זאב רימון

27/10/1904 - 05/12/1985

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח חשון התרס"ה

תאריך פטירה: כ"ב כסלו התשמ"ו

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: פועלי ציון

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: בת-שבע רימון

נינים ונינות: תום בירמן

זאב רימון

נולד: 27.10.1904
נפטר: 5.12.1985

זאב נולד בכפר ליד העיר סלונים בפולניה. היו שם רק שתי משפחות יהודיות ולא היה בית ספר, ולכן למד בסלונים בבית ספר יהודי, שם ידעו ודברו עברית ושמעו הרבה על ארץ ישראל. בגיל 16 סיים את לימודיו והלך לעבוד בכפר, לעזור בפרנסת המשפחה. כשהגיע לגיל 18, התחזק בו הרצון לעליה לארץ ורבתה התעניינותו בנושא זהותו כיהודי ובציונות, לכן חזר לסלונים ולמד מפי מורים פרטיים שהשתייכו לתנועה, שם גיבש את תודעתו הציונית-סוציאליסטית והצטרף לתנועת “פועלי ציון”, ובה עסק בהסברה ובעריכת עיתון, ארגן חוגים בנושא הציונות-הסוציאליסטית וכינס אספות. בבקרים היה עובד בבית דפוס כדי להתפרנס.
בשנת 1930 הגיע לורשה, שם היה מרכז התנועה. גם שם המשיך בפעילותו כמרצה והתגלה כעיתונאי מוכשר. ב-1935 נבחר כחבר מרכז המפלגה ומטעמה השתתף בקונגרסים הציוניים בלוצרן ובבזל עד 1939.
עם פרוץ המלחמה התחילה דרך נדודיו ארצה, שנמשכה כשנה וחצי בתלאות מרובות, דרך ברה”מ, המזרח הרחוק, הודו ומצרים. בהגיעו לארץ ביקשו חבריו שיישאר בעיר, לעבוד כקודם במפלגה, אך הוא העדיף חיי קיבוץ, שתאמו את השקפת עולמו. כך הגיע ליגור ובה הקים את ביתו, נשא את אשתו ונולדו להם שלושה ילדים.

בראשית דרכו ביגור השתלב זאב רימון בחקלאות, מאוחר יותר עבד בלגין, עד 1946 כשיצא בשליחות אל שארית הפליטה באירופה. בשנות ה-50 היה מזכיר המשק. הוא גם ערך את “ספר יגור”, שיצא לציון 40 שנה לעליה על הקרקע. שנים רבות היה עורכו של יומן יגור, ובמשך שנים רבות שקד על הוצאת הדף לזכרו של חבר בשעת לוויתו.
בין כל תפקידיו במשק, ואף במקביל אליהם, לא חדל מעבודתו במפלגה, בעיקר בשטח ההסברה. היה מרצה וכותב מאמרים לעיתון “למרחב”, הוציא חוברות, כמו תמצית מכתבי בורוכוב ועוד. רבים במפלגה נועצו בו, כי ידעו את ערכה של כל מילה מפיו.
כל מעשיו אשר עשה, והם רבים מלציינם ברגע זה, עשה בכל להט אמונתו, ולעיתים מזומנות אף על חשבון בני משפחתו הקרובים. הערכים שהיו נר לרגליו הם צדק ויושר, ובכל תום לבו עשה את מלאכתו בצנעה ובנועם הליכותיו.

יהא זכרו לברכה בתוכנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בשרשרת הדורות

    שותפים לדרך ולמשימה

    מערכת “ספר יגור” יזמה שיחות על שילוב הדורות ביגור, על בעיות הדור הצעיר בתנועה הקיבוצית בכלל ובמשק הוותיק בפרט; על השתלבות הבנים בעבודה ובחיי המשק; על בעיות תנועה וחברה ועוד. היה זה מעין דו-שיח בין המבוגרים והצעירים, בין אבות ובנים, בין שני דורות, אשר מטרה אחת ודרך אחת להם, אם כי תוך הדגשות שונות ולעתים מתוך ראייה שונה של אותם הדברים העומדים ברומו של עולמנו והם מכבשונו של הקיבוץ.

    השיחות שהתקיימו הן ענייניות ומאלפות, ואפשר לחוש בהן את הלך מחשבותיו של הדור הצעיר בקיבוץ, השקפת עולמו הקיבוצית המיוחדת לו, לבטיו וספקותיו וגישתו הספציפית לקיבוץ ותפקידיו בהווה ובעתיד.

    איננו גורסים חלוקת דורות ליותר טובים ופחות טובים. אחד הגורמים המכריעים בעיצוב פני הדור הן נסיבות התקופה בה חי ופועל הדור. לשון אחרת: פני הדור כפני “התקופה”, אם כי ודאי שקיימת גם התעצמות כנגדה, רבת-כוח ומשקל. לדוגמה: לו חי הנוער של דור הפלמ”ח, שהוא נערץ על כולנו, עכשיו, בתקופת השפע, בעשור וחצי לעצמאות ישראל – האם היה שונה בהרבה מהנוער בארץ, שאנו מכירים אותו עתה על החיוב והשלילה שבו? ולהיפך: לו היה הנוער של עכשיו חי בתקופת דור הפלמ”ח, האם לא היה “נושא עמו עלי שכם” ולא היה מקריב את חייו הצעירים למען תקומת ישראל באותו הלהט והמסירות של דור הפלמ”ח אז? – – –

    אכן שונים הם הדורות ולעתים נדמה אפילו שאין לגשר ביניהם, כאילו לא דור אחד אלא דורות רבים חוצים ביניהם. זוהי טעות, אבל לא מעטים הם שנכשלים בה. יש על כן צורך בהידברות מלב אל לב ובהסבר ממצה, לא קנטרני ונצחני, אלא בצורה כנה וחברתית, תוך אמון הדדי מלא.

    בדברי הצעירים – לאו דווקא ולא רק בשיחות אלו – בא לא פעם לידי ביטוי הניגוד שבין ראשונות והמשך. עלינו לנסות להגדיר במידת האפשרות עניין זה שכל-כך רבים עסקו בו.

    – – –

    יורשה כאן לספר על השעון של החוזה מלובלין, עליו קראנו בספרו של מ. בן-יחזקאל: שעון זה היה שונה מכל מורי השעות בעולם, אשר מצלצלים ומודיעים לבני-אדם שחייהם פוחתים והולכים, ומובן שידיעה זו מלווה תמיד תוגה ועצבות. לא כן השעון של החוזה מלובלין. כל פעימה שהיה פועם היתה בה שמחה, כי הגלות נתמעטה והגאולה קרובה לבוא. לנו כמובן אין יומרות כאלו, ובכל זאת ראשוני יגור, שעלו על הקרקע לפני ארבעים שנה ואלה שבאו ובאים אחריהם, ולא פחות מהם אלה שנולדו כאן ומטים שכם לבניין הבית הקיבוצי ביגור, מורה השעות שלהם אינו פועם בעצבות, כי הרי לא ביזבזו ולא מבזבזים חייהם לריק. הם גאים על יגור. גם המבוגרים וגם הצעירים רואים את עצמם שותפים נאמנים לבניין, לדרך ולמשימה.

    ז. רימון

    “ספר יגור”, עמ’ 461

  • זאב יקר / ש. הֶקטין

    יגור, 4.1.1965

    זאב יקר,

    הנני כותב לך שורות אלו במיוחד – על מנת להביע את התרשמותי העמוקה ממבצע “ספר יגור”. אתה, ועימך חברי המערכת, עשיתם עבודה שאין בפי מלים לתת לה את ההערכה הראויה. זוהי עבודה למופת, שכל אחד מאיתנו, בני הבית הזה, צריכים ויכולים להתברך בה ולהיות בה גאים. אין ספק כי בבית-העקד של המפעל החלוצי בישראל יוקצב לו מקום-פאר, וכי יהיה לאחת מאבני-היסוד שבו.

    – – –

    שמחתי לקראת הופעתו של ספר זה, רב-המידה ורב הערך והמשקל, על הגאון אשר הוא מעורר בלבי, לב-חבר, ועל הצורך לברך על המבצע ברכה חמה מעומק הלב.

    חזק, חזק!

    בנאמנות רבה

    חברך

    שלום הקטין

  • מי צריך תנועה?

    לפני שלושה שבועות הצביעו כולם באסיפה הכללית בעד רשימה די גדולה של בנים שיוצאים ללמוד… באותה אסיפה הצהיר בן אחד כי אנחנו צריכים להיות מאוד שמחים אם יהיו לנו אפילו מאה אקדמאים. כותב השורות הללו הצביע יחד עם כולם בעד שליחת הבנים ללימודים, מתוך הכרה מלאה אם כי לא מתוך שמחה מלאה, כי מציקה לו, כמו לרבים אחרים, השאלה הפשוטה: מי בכל זאת יעבוד? הוא נזכר באותו רגע של הצבעה איך פתרנו את הבעיה של הוצאת האשפה; הוא נזכר בחדרי החולים הסגורים על מנעול זה חודשים; הוא נזכר בכיתה א’ ובעוד כתות ומוסדות ילדים, כמה יגיעות והתרוצצויות יגעים ומתרוצצים עד שמרכיבים לאחר דחיות רבות את צוות העובדות; הוא נזכר בענפים לא מעטים, בהם הצוות מתרוקן, ופותרים בעיות “בוערות” על-ידי אנשים מהחוץ, ועוד ועוד. אבל, כאמור, כולנו הצבענו בעד שליחת הבנים ללימודים.

    והנה, לפני שבועיים המליצה המזכירות בפני האסיפה על גיוס ב ן א ח ד לתנועה… למרבה ההפתעה הורמו ידיים רבות נגד הגיוס לתנועה….

    מה כאן ההפתעה בעצם? הווה אומר – הדאגה הרבה, הנוגעת אל הלב, לענף. כי אנחנו התרגלנו בזמן האחרון שהענף כמעט שאינו “משחק” כאשר מדובר על שליחה ללימודים, ואף אחד מאנשי הענפים לא הופיע אז מטעם ענף כלשהו. והרי לא מדובר כאן על אחד, אלא על רבים. מאין הם יבואו, האם לא מענפים? והאם הליכתם ללימודים לא תפגע בהם? מדוע ומנין, אם כן, גישה זו של אֵיפָה ואיפה? ואולי באמת מי צריך תנועה?

    גם זה, כנראה, מאותות הזמן.

    ז.ר.

    יומן יגור, 12.9.1969

  • האסיפה והדמוקרטיה

    …הגיע הזמן שנקדיש מחשבה לארגון האסיפות הכלליות שלנו. לא נגלה סודות מהחדר באם נגיד שאחוז המשתתפים באסיפות, ביחס למספר הכולל של חברי המשק, הוא ירוד ביותר. ולא תהיה זאת אפילו חצי נחמה, שזוהי צרת רבים – של כל התנועה הקיבוצית או רובה המכריע. אין להשלים בשום פנים ואופן עם מצב בלתי נסבל זה. יש לחתור לשינוי פני הדברים. זה ניתן וזה אפשרי.

    …בין כך אין ערך לאסיפה. הכל מוחלט ומוכרע במקום אחר, והחברים – לא נשאר להם אלא להרים את היד, לפעמים ללא ידיעה מספקת בעד מה הם מצביעים. האם זה נכון? לדעתנו – לא. לא נפריז אם נגיד שהאסיפה בקיבוץ היא מוסד דמוקרטי להלכה ולמעשה גם יחד. מספיק אם נגיד שבשנתיים האחרונות, למשל, האסיפה לא קיבלה כמה מהצעותיה של המזכירות, ולא פעם אף החליטה בניגוד להן… אם זוהי לא דמוקרטיה – דמוקרטיה מהי?…

    …חברים רבים רבים מעדיפים לשבת בחדריהם במקום לשבת באסיפות המחליטות לא פעם החלטות חשובות, רציניות ולעתים גם גורליות. זאת ועוד. אי-השתתפות באסיפה אינה מונעת את הריטון (לפעמים גם בטונים גבוהים) מדוע קיצצו את תקציב ההנעלה, מדוע מחקו את הסעיף “ספר לחבר” וכו’ וכו’.

    נגיד יותר. יש עניין – בנוסף לחשיבות העניין כשלעצמו, כאמור לעיל – לשמוע דעתם של חברים שונים בנושאים שונים, מי בגמגום ומי בשפה רהוטה יותר. אם כי חשיבות הנושאים היא לעתים בפרופורציה הפוכה להתעניינות הציבור. למשל: דיון על תוכנית המשק אינו יכול להתחרות עם סעיף “צנוע” בסדר היום של האסיפה שנקרא “הודעת המזכירות”… מיותר גם להוסיף כי אסיפה רבת-משתתפים היא לפעמים בבחינת כמות ההופכת לאיכות….

    מתוך רשימתו של ז. רימון “האסיפה והדמוקרטיה”

    יומן יגור מס’ 3323, 1968

  • גם בקיבוץ יש צורך באומבודסמן

    12 שנים עסק זאב בעריכת היומן. 12 שנים של מעורבות ציבורית עמוקה ביגור – ביתו, שאינה כרוכה רק בעצם הכתיבה והעריכה, הרבה הרבה יותר מכך.

    מתוך רשימתו “גם בקיבוץ יש צורך באומבודסמן”

    …באים חברים למערכת להתלונן על עוול שנעשה להם ע”י חבר או חברה מהמשק. לצערי אין היומן ערוך לזה. אולי יותר נכון – אין המערכת ערוכה לזה. כאשר בא מישהו להתלונן על הזולת שעשה לו עוול, מובן מאליו כי צריך תמיד לשמוע את הצד השני. ברוב המקרים יש גם לצד זה מה להגיד. ואז המערכת צריכה ליהפך לוועדת בירורים ולהוציא פסק-דין, אך זה לא בסמכותה. איש לא בחר בה לתפקיד זה, וספק רב אם אנשים אלה היו מסכימים להיבחר כשופטים ואם הם מתאימים להיות כאלה.

    ישנם חברים הדורשים מהמערכת רק דבר “פעוט”: לפרסם את סיפור העוול ואת שם החבר שגרם לכך. רק זה… ודווקא זה אין המערכת יכולה לעשות… פרסום שמו של חבר ביומן שעשה עוול לשני הוא נשק חריף מאוד. יש צורך על כן בוועדת בירורים.

    שונה דבר כאשר לחבר יש תלונה על מוסד או על בעל תפקיד כלשהו. דומה כי אצדק אם אגיד כי אין חזקים בקיבוץ אך יש אולי חלשים… ישנם חברים שחושבים כי מקפחים אותם, כי עונים להם לא יפה, כי לא מתקנים להם בזמן, ועוד הרבה דברים שקורים בחיי יום-יום, ובגללם חברים אלה אינם באים על סיפוקם ולפעמים יש גם מרירות… אני בכל אופן נתקלתי לא פעם בתופעות כאלו, וחשבתי לעצמי כי בקיבוץ לא צריך להיות מקום לא רק לקיפוח אמיתי אלא גם לקיפוח מדומה. צריכה להיות כתובת. צריך להיות חבר, או חברה, מקובל על הציבור – מין אומבודסמן, שתהיה לו סבלנות להקשיב, ואם יש צורך גם לפעול. אינני מאמין כי החברים ירבו בתלונות סרק, אך יש לשמוע מה כואב לחבר. בל נשכח כי בפני הגורל אין שוויון גם בקיבוץ. האם זוכרים זאת?…

    יש צורך באומבודסמן קיבוצי…

    יומן יגור מס’ 3738, 1976

  • הטיוטה של משק יגור

    קראתי את השירים של יורם טהרלב: “משק יגור טיוטה”. שירים יפים. יש שם הרבה פנינים, כגון: “צוחקים ושרים”, “יהודה שרתוק”, “הלילה עובר” ועוד ועוד. סיפור שלם דוחס יורם בשורות ספורות. באמת, אפשר להגדיר את השירים כ”מועט המחזיק את המרובה”. נהניתי מאוד, אבל…

    הלכתי לתהות על קנקנם של כמה צעירים ומבוגרים. לצעירים לא היו בעיות כלשהן. הם הזדהו הזדהות מלאה עם כל אות בספרון. זהו. כזאת בדיוק היתה הילדות שלהם. כך הם הרגישו אז וכך הם זוכרים אותה כעת.

    שאלתי כמה מבוגרים, הרי גם בהם מדובר בשירים אלה, מה הם אומרים? אחד מהם הגדיר זאת כך: באמת שירים מתומצתים ויפים מאוד, אך יורם לא תפס את העיקר. ובכן, מהו אותו העיקר?

    יורשה לי בהזדמנות זו להעלות בקצרה כמה זיכרונות אישיים מהילדות שלי.

    נולדתי בכפר. בגיל ארבע וחצי קבעו הורי כי מספיק לבחור הזה להסתובב “פוסט און פאס” (כלומר, באפס מעשה), ושלחו אותי לעיירה הקרובה כדי שהמלמד דרדקי יורֵני דעת בחוכמת האלף-בית. האשה הזקנה שלידיה נמסרתי – עד כמה שזכור לי – לא למדה להיות גננת או מטפלת, והמלמד אף הוא לא למד באורנים, ולא פעם הראה לי את נחת זרועו.

    מאז חייתי – תמיד רחוק מהבית והמשפחה – בצילה של מלחמת העולם הראשונה, על כל מוראותיה. למדתי בחדר, בישיבה – מהבוקר עד מאוחר בערב. לעתים קרובות פחדתי מה”שקצים” והפחד הזה לא נעלם לגמרי גם כשגדלתי. בוודאי לא לכולם מהדור שלי היתה ילדות דומה… אולם נדמה לי שיכול אני לקבוע בשם כולם, כי לאף אחד מהם לא היתה ילדות מלאת אור ושמש כמו לילדים שלנו ביגור, ולא רק ביגור כמובן. דברים אלה אינם באים כדי להאשים אותם, חלילה. להם זה טבעי ביותר, כי הם לא ראו ולא ידעו ילדות אחרת. לנו, לעומתם, יש קנה-מידה למדוד ולהשוות.

    אולם נחזור ליורם. לפעמים נדמה לי כי הוא טיפס על צוק הכרמל גבוה גבוה, ומשקיף משם על יגור בצורה “אובייקטיבית” ביותר. כאשר קראתי את הראיון עם יורם ב”מעריב לנוער” מיום 4.3.75 הובנו לי הדברים יותר. כתוב שם בין היתר: “…אחר-כך לוקח יורם נשימה עמוקה ומודה בקול מהורהר: – אתה יודע, אני לא הייתי מאושר בקיבוץ. לא! בקיבוץ יש מקום רק לחזקים, לחסונים, לאלה שמסתובבים עם בגדי עבודה וידיים מלוכלכות ומזיעים המון – כי עבדו… החברה כופה את עצמה על הפרט ללא הרף. אין אפשרות להתייחד. אין אפשרות לחיות חיים פרטיים. אסור ללכת עם בגדים לבנים נקיים, כי קוראים לך בטלן. וזה איום ונורא שכולם יידעו שאתה בטלן!”

    עד כאן הציטוט. בוודאי, זו זכותו של בעל “משק יגור טיוטה” כך לראות ולהעריך את הקיבוץ. אולם מותר גם לי לחשוב (ולא להתווכח) כי יש מרחק רב בין הטיוטה ובין המקור – – –

    ז. רימון

    יומן יגור, 23.5.1975

  • מכתב מרומנובסקי (שליח באירופה אחר המלחמה)

    במחנות בגרמניה ובאוסטריה

    מינכן, 11.10.1947

    לחברים שלום רב,

    זה חודשיים מאז שיצאתי את פולין. הייתי בכינוס הציוני בקרלסבד, כמה שבועות באוסטריה ועכשיו בגרמניה. באוסטריה ביקרתי את כל המחנות. לכל מחנה נוף וסגנון משלו. יש מחנות מסודרים וישנם מחנות עלובים מאוד. במקום אחד בניינים ובשני צריפי-עץ ומרבד חוצץ בין חדר אחד למשנהו. את האוכל מבשלים בעיקר בחוץ…

    ביקרתי קיבוץ אחד במחנה מעבר. זמן די ממושך היו להם רק שלוש מיטות וחמש-עשרה שמיכות, והם שלושים וכמה… בכל זאת טוב עם הנוער. מרץ, רעננות ונכונות לכל. השתתפתי בכינוס “דרור”. קיבוצים רומניים, הונגריים וגם ממקומות אחרים. היה, כאילו, בלבול לשונות… ובכל זאת כולם הבינו במה המדובר. הם אינם רוצים להסתדר, רק להמשיך, ושום קושי לא יוכל לעכב אותם. בעצם, כל העליה הרומנית, על אף כל הצרות והתלאות בגבולות ובדרכים, לא רוצים להישאר אפילו במחנות המסודרים. רק להמשיך הלאה.

    בכלל, באוסטריה האווירה במחנות יותר סימפטית ואולי קצת פחות מחניקה מאשר במחנות בגרמניה. דווקא בגלל זה שהתנאים יותר קשים שם והמחנות יותר מרוכזים, המצב שם מבחינה ציונית וחברתית יותר טוב מאשר בגרמניה. התנועה הציונית משתלטת יותר על החיים במחנה…

    בגרמניה הספקתי בינתיים לבקר בערך עשרה מחנות. מצב-רוח קשה, בעיקר אחרי אקסודוס. המתח הציוני ירד פלאים, וקשה גם להאשים את מישהו מהם. פוחת האמון ופוחתת האמונה. ובינתיים “עושים חיים” כל אחד לפי יכולתו ולפי כשרונותיו.

    והאנטישמיות, כידוע, מרימה ראש. ישנם סימנים מבשרי רעות גם באוסטריה וגם בגרמניה, והרבה גורמים לכך… הפחד כבר מזמן חלף עבר. הם עכשיו מתאוששים מהר מאוד והחוצפה הולכת וגוברת.