זאב לייזרין

05/05/1928 - 14/06/2004

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו אייר התרפ"ח

תאריך פטירה: כ"ה סיון התשס"ד

ארץ לידה: ליטא

שירות בטחון: אצ"ל, חטיבת כרמלי

תנועה ציונית: הפועל המזרחי

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: מרים לייזרין

נכדים ונכדות: גל לוי, דין לוי

נינים ונינות: ליאל שרה-לוי

זאב (זאביק) לייזרין

זאביק נולד בעיירה קרוס שבליטא ב-5.5.1928, להוריו אלטה שהייתה עקרת בית וטדה שהיה סוחר בקר. אח ליוסף הבכור ופיבה, ולשלוש אחיות – רבקה, יהודית ושושנה. המשפחה שומרת המסורת חיה באושר עד לתחילתה של מלחמת העולם השניה. לימים, סיפר לנכדו גל ולנכדתו שירה עת כתבו את עבודת השרשים: “הלכתי לקניות במכולת, וכאשר חזרתי הביתה נגלה לעיני מחזה נורא. הגרמנים טבחו את כל משפחתי…” זאביק היה בסך הכל בן שלוש-עשרה.
לאחר שנותר לבדו, ברח ליער והחל את מלחמת ההישרדות לחיים, אם בבריחה מהגרמנים ואם בחיפוש מתמיד אחר מקורות מחיה ומחסה. סיפור שעבר לדורות הבאים היה בנוגע לבריחתו ביער: הוא התחבא על העצים וקשר את רגלו לעץ מפחד פן ירדם וייפול טרף לחיות היער או לקלגסים הנאצים. במהלך שהייתו ביער פגש את הפרטיזנים, שלמרות גילו הצעיר סיפחו אותו אליהם וסיפקו לו נשק. זאביק נלחם כאחד משלהם, ואף נקם בגרמנים שהשמידו את משפחתו.
במהלך הקרבות עם הגרמנים נפצע זאביק ברגלו, וכדי להחלים הושאר בביתו של גוי נוצרי. זאביק נשאר במחבוא בתוך בונקר במשך חצי שנה, כאשר הפרטיזנים שומרים עמו על קשר ודואגים לו.
לאחר שהבריא, החליט זאביק לברוח מליטא. הוא התחבר לקבוצה שנקראה “הפועל המזרחי”, ויחד עמה עבר דרך חתחתים בכל אירופה עד שהגיע לנמל חיפה על אנית המעפילים “ברכה פולד”. אך גם כאן לא שפר עליו מזלו. הספינה נלכדה על ידי הבריטים וכל נוסעיה נשלחו למחנה עבודה בקפריסין. שם שהה כחצי שנה, עד שעלה באופן לגאלי לארץ בשנת 1947.
זאביק הגיע לשוני שעל יד בנימינה והצטרף לאצ”ל. בשורותיו השתתף בכמה פעולות. בגיל שמונה עשרה הצטרף לקיבוץ יגור. תחילה עבד במספוא ואחר כך בתור קצב. כשהחלה מלחמת השחרור התנדב זאביק למוד הקרבות, לצבא, סופח ליחידת “כרמלי” והיה שותף לכיבוש הגליל. בסיום המלחמה קיבל אות הוקרה על פועלו. בתום המלחמה עבר זאביק לאילת ושובץ לחיל ההנדסה, שם שרת כחבלן וכמנהל עבודה של ביצורים. לאחר שנתיים החליט לחזור לקיבוץ יגור. הוא עבד בפרדס ובעצי הפרי וארגן את הגיוסים הגדולים במטע. באותה תקופה הכיר את מרים שבאה מפולין, ולאחר שלושה חדשים התחתנו. ביגור נולדו שלוש בנותיו – עירית, רבקה ויעל, שהוו את כל עולמו. להן הצטרפו הבעלים אייל ואבי, ובהמשך הצטרפו הנכדים – גל ודין, שירה וליאור, שהפכו את זאביק לסב גאה ומאושר, שהמשפחה היא בראש מעייניו.
בשנת 2001 נפטרה מרים רעייתו, ומאז הפכו חייו לקשים מנשוא, והוא התגעגע אליה ללא הפסקה. המשפחה היא זו שהצליחה להכניס קצת אור בחייו.
בשנת 2002 פרצה אצל זאביק מחלת הסרטן. זאביק התמודד עמה בגבורה, כפי שלחם בהיותו נער, אך הפעם גבורתו לא עמדה לו.
זאביק נפרד מבני משפחתו ועצם עיניו לנצח.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לאבא

    לאבא

    היית הטוב מכולם,

    האבא הכי בעולם.

    וככה, בשקט של דמעה עצובה,

    בין הטוב והרע,

    בין תפילה נושנה,

    עצמת עיניך וכבר לא היתה נשימה

    וככה הלכה לה נפש אצילה ואהובה.

    ואנו יושבים ובוכים

    על אבא שהלך, אבא כה

    אהוב, מפנק ומקסים,

    אבא שהשקיע את הנשמה בילדים ובנכדים.

    והאתמול נראה שם, עומד לו דומם,

    כמו תמונה רחוקה שנעלמה ונמחקה.

    מה איתך שם למעלה, אבא שלי היקר?

    תדע תמיד שאני אוהבת אותך מאוד בין הדמעות,

    הבת שלך, שרואה אותך רק בתמונות ובחלומות.

    תנוח על משכבך בשלום.

    ממני,

    בתך הקטנה יעל

    יומן ליום השלושים

    23.7.2004

  • לסבא

    לסבא

    אילו יכולנו לבקש מאלוהים שיבחר עבורנו “סבא”

    היינו רוצים רק אותך,

    כי לך יש כל הטוב שאפשר.

    היינו רוצים לקבל את אהבתך

    כפי שליבך יודע לתת,

    וכפי שנפשך יודעת ללטף,

    וכפי שאתה יודע

    לתמוך ולחזק.

    כן היינו רוצים מאלוהים

    שיביא רק אותך, סבא,

    וישמור לנו אותך

    עד עולם.

    באהבה, גל

    יומן ליום השלושים

    23.7.2004

  • לזכרו של אבינו וסבנו היקר

    אמת שלעמוד כאן, בפתחו ל הקבר הטרי ולהספידך – זאביק, או סבא דובי, כפי שנהגנו לכנותך – קשה, ועדיין לא ניתן לעכל שאינך עוד איתנו. אבל מה לעשות, זה גורלו של עולם, “כי מן העפר באת ואל עפר תשוב”.

    היום אתה נטמן לצידה של רעייתך היקרה, מרים ז”ל, אותה כה אהבת ואליה התגעגעת.

    נזכור אותך זאביק בימיך היפים, כאבא לשלוש בנות מקסימות, כסב לשלושה נכדים נפלאים ונכדה מקסימה, וגם אותנו, החתנים, לא קיפחת. כה אהבת לספר לנו את סיפורי ילדותך מתקופת השואה, בריחתך, פציעתך וחייך ביערות עם הפרטיזנים.

    היית איש משפחה חם ואוהב, דאגת לספק לנו כל מחסור, ואיך נהגת לומר: “לי לא היה – שלכם יהיה…”

    את הבוקר תמיד התחלת בשיחה – שלום רבקה, יעלי, עירית, מה נשמע? כי לך היה חשוב לדעת מה חדש במשפחה. לנכדתך ונכדיך הענקת חום ואהבה, ולך הם היו מקור לגאווה. הצטיינות בלימודים, הצלחה בבחינה – הנכדים ידעו שסבא יפנק במתנה.

    אין בפינו מילים היכולות לתאר את דאגתך ומסירותך חסרת המעצורים לרעייתך מרים, בה טיפלת עד יומה האחרון.

    ואיך נוכל לשכוח את חידודי לשונך, עם השׁין והשׂין שהיו לסימן הזיהוי בקולך: “ספדונה, צנצנת, שניצלים” – ולנו תמיד היה קשה להבדיל ולדעת מה אתה מבקש “שלט” או “סלט”…

    זכרך יישאר חרוט בלבנו לעד,

    כאיש חזק שניצח והגשים חלום.

    נזכור אותך בימיך היפים והמאושרים

    כאיש משפחה למופת וכאדם אוהב ואהוב.

    נוח בשלום על משכבך

    והשגח עלינו מלמעלה.

    מאיתנו, משפחתך האוהבת –

    עירית,

    רבקה, אבי, שירה, ליאור

    יעל, אייל, גל ודין.

    יומן ליום השלושים

    23.7.2004