זהבה בת יצחק

01/01/1897 - 15/01/1974

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ז טבת התרנ"ז

תאריך פטירה: כ"א טבת התשל"ד

ארץ לידה: פולין

עבודה: אקונומיה, מטבח

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

זהבה בת יצחק

זהבה נולדה בשנת 1897, גדלה והתחנכה בבית הוריה בעיר רובנה, שהייתה בה קהילה יהודית גדולה, שפעמו בה חיי ציבור ערים ותוססים והתקיימו בה מוסדות חינוך ותרבות עבריים. זהבה גדלה באווירה של פעילות ציונית ועוד בימי נעוריה הייתה פעילה בחוגי נוער ציוניים ובארגוני סעד שונים.
בשנת 1925 עלתה ארצה והצטרפה לחבורת הפועלות שנוסדה על ידי חנה ציז’יק בצפון תל אביב שפיתחה כמה ענפי משק חקלאיים ומטבחי פועלים והכשירה חברות לענפים אלה. בחבורה זו התבלטה זהבה בחריצותה ובפעלתנותה וחנה ציז’יק הטילה עליה תפקידי ניהול שונים. בסיימה תקופת הכשרה עברה ליגור והתחילה לעבוד במטבח ובאקונומיה, באותם שטחים בהם רכשה ידע ונסיון.
בשנת 1934 נשלחה לפולין לפעולה בקיבוצי ההכשרה. היא ניהלה שם בית הבראה לחלוצים הזקוקים להחלמה והדריכה במטבחים של קיבוצי ההכשרה. החברים ששהו אז בקיבוצים בפולין זוכרים עד היום את פעילותה המסורה והמבורכת אשר שיפרה במידה מסויימת את רמת החיים. בשובה משליחות זו נבחרה לועדת המטבחים המרכזית של הקיבוץ וגם כאן השתדלה כמיטב יכולתה להנחיל לעובדי המטבחים מידיעותיה ונסיונה. עם גמר תקופת פעילותה במזכירות הקיבוץ חזרה לעבודה באקונומיה.
בשנים האחרונות תקפוה מחלות והייתה זקוקה לטיפול רפואי ממושך. עקב חולשתה הצטמצמה בחוגה הצר. הקפידה על הופעה מסודרת ומטופחת, דירה מסודרת וגינה נקיה ומעובדת.

לבסוף גברה חולשתה וביום ה’ נפטרה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרה

    הכרתי את זהבה מקרוב בשנים של זיקנתה, של צימצום כוחותיה, כשנאלצת היתה להפסיק את עבודתה המקצועית בשטח המטבח והאקונומיה. היא חיפשה שטחי פעולה אחרים בהתאם לכוחותיה. ועדת התרבות ניסתה אז לארגן חדר-קריאה ב”צריף קטיה” לשעבר. לזהבה נמסרה האחריות על חדר הקריאה. היא דאגה לשפר את הפינה ולחפש דרכים לחבבה על המבקרים.

    לאחר זמן, כשחדר הקריאה נסגר, הוטל על זהבה להיות אם-מועדון הנוער בצריף. כאן נפתח לפניה כר פעולה יותר נרחב, כי המועדון היה צורך חיוני לנוער שלנו. היא דאגה לייפות את הצריף, דאגה לעיתונות, למשחקים, וגם הכניסה “כיבוד” אימהי שהיה חביב על המבקרים הצעירים. היא התחילה לאפות עוגות טעימות. תמיד סיפרה בשמחה על “עוגה שהצליחה” ו”נגמרה” מהר הודות לטעימותה. היא גם התעניינה בכל אחד מבאי המועדון הצעירים, לדאגותיו ובעיותיו. את כל מאמציה השקיעה להפוך את הצריף העלוב לפינה נעימה.

    היא שמחה גם כשוועדת התרבות השתמשה לעתים במועדון לקיום חוגים, כגון חוג אמנות וכו’. לעתים נקלעו למועדון זה גם חברים מבוגרים, ואז היא תמיד ביטאה את הכמיהה: “מתי כבר יהיה ביגור מועדון לחברים ראוי לשמו?”

    – – –

    עד יומה האחרון התעניינה זהבה במתרחש במשק. היא מאוד התרעמה כשנתקלה בבזבוז או בחוסר אחריות. היא היתה מאותו הדור החלוצי שחי את חייו בקיבוץ, במיוחד מבחינת התמסרות לעבודה ואחריות בכל מאודה.

    צר בלב שמסתלקות והולכות דמויות כאלו מחברתנו.

    שולמית אמיתי

    יומן יגור, 15.2.1974

  • שליחות קצרה ומרגשת

    הייתי בכמה שליחויות: שלוש שנים – בשליחות מטעם הקיבוץ בפולניה, לפני השואה, בבית ההבראה של “החלוץ” בנובי סטב; כמו כן הייתי בוועדת המטבחים של מזכירות הקיבוצים בשנים הקשות ביותר 1941-46, כאשר עלו על הקרקע המשקים רביבים, גברעם, דורות, מנרה, החותרים ועוד. לא היה אז מה לאכול וגם את המעט שהיה לא ידעו לבשל. הדרכתי את המשקים הצעירים ונעזרתי הרבה במדריכות ויצ”ו. היו קשיים לא מעטים במילוי התפקיד, אולם נחרתה בזיכרוני דווקא שליחות קצרה – יומיים בסך הכל – קצרה אך מרגשת.

    היה זה בשנת 1946, אחרי “השבת השחורה”. באו אז לארץ אוניות מעפילים ואני נשלחתי מטעם המשק, לפי בקשת הסוכנות, לאוניית המעפילים “הגנה”. יצאתי לנמל ברצון רב וברטט בלב. אפפה אותי הרגשה כאילו יוצאת אני להקביל פני בני משפחתי הניצולים. בבוקר הגעתי למשרד העליה של הסוכנות והצטרפתי לקבוצת רופאים ואחיות ומספר מועט של עובדים. רישיונות כניסה לנמל ניתנו ל-28 איש, לעזרת 2800 עולים.

    ארבעה אנשים: אני, חברה מכפר המכבי, חבר מאושה וחבר מהעוגן נשלחנו בסירה אל “אנצו סירני”, שעגנה ליד שובר הגלים. היה עלינו להכין ספינה זו כדי לקבל חלק מעולי “הגנה”, אשר התנאים בה היו סכנת חיים לעולים.

    ראינו אנשים ערומים למחצה או לבושי קרעים, צפופים ודבוקים לדפנות הספינה, שולחים מבטיהם אלינו, צועקים למים ולאוכל וידנו קצרה מלהושיע. סידרנו קצת את האוניה, ניקינו אותה במידת האפשר. הכינונו פינה בשביל הרופא והאחות לטיפול בחולים והתחילה ההעברה מ”אנצו סירני” ל”הגנה”. שני חברים עזרו לעולים לעלות. אני בעזרת חבר סידרתי את החולים. חברה אחרת כיוונה את העולים למקומות המיועדים להם והם הסתדרו מהר כמלומדי ניסיון. על הברז היחיד היתה התנפלות כזאת שלא יכולתי לגשת ולקבל כוס מים בשביל חולה. התחילו להביא כל שהוכן בחבילות על-ידי “הצרכן”.

    בינתיים הצלחנו לקבל רשימות העולים, רובם מרומניה. היו שם בעיקר חברי “דרור הבונים”, “נצח הבונים”, “אחדות העבודה”, “השומר הצעיר” ואחרים. לפי דבריהם באה רכבת ובה כמה פעילי עליה ובריחה. הם הכריזו: מי שרוצה לעלות ארצה שיבוא תיכף ומיד. באו הרבה צעירים שלא הספיקו לקחת מהבית שום דבר.

    המצב בשתי האוניות היה חמור ומסוכן, את המצב הסניטרי ב”הגנה” אין כלל לתאר וחלק מהלכלוך הועבר גם ל”וודגווד”. היו שם עולים מכל הסוגים: “גורדוניה”, “אגודת הנוער הציוני”, ביתר, בני עקיבא, איחוד בעלי מלאכה ועוד. אוכל כאמור קיבלנו הרבה, אך זה לא הספיק. אגב, ב”הגנה” נולד ילד וקראו לו בשם “הגני”.

    עולים אלה הוחזקו באוניות בנמל חיפה עד שהסוכנות סידרה להם סרטיפיקטים. אלה היו ספינות המעפילים האחרונות שהורשו להוריד עולים בחיפה. לאחר מכן הם הובלו לקפריסין. עם כל מראה הזוועות היתה איזו הרגשת סיפוק שיכולנו במשהו לעזור לאחים ששרדו מהגיהנום הנאצי.

    (מתוך יומן יגור, 14.9.1973)