1905 בעיר שדלץ (פולין), עיר ואם בישראל, שעד מלחמת העולם
השניה היו בה כ-20 אלף יהודים. היתה זו עיר תוססת, בה פעלו זו בצד
זו, תנועות נוער ציוניות וחלוציות ומפלגות פועלים יהודיות לכל גוניהן. כן
הצטיינה העיר בחיי תרבות ערים, בספריות עשירות, מקהלות וחוגים
דרמטיים.
זאב, בן למשפחה פרולטרית, השתלב בחיים התרבותיים והפוליטיים
מנערותו ולאחר גמר בית-הספר הפולני נכנס לפעילות בחוגים הפועליים
הרדיקליים ואף נרדף על כך ע”י השלטונות הריאקציוניים הפולניים. הוא
נאסר וישב במאסר שנים אחדות.
באמצע שנות השלושים הצטרף לתנועת “החלוץ” ולמפלגת “פועלי-ציון”
(צ.ס.) ודבק בהן בלהט האפנייני לו. הוא ראה את מטרת חייו בעליה לארץ
ובהגשמה אישית ולשם כך יצא להכשרה בקיבוץ ע”ש בורוכוב בלודז’.
היה זה גדול הקיבוצים בפולין (למעלה מ-400 חברים) ואחד הקיבוצים
התוססים ביותר מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית (בין השאר פעל שם
גם יצחק קצנלסון). זאב מצא מיד את מקומו בקיבוץ זה, השתתף בארגון
מקהלות ובחוג הדרמטי ובכל הפעולה התרבותית. היה מקובל מאוד
ורבים מחבריו בהכשרה שמרו על קשריהם איתו גם בארץ.
הוא יצא מפולין ערב מלחמת העולם השניה והגיע ארצה על סיפונה של
אניית מעפילים בלתי-ליגלית שהגיעה בהסתר לחוף תל-אביב. מיד עם
בואו נשלח ליגור, כאן נקלט בעבודה וכאן בנה את ביתו והקים משפחה.
במשך התקופה הראשונה שלאחר בואו עבד בעבודת חוץ בבית-חרושת
“נשר” ולאחר מכן גוייס כנוטר למשטרת הישובים העבריים. כשסיים את
תפקידו זה עבר לעבוד בחקלאות (מספוא). טלטולי הדרך וטלטולי חייו,
שהיו לא קלים נתנו בו את אותותיהם וערערו את מצב בריאותו, ולאחר
שנים אחדות של עבודה בשדה נאלץ היה לעבור לעבודה קלה יותר,
וקיבל על עצמו את ניהול מחסן האספקה הקטנה. כאן עבד עד ימיו
האחרונים ממש, עת יצא לבדיקות לבית-החולים.

נפטר בשבת, ד’ חשון תשכ”ה והוא בן 59 שנים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בדרך הנדודים

    אחרי ארבע שנות הכשרה בקיבוץ לודז’, גדול קיבוצי ההכשרה בפולין, עליתי ארצה באוניית מעפילים “טיגר היל”. תוך הרפתקאות מרובות הגענו אחרי חודש לחופי הארץ. האנגלים גילו אותנו והתחילו לרדוף אחרינו בסירת מנוע, בשלחם לעברנו צרורות אש. שני מעפילים נפצעו פצעי-מוות והאוניה התרחקה מהחוף ושהתה בים שבועיים נוספים. ב-1 בספטמבר 1939 – היום הראשון למלחמת העולם השניה – שוב הגענו לחופי הארץ. מבין 1500 המעפילים הצליחו להתחמק מידי הבריטים רק 250 – ואני בתוכם. היתר נעצרו והובלו לסרפנד, שם היו כלואים שבועיים ואחר-כך שוחררו.

    והנה כמה דפים מיומני ב”טיגר היל”:

    7.8.1939

    ירדתי לעומקה של “התקווה”

    ושוב יום נדודים על גבי תהומות ים התיכון. המזון אזל מכבר והחבריא מתהלכים קודרים, נטולי מרץ. זה לנו השבוע השלישי לנדודים בים. בנמלים רבים עברנו, אולם אף אחד מהם אינו מניח לנו לעגון בתוכו. יום תמים עמדנו בין הרים, השמש מלהטת בלא חמלה. נדמה, הכל קיים נגדנו. עוד מעט וידעך גם זיק תקווה אחרון הלוחש עוד בקרבנו. הלעולם לא נגיע אל החוף?

    קרבה שעת צהריים. החבריא סועדים את לבם בשום ובבצל. התור ליד המים ארוך מאוד. בפנים זועפות מבשרנו התורן שהמים לא יספיקו. מקבלים טיפה במשורה, רק כדי להרטיב את השפתיים. יגון עולה על הלב. הרי זה פרדוכס איום: למות מצמא על גבי המים. איש אינו מעלה כבר על הדעת שיגיע אי-פעם לחופי הארץ. ורק משאלה אחת בפי כל – פת לחם ומים לשבור הצמא.

    ופתע נראית איזו אניה במרחק. החבריא משערים זה בכה וזה בכה. עיני כולם נעוצות בנקודה זו. האוניה מתקרבת יותר ויותר, על הסיפון נראים אנשים רבים, ואנו יודעים כבר ברורות: זו הינה אניית-מעפילים. שתי הספינות נפגשות. נשמעים צלילי נגינת “התקווה” ושירה אדירה המחרישה את שאון הגלים פורצת מגרון המאות: “עוד לא אבדה תקוותנו”… דמעות נראו בעינינו. בפעם הראשונה בחיי ירדתי לעמקה של שירת “התקווה”.

    ******

    30.8.1939

    אנו מקבלים פליטים מצ’כיה

    זה לנו היום החמישי בלא לחם. מזוננו – קצת ביסקוויטים שנשארו עדיין. בקנאה רבה מלוות העיניים את המלחים בארוחתם. האוניה מתחילה להתנדנד במלוא הקיטור – לאן שוב תַנחֵנו הפעם?

    צהריים. אין רצון ללכת לחדר האוכל ולעמוד בתור בציפיה לקצת מי-מרק פושרים. הראש סחרחר והעיניים מתיזות ניצוצות. נתבשרנו שהנאצים עברו את גבולות פולין. הרהורים שונים עולים במוחך, אתה רוצה לגרשם מפניך ואינך יכול. האוניה מתנדנדת ומתנדנדת וחוצה את הגלים הנסערים.

    אנו קרבים שוב לחופי ביירות. איזוהי הפעם כבר? הראש כבד וקשה לזכור את אשר אירע תמול. הרעב מציק והצמא עוד למעלה הימנו. אנו צופים לעבר ביירות, משם צריכה לבוא עזרה – לחם ומים. הוי, לחם, מעולם לא ידענו להעריך עד מה יקר הוא!

    הגענו לביירות. ליד החוף עוגנת אוניה זרה שאין נראה עליה איש. ישיבה דחופה של ראשי הקבוצות – אנו מקבלים הערב פליטים מצ’כיה ויחד איתם אולי גם לחם. בקוצר-רוח אני מצפה לשעת הערב, אך מדוע כה ארוך היום? מעולם, דומני, לא נמשך כה היום. אני מנסה להרדם, אך התנומה ממני והלאה.

    לבסוף הגיע הערב המיוחל. הגיעה ספינת ה”צ’כים” הראשונה, ואני אחד העוזרים במלאכת ההעברה לספינתנו. הנה תומכים בזרועה של אשה זקנה, כחושה, תשושה. בבית, בטרם היות היטלר, בעלת בית-מסחר גדול, ועתה, לעת זיקנה, גורשה והושלכה החוצה. על כפיים נושאים בחורה חולה – ארבעה חודשים היתה במחנה הסגר. בכי תינוק רך מגיע לאוזני – נולד באוניה ועתה הוא בן חמישה חודשים.

    רעבוני נשכח ממני. כל המסייעים בעבודה ליד ה”צ’כים” בוכים ממש למראה הטרגדיה היהודית. מה הם יסורינו וסִבלנו לעומת מצוקתם של אלה?

    ונחמה אחת לנו – אולי ייטב גורל הילדים הרכים מגורל הוריהם המר.

    זאב

    ספר יגור, עמ’ 179

  • על זאב כי איננו

    קשה מאוד לכתוב על כספי, שהיה כה מעורה בציבור בחיי יומיום, בשמחותיו, באבליו, שהיה מורגש ומובלט בפעילותו, בשירתו, ריקודיו ותנועותיו. קשה לכתוב עליו כעל מי שאיננו…

    רק תמול שלשום עסק במחסן האספקה הקטנה, עונה ללקוחותיו, לרוב במלתא דבדיחותא ולפעמים גם במילה ותנועה זועמת, כאשר ה”קונה” הטרידו יתר על המידה בדרישותיו. הכיר את כולם וכולם הכירו אותו; רק אתמול שמענו את שיחו ביידיש, בפולנית ובעברית, בשמחות כלליות של המשק ובשמחות של חברים וידידים – וידידים היו לו לרוב. רק אתמול שמח בשמחת כלולות בנו, שר הרבה והפעיל את כולנו בשירתו. בנסענו יחד איתו לחתונה הרים ידיו, עצם עיניו בהתרגשות ובהתלהבות עצומה. רק לפני שבועות מעטים השתתף אקטיבית בפגישה עם חסידי חב”ד בשירה ובריקוד. היתה בו נשמה חסידית…

    היתה בו עממיות שורשית, בן העם ממש. ידע את מנהגי העם, שיריו, הרגשותיו, ונדמה לי שאין בינינו איש אשר השירה האידית שגורה על פיו כמו אצל כספי… הוא לא היה מיושבי הראש וממנהלי המשק – מה”קַארפּן-קעפּ”, כפי שהוא עצמו היה מכנה אותם, אבל היה אחד מן העם, בלט בעם בנפשו, בהרגשתו בעת חגיגות, ברוממות הרוח, בהתלהבותו, בחינת “כל עצמותי תאמרנה”. ולמרות נמיכות קומתו נראה גבה-קומה בתוך הציבור בצעידתו. לא בחל בתפקידים שלא רבו הקופצים עליהם, וידע לצעוד בהלוויות לפני האוטו עם הנפטר כאיש ה”חברה קדישא”.

    – – –

    ידע לקלוט יפה את הבא בשערינו בסידוריו הראשוניים.

    בחוג משפחתו חי חיים אידיאליים. בניו התייחסו אליו כאל חבר ממש. גילו בפניו את צפוני לבם והוא ידע לייעץ להם, להדריכם ולעזור להם בהבנה מלאה. ועל סף הכרעותיהם החשובות בחייהם והזדקקותם לאהבתו ותמיכתו נעקר באופן פתאומי ואכזרי כזה.

    קשה לנחם, קשה להשלים עם גורל כזה, וקשה לכתוב עליו ולהספידו ולכתוב על כספי כי איננו…

    ק. סיני

    בחוברת ליום השלושים

  • איש ההגשמה

    אף תנועות מהפכניות גדולות, שבבוא שעתן סוחפות עימן המונים, מעריצים וחסידים לרוב – אף הן מוצאות בדרך ההגשמה רק מעטים, “משוגעים לדבר”, השורפים מאחריהם גשרים.

    ככה זה קרה גם עם שתי התנועות הגדולות, שפרצו ברחוב היהודי בגולה כלבה מהר געש עם גמר מלחמת העולם הראשונה. התנועה הציונית אחרי פרסום הצהרת בלפור מחד, והתנועה הסוציאליסטית אחרי מהפכת אוקטובר – מאידך.

    שתי התנועות טלטלו את הנוער היהודי טלטלת גבר ודרשו ממנו שיקול, הכרעה ופעולה – לכאן או לכאן…

    – – –

    כספי המנוח היה בימים ההם בסך הכל כבן חמש-עשרה. נער כישרוני, בעל תפיסה וזיכרון מפליא, תלמיד מצטיין בבית הספר העממי הפולני. נער רגיש לכל עוול וקיפוח סוציאלי, ער למתרחש סביבו ותוסס לקראת שינויים מיידיים, בחיי העמלים המושפלים והנדכאים בכלל ובחיי היהודים התגרנים הנרדפים על צוואר בפרט….

    בשביל כספי הצעיר, הכמֵהַ לחיי אחווה לשוויון לאלתר, לא היה קשה להכריע, והוא נעשה לתועמלן מוכשר בקרב הנוער הקומוניסטי בשידליץ עיר מולדתו. תחילה פעל בבתי הספר ובמשך הזמן החל לנהל תעמולה גם בין המבוגרים בבתי המלאכה והעוזרים בחנויות, עד שהשלטונות שמו עליו יד ואסרוהו.

    קרוב לעשר שנים חילק את ימיו בין חיי התרבות היידישאית בעיר (במקהלה, בתזמורת ובחוג הדרמטי) ובין כתלי בית הסוהר השדליצאי הידוע לשמצה. עד שהחלו להגיע מעבר לגבול ידיעות על ה”אחווה” השוררת שם בין הקבוצות הסוציאליסטיות השונות… אז התאכזב מנושאי דגל “השחרור והגאולה”, ארז את מיטלטליו ויצא לקיבוץ ההכשרה בלודז’, להגשמה עצמית בחיי קומונה. גם שם התבלט בתכונותיו החברתיות ושימש דוגמה לעזרה הדדית ולחיי שוויון. הוא היה שם תמיד הרוח החיה בכל מסיבה ונשף. הוא פרט על כמה כלי נגינה, שר ברגש ובהבנה מוסיקלית, הציג ביחידות ובחוגים.

    ככה השתזר בחיי “החלוץ” בפולין, שהביאוהו לבסוף עם העליה ב’ לקיבוץ יגור.

    שתי כמיהות היו בנפשו משחר נעוריו: לחיות חיי שוויון ולהיות שרוי בעולם הצלילים. את שתיהן השיג בארץ. את הראשונה – בביתו יגור, עם חבריו; ואת השניה – תחילה בין שוחרי המוסיקה בַּמקום ואחר-כך גם בקרב משפחתו המוסיקלית. ככה מיצה האיש את חייו עד תום.

    בטרם זמן נלקח מאיתנו, ועל כך אנו אבלים.

    רן יחזקאל

    בחוברת ליום השלושים

  • על אבא שלנו

    יש שקט שהוא כה שקט וכה רגוע, שהוא נקרא בפשטות – שקט. אך יש שקט שהוא כה צועק וכה חסר מנוחה, עד כי העוצר בתוכו שקט זה אינו יכול להבליג יותר, אך הוא שותק.

    אבא איננו.

    – – –

    אבא עלה ארצה בראשון לספטמבר 1939, יום פרוץ מלחמת העולם השניה. מספר חודשים לאחר מכן קרא בעיתון כי עירו, שדליץ, נהרסה כליל. הוא השאיר משפחה ענפה, הורים, אחים בוגרים ובני-אחים, שכולם ניספו באותו אסון.

    שבועות רבים לא יכול להרגע. את עיסוקיו ותחביביו זנח. לא עוד יישמע קולו, לא עוד תישמע המנדולינה, מפוחית הפה או שאר כלי הנגינה שהיו ברשותו. לא עוד ימשיך לקוות להמשך לימודים גבוה במוסיקה ולא עוד תימשך כתיבתו הפרוזאית.

    אבא אינו כפי שהיה.

    – – –

    בארוחת הארבע היינו מתכנסים כל המשפחה, ואז היה תורו של אבא “להטיף ציונות” (כך קראנו לשעות הרבות בהן המשיל משלים מן החיים ולימדנו פרק בהלכות חיים). באחת הפעמים, לאחר ויכוח סוער על טוב ועל רע, מיצה אבא את פנימיותו העשירה ברמזו לנו, שאדם באשר הוא אדם קודם כל צריך לחפש ולמצוא בו את הטוב. כלומר, לראותו כאדם השייך לחברה. ורק כאשר יגלה האדם את צדדיו הרעים והם יעלו על הטובים, רק אז אפשר יהיה לשופטו לחסד או לשבט, וגם אז למצוא את המניעים לכך. בכך, בעצם, אמר אבא את האמת לאמיתה. אצלו באמת היו כל האנשים שווים. בכולם הוא מצא משהו טוב, או משהו קרוב אליו שעימו יוכל לשוחח. ובאמת עם רבים מהחברים היתה שמורה עימו איזו בדיחה או אימרה, או ציטטה ממקור כלשהו.

    האם אפשר לשכוח את אותן השבתות שיצאנו עם אבא אל השדה?

    אבא לקחנו עימו לעבודה. יפי הטבע, היה אומר, עולה על כל חינוך מפי אנוש. וכך, בשעה שאבא והבחורים היו קוצרים בחרמשים או עומסים עגלה הרתומה לסוסים בקלשונים, עסקנו אנו הילדים בציד פרפרים, פרעושים ושאר יצורים משונים כאלה. בהפסקות, בין עגלה לעגלה, היה אבא מצטרף אלינו בחיפושים. חציו עירום, שזוף ומזיע, רץ עימנו לכל פינה…

    – – –

    ביום חורפי וגשום, כשהסערה משתוללת בחוץ ובפנים כבה האור, נעלה אש בנרות, הפסקה קלה לנשימה ולכוון הכלים, ואז פורצת השירה מתוך הלב. אין צורך יותר ברדיו. אבא בָּראש ואנו מדדים אחריו, מנעימים לעצמנו את הערב…. כן, אז נזכרים בשירים מחוץ לארץ, מבית אבא-אמא ומההכשרה, ואז גם הזדמנות ללמד את הילדים שירים ענוגים ומתמשכים…

    …יש אנשים שזיו זכרם בשירתם הבוקעת מן הלב, ויש אנשים שזיו זכרם בזיק החינוך הטהור שהורישו לאחרים. יש אנשים שזיו זכרם בעממיותם המלבבת ובהסתגלותם לכל סביבה, ויש אנשים שזיו זכרם הוא בידע שנרכש בעמל-שנים ובכוחות עצמם.

    בשנים האחרונות, כשבגרנו והלימודים נעשו חלק גדול מהיום, היה זה אבא ששימש לנו כאנציקלופדיה חיה. כל מילה שמשמעותה היתה סתומה לנו, היה זה אבא שמשלים את החסר… זיכרונו המדוייק לפעמים הפליא אותנו מאוד…

    – – –

    ואולי הגלעד הטוב ביותר בשבילך, אבא, הוא שאנו, בניך, יורשי חינוכך, נדע להעריך את זכרך והוא ישמש לנו כמופת לדורות הבאים. החינוך שהורשת לנו הוא-הוא שישמש לנו כמגדלור בודד ביום סופה, והוא-הוא שיהווה את חוד החץ יורנו הדרך.

    …וכשהשמש נסוגה מאחורי ההר והמשק שרוי בדמדומים והצללים מתפשטים במהירות, עדיין מאירות הגבעות ממול, אך הדי שירתך, אבא, נשמעים וממלאים לנו את החלל שנוצר.

    אבא שלנו – בניך מספידים אותך.

    [בחוברת ליום השלושים]