זאב כרפס

05/01/1904 - 02/01/1941

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ז טבת התרס"ד

תאריך פטירה: ג' טבת התש"א

ארץ לידה: ליטא

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

זאב כרפס

יליד מרץ’ שבליטא, בר-אוריין, נצר ממשפחת רבנים מפורסמת בליטא. בא ל”החלוץ” בליטא בגיל מבוגר לאחר נדודים רבים באפריקה. בבואו לקיבוץ ההכשרה קיבל על עצמו את כל מצוות החלוציות למרות חולשתו הגופנית. נוסף לזה הדריך ולימד עברית לרבים מהצעירים שבאו לקיבוץ ללא ידיעת השפה.
גם כאן ביגור, לא נרתע מכל עבודה קשה ובגבור חולשת גופו למד עבודת הכריכה ועסק בה בחריצות.

…לֹא עָמַד לִבֹּו, כִּי נִשְׁבַּר,
וַיִפֹּל תַּחְתָּיו – וַיָּמָת בַּחֲצִי יָמָיו

ח.נ. ביאליק

זאב כרפס איננו
אסון רודף אסון. לא נחנו ולא שקטנו ויבוא רוגז – זה ימים ידענו שמצבו של כרפס קשה מאד, שמצבו רציני, שסכנה אופפת אותו. בכל זאת יחלנו וציפינו לנס, וקרו בימינו ניסים כאלו. – הנס לא התרחש ופתיל חייו נותק והטלפון האכזרי אשר לא רחם הביא את הבשורה – כרפס איננו.

צנוע, עניו ונחבא אל הכלים היה האיש הזה. לא רבים הכירו אותו, אך אלה שהכירוהו ראו בו חבר מסור ונאמן, בר-אורין ובר-אבהן, נצר ממשפחת רבנים גדולי תורה בליטא המתנגדת האדוקה.
נאבק עם חולשתו הפיזית ומתגבר על כאבים ועובד בכל עבודה בשדה ובמחצבה. וכאשר גברה חולשתו ונאסר עליו לעשות כל עבודה גופנית, למד את מקצוע הכריכה ועסק בה מבוקר עד ערב במסירות ובחריצות.
והנה שכלנו גם אותך כרפס!

כוס היגונים! לאט, הרפי מעט.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • על קברו

    קשה היה מותך; חמישים ושתיים שעה נאבקת עם מר המוות ולא יכולת לו – הוכרעת!

    וגם לא קלים היו חייך. מיתתך היתה כאילו בבואה נאמנה לכל דרך חייך רבת הטלטולים והסבל.

    יליד עיירה קטנה בליטא טולטלת למרחקים אי שם במושבות הנידחות של בריטניה, קניה ואוגנדה, באפריקה הרחוקה. מעורה בתרבות עברית ורגיל לסביבה היהודית העממית התהלכת כזר וכנכרי. בודד בין הילידים השחורים ובין קומץ היהודים המנותקים ממקורם.

    ורק בבית דודך, שגם הוא היה איש עברי בר אוריין וסובל כמוך מנכר ומזרות, היית מוצא לב מבין ושם היית גם מקבל עיתונות עברית שהיתה מגיעה אליו. עליהם התרפקת ומהם גמעת כל אות בשורה וכל ביטוי מעודד.

    הנני רואה עוד בעיניך את ברק השמחה בדפדפך בחוברות “העולם” הרעננות עם עטיפתן האהובה והעיטורים החינניים אשר סביב כותרתן. ועזה היתה שאיפתך לא לאבד את הפרצוף היהודי. ככה סבלת במרחקים עד שגברה בך הכמיהה לחיות בין יהודים ושוב טולטלת לעיר מולדתך הקטנה בצפון.

    ברם, המעבר הזה מחלק תבל אחד למשנהו מלווה היה גם בשינוי רדיקלי באורח חייך.

    הינך בא להחלטה מכרעת – הכשרה. והמעבר אליה היה בשבילך כלל לא קל.

    בשנת 1937 הינך זוכה לעלות ארצה, אבל מה רב צערנו ודאבון לבנו שגם פה, בחוף מבטחים, לא באת אל המנוחה ואל הנחלה. ונהפוך הוא, פה מתחילה חוליה חדשה ואחרונה בשלשלת חלומותיך.

    באת ומחלה ממארת מקננת בלבך. אולם החלטתך נחושה לא להיכנע! נתנסית בעבודות שונות ועמדת בכולן. הלכת לכל מקום שנשלחת אליו, מבלי להתאונן ולקבול, עד שנפלת למשכב, אם כי ידעת שבנפשך הדבר, אם כי אהבת את החיים ולעיתים רחוקות אמנם היתה מופיעה בת צחוק על פניך הקודרים ואז היית כולך קורן משמחת החיים ואהבתם ומעיניך ניצוצות של רצון חיים עז. בכל זאת התנהגת כאשר התנהגת.

    וגם אחר כך, כשמחלתך נעשתה ידועה לכל ועודך מתרפק על החיים בכל מהותך ושומר בקפדנות על מצוות הרופאים, לא התאוננת עח מצבך כי גא היית, איש בעל קוממיות פנימית רבה. וכל כניעה ובקשה זרים היו לרוחך. ומה רב הצער שמעטים, כה מעטים, ידעו שבאיש הזה שוכנת נשמה כה גאה ועדינה.

    ומה גדול הכאב שגם פה, בתוך אחיך, הוסיפה הבדידות לאכול אותך בכל פה והעוגמה לא סרה מעליך.

    הנה ניצבת לפניי דמותך הכפופה במקצת, מתהלכת בעיגול הכביש עלה וירוד, עלה וירוד, כשפניך חרושים קמטי דאגה וצער ועיניך מושפלות. מי יודע מה רב הסבל ומה עמוק הצער המקנן בנשמות הבודדים והערירים המתהלכים בינינו. ומתוך טרדותינו הרבות אין אנו מספיקים לשים לב להם. והם נושאים איתם את נטל סבלם בדממה אלי קבר.

    גא, צנוע, בר אוריין ובן טובים. אבל מה אלך ואמנה כרוכל את מעלותיך ויתרונותיך. האם לא היתה לך הזכות עוד לחיות בתוכנו? במיטב שנותיך, שנות הגברות והבינה נגדעת מאיתנו.

    וי לנו, זאב, שביום הנהדר הזה, בין השדות המוריקים האלה הננו כורים לך קבר. ואי שם בליטא הרחוקה, בעיירה זערערת השוכנת עתה עטופה כפור ושלג על גדות הנימן, בביתה הקטן, מתהלכת עתה אמך ולבה מנחש לה משהו ובוכה על בנה שנדד למרחקים ולא יחזור אליה שוב.

    זאב יקר! שא לנו שכה מעט ידענו להפיג את הבדידות שעטפה אותך.

    ש.ר.

    (יומן יגור, 2.2.1941)

  • מאת יהודה שרת

    בשעת קבורה

    מוכה יד השטן, מוכרע הזוועה אשר באתני, אחוז דרכי זרועת הקברים ולבוש חרפת חיים מקוללים אעמוד כאן, כופה על עצמי לומר ברבים ליד קברך את דבריי. נוכח תהום המוות הפוערת עלינו את פיה המילים מחללות. ייאנק האדם מרה או יידום תחתיו. אך מה אעשה והפגישות המעטות איתך, ובייחוד היותי איתך בבית החולים, קורעות את חותם האלם מעל שפתיי. מה אעשה והנפש אשר קברתי כאן קוראת לי עתה, כאשר הוכיחתני תמיד על היאלמי: “קום, דבר, אמור על קברו אשר בלבבך. ככה אומרת אני לך, יהודה”.

    עניו, מסתתר, ללא קול וללא הברה התהלכת בתוכנו. מצחך הרם, חרוש קמטי החוכמה והסבל, עיניך הקטנות הבוחנות, החבויות בחוריהן – מהן זרחו אור תורה, בינת חיים, תשוקת הדעת. אחד מענווי עולם. טיפוס של תלמיד חכם יהודי ואבק מחצבה בפניו. צירוף זה של קצוות מורחקים אלה – בזה היה החידוש.

    אשווה לנגדי את לילות אספותינו בחדר האוכל הישן, הצר והארוך, והנה באמצע דברי החבר טור עורפי ארוך של חברים דורכים בסף הצריף בצעד איתן, פורצים בפתח מאובקי חזה ופנים, נכנסים נסערים וניקשים לחדרנו האפור גדוש החברים וחותרים בקוצר רוח ובדרך פתלתול בתוך גוש ראשי אדם צפופים אל שולחן האוכל הערוך בפאת החדר. עובדי המחצבה, ואתה בתוכם, במכנסיך הקצרות, צועד בטוחות ושחוח כאחד, רתוק בשלשלת הטור הארוך, המאובק ביום ובלילה – – –

    בבית החולים הנה מודיעים: עוד חבר מיגור בא אליך. אך שמעתי את שמך, זע משהו בלבי. אמרתי, אם הוא – העניין חמור. אך מה היו מרגיעים הימים הראשונים! ובעיניים מפיקות שמחה אמרת לי כעבור ימים: “הוטב לי, הוקל לי, איני חש בכאבים שתקפוני בצידי”.

    עם ערב, עם בוא השבת, עלו קולות שירתנו בדממה מתוך המיטות, מפה ומשם במפוזר, והתמזגו למקהלה אחת על אף גזירות הרופאים והאחיות. ורואה אני אותך שוכב, שותק, רווה הנאה, שולח מבטך לכאן ולכאן ובת צחוק של לגלוג קל על שפתיך על “זמר” שסרח או פיגר בזמרתו. מתי זה היה, הערב המבורך ההוא? דומה כי נצחים עברו מאז! יחד התלוצצנו וצחקנו. היתלנו איש ברעהו ואיש בגופו הוא – – –

    והנה פתע הגיחה השואה. ישבת על מיטתך. ניגש הרופא ושאלך והדיבר ניטל ממך. ערב הברות מעורפלות ומסורסרות נפלטות מפיך ועווית מחרידה נחה עליו בצידו. ומיד: היד, הרגל, כל מחצית הגוף לאורכו – שיתוק! המחלקה כמרקחה: בולמים את תמהונם ואת סערת נפשם בקרבם: איככה? מה הדבר? הן אך זה עתה היה האיש בתוכנו, כאחד מאיתנו! – – –

    גלמוד וערער. נפש מלאה בכלי סדוק.

    אל נקרא “נצח”. אל נטיף “המשך”. אל נשלה את נפשנו ביכולתנו להציל את הדמות של החבר ההולך. נתוק נותקה השלשלת.

    היודעת הארץ היקרה הזאת, אדמתנו זאת, את מי היא בולעת אל קרבה – את מיטב האנושיות.

    יהודה

    (יומן יגור, 2.2.1941)