זלמן ברנשטיין

02/03/1904 - 07/08/1971

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו אדר התרס"ד

תאריך פטירה: ט"ז אב התשל"א

ארץ לידה: ליטא

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: קריינה ברנשטיין

זלמן ברנשטיין

אתמול, יום שבת, ט”ז באב תשל”א, הלך מאתנו לאחר מחלה רבת סבל וייסורים, חברנו זלמן ברנשטיין ז”ל. נעקר מאתנו עוד אחד מותיקי הותיקים של משקנו.

זלמן ברנשטיין נולד בשנת 1904 בעיירה נובו-סוונציאן שבליטא (בסביבות וילנה). ככל עיירות ליטא בימים ההם הייתה אף זו ספוגה תרבות עברית מסורתית ואווירה של ציונות חמה. זלמן התחנך באווירה זו ומאוויים עזים לציון פיכו בדמו בעצמה רבה. כבר בגיל צעיר הצטרף לסניף “החלוץ” המקומי ואף היה פעיל בו מאוד, בחנכו צעירים ממנו ברוח א”י העובדת.
בשנת 1924 עלה ארצה והצטרף ל”גדוד-העבודה”. הוא היה חבר בפלוגת הגדוד בירושלים, שהצטיינה בעבודת החציבה והאבן. היה מקובל על חבריו בקבוצה כחלוץ טוב ופועל מסור. הוא התבלט אז גם בפעילותו בשורות ה”הגנה”. בשנת 1925 כשהחלו רוחות שמאל מנשבות באותו גוף חלוצי מגשים, פרש ברנשטיין ממנו יחד עם קבוצת חברים בראשותו של בן-לוי. הייתה זו קבוצת חברים, נאמני “אחדות העבודה”, שלא יכלה עוד לסבול את האווירה השמאלנית בפלוגה, שהייתה נתונה להשפעת ה”מופסים” בראשותו של מ. אלקינד הידוע. חברי הקבוצה נמשכו לחקלאות וחיי כפר ומצאו בשנת 1926 את דרכם למשק יגור, שאיחד את עבודת החקלאות עם עבודת חוץ. ומאז 1926 היה אתנו זלמן ברנשטיין – תחילה בעבודות בניין בחיפה ולאחר-מכן, עבר לחקלאות. עבד שנים רבות בפלחה, עד שהוחלט שעליו להצטרף לקבוצת מחלקי “תוצרת תנובה” בחיפה והסביבה. לאחר כמה שנים עבר לעבוד כנהג בהובלה כללית של המשק ובית-חרושת “לגין”, שם עבד עד שחלה.
זלמן היה איש תנועה מובהק. כל ימיו נאמן הקיבוץ. היה שייך לאלה שמצאו טעם בחייהם בקיבוץ. הוא לא ישב כאן מתוך האינרציה והאדישות. היה ערני מאד, מאלה שאיכפת להם מה שנעשה סביבם. היה רגיש למחדלים ולתופעות שליליות, והיה מגיב על כך ברשימות ביומן או במכתבים למערכות עיתונים. היה איש ספר ועיתון, וער מאד למתרחש בעולם. תדיר היו רואים אותו יושב ליד השולחן בחדר-האוכל וראשו שקוע בעיתון.
בחדשים האחרונים סבל מאד. גופו החסון לא יכול עוד למחלתו ואתמול הוציא נשמתו במהרה.
יחד עם קריינה והילדים, וכל המשפחה, מבכים אנו את מותו של זלמן היקר, חבר טוב ומסור, נאמן בית-הקיבוץ, איש ערכים תנועתיים כל הימים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • זהירות ועמידה על המשמר

    אחרי מאורעות אב תרפ”ט באה העליה החמישית כצָרִי ומרפא. דימינו שהנה החיים נכנסים למסלולם הרגיל. פג הפחד לצאת בערבים חוּצָה למחנה. אווירת הארץ נראתה לנו כהולכת ונרגעת. אמרנו כי נשב בביטחה. והנה לפתע היריות על הגשר. כהלומי-רעם היינו בלילה המר והנמהר ההוא. התנערנו משלוותנו. היריות על הגשר הראו בעליל את מקומנו, את אווירת הארץ כמו שהיא. ומי יודע אם לא גורל כבד מזה הועד לנו? והם חיפו עלינו בדמם?

    כמה מילים כלפי עצמנו. עלינו הוותיקים מוטלת תמיד הדאגה להדריך את החדשים, להנחיל להם מניסיוננו, להסביר להם את תנאי הארץ ומנהגיה. והנה באו לנו עתה ימים קשים ומרים, כאשר עוד לא ידענו כמוהם בארץ, ושבעתיים אנו מצווים עתה על עמידה על המשמר, על זהירות פעולה. העושים אנו די בשטח זה? המדריכים אנו את אלו שזקוקים להדרכה?

    זלמן ברנשטיין

    31.3.1937

  • הבלדה על עוזב קיבוץ

    לכבוד מערכת “למרחב”

    בזמן האחרון נישא בלי הרף על גלי האתר של שידורי ישראל שיר “תהילה וגבורה” לעוזב הקיבוץ. תמו נושאים לשירה בישראל. נושאי אהבה, נושאי מעוזים ושדות, על אחיות ורופאים המבלים ימיהם ושנותיהם בתמיכה בפצועים וחולים, ועוד ועוד. יכולות גם להיות בלדות על עוזבי רחוב דיזנגוף שעוברים להתיישבות, אך לא – הנושא האקטואלי והמרתק הוא עוזב הקיבוץ.

    מילא, את המשורר וטעמו אני יכול לתאר לי. בוודאי איזה עוזב קיבוץ מתוסכל, חולה מצפוּן שהשאיר הורים זקנים וחולים, ובעזרתם של “אחים לצרה” העלה את הלהיט לרמה המתאימה. אבל מפליאה אותי הלהיטות של שידורי ישראל, המגישים את הלהיט הזה שלוש פעמים ביום, כאילו בהנאה.

    עוזב הקיבוץ! איזה נושא אקטואלי בזמנים אלו, כאשר הנוער הישראלי נקרא ליישב את רמת הגולן, את הערבה, כשהוא נקרא לים, לביטחון… ואילו גבורות עשה? פתח סטייקיה מפוארת – באמת מפעל חלוצי!

    ומה היה קורה, למשל, לו כל חבריו של העוזב היו “חכמים” כמוהו, עוזבים את הרפתות והלולים והטרקטורים ועוברים לעבוד בסטייקיות?

    ולעצם העניין: מיליוני אנשים חיים בעולם ובארץ בלי קיבוץ. אלפי עוזבי קיבוץ חיים כאזרחים נאמנים במדינה הזאת, אבל אף אחד לא חשב לכתוב על זה בלדות ולעשות מזה אידאולוגיה. העוזבים אינם באים בהיחבא למשק ולהורים. בכל חג ומסיבה תפגוש אותם בשבילי המשק ובבריכת השחיה, נהנים מכל טוב המשק, בלי להזיע בתורנויות…

    ולשידורי ישראל שאלה: אולי תצליחו עוד יותר אם יופיעו בלדות מוצלחות גם על יורד מהארץ, ואולי גם בלדה על עריק מהצבא, ועוד כל מיני נושאים לבלדות מושכות לב…

    * * *

    לכבוד מערכת “בקיבוץ”

    מזה כמה שבועות נשמע בגל הקל של שידורי ישראל, במצעד הפזמונים, “להיט” הקוצר הצלחה רבה, ואף הגיע לראש המצעד. הכוונה כמובן ל”בלדה לעוזב קיבוץ”.

    במשך ימים לא מעטים חיפשתי בעיתונות תגובה של מישהו מחברי הקיבוצים על שיר זה, ולא מצאתי. האם כה אדישים אנו וחסרי-אונים עד שיכולים לירוק בפנינו ב”מכשיר ממלכתי” כמו הרדיו – ולא להגיב?

    נדמה לי שהגיע הזמן כי יאורגן איזה גוף בינקיבוצי אשר יגיב על ההתקפות הגלויות, הסמויות או ה”אמנותיות”, בהן מתקיפים כוחות עויינים מבחוץ את חברתנו.

    – – –

    על “שיר” כזה ועל מפיציו אין הקיבוץ צריך לעבור בשוויון-נפש. אין הדעת סובלת שבוֹץ זה ימשיכו להטיל עלינו, ואנו נחריש.

    זלמן ברנשטיין (יגור)

    ינואר 1971

  • ברנשטיין חסר

    ובכן, זלמן, גם אתה הלכת! הנוף של וותיקי יגור נהיה דליל. יש ואתה יושב במועדון, מישהו מצטרף, השיחה קולחת, פתאום אתה מרגיש – ברנשטיין חסר. אתה עוד שומע את קולו המתרגש על עוול זה שנעשה, או על מחדל – במשק, במדינה, בעולם. הכל היה בשטח התעניינותו העמוקה, והכל היה עובר כאילו במרכז הבקרה שלו.

    אני עוד זוכר את הימים הראשונים שלו במשק. כוח עוד היה מספיק. לא היינו חושבים אז איך להקל על העבודה, אולם לא כך ברנשטיין. תמיד חיפש איך להקל, איך לייעל, והיה ממש מאושר אם היה מצליח לעשות איזה מכשיר חדש, או למצוא שיטה חדשה של פעולה בעבודה.

    נעים היה להיות במחיצתו – בעבודה, בטיול או בשיחה. הוא היה גלוי-עיניים, שום דבר לא היה נעלם משטח הראיה שלו: קמה יפה בשדה, עץ יפה על ההר, קבוצת שיחים פורחת או אבן יפה בוואדי. ועל הכל בהתפעלות, בהתרגשות ורצון שכולם יראו, שכולם יתפעלו, שכולם יתרגשו.

    ברנשטיין כמפקד-עמדה במשק בטרם קום המדינה. הוא דאג לכול. לא נח ולא שקט עד שהעמדה היתה בנויה כהלכה, שטח הראיה גלוי והנשק מצוחצח ומשומן, מוסתר טוב, ועם זה מוכן לפעולה. לפעמים נדמה היה – האם אין בזה הגזמה? אבל אחרי כמה שיחות השתכנעת שהוא צודק, ואת אותם הסידורים צריך לעשות גם ביתר העמדות.

    והזמנים היותר קרובים, הימים הקודרים בגבול הירדן. יום יום הודעות על פעולת מיקוש, עליה על מארב – ברנשטיין לא יכול היה להירגע: איך זה לא מוצאים פטנט כלשהו לגלות את המוקשים, או איך זה קורה שהחיילים שלנו עולים על מארב – מדוע לא לוקחים כלבים? “מה אתה חושב, כדאי לכתוב לצה”ל שיאמנו כלבי-גישוש ולא יסכנו את חיי החיילים?”

    ככה בכל שטח ושטח של חיי המשק והמדינה. התעניינות הגובלת עם הטלת אחריות אישית על עצמו, על כל מה שנעשה. אין לעבור סתם לסדר היום. אם אי אפשר לעזור – אז לפחות להעיר.

    וככה גם בזמן המחלה. כמה משפטים של נימוס על המחלה, ואחרי זה שיחה קולחת על המתרחש, בהתעניינות ובהתרגשות כרגיל.

    כה חבל שהכל נפסק באמצע…

    מ. בנארי

    בחוברת לזכרו, 7.8.1971

  • אבא שלי

    יש והדברים מתגלגלים שלא לפי תוכנית מוגדרת. יש והם נקטעים בצורה אכזרית ומותירים אותך במצב של חוסר יכולת קליטת הסיטואציה החדשה. מין חוסר משווע לדבר בו הורגלת משך חייך הקצרים…

    המצוקה הנוראית של אובדן אב מביאה אותך בהכרח לפרשת דרכים חדשה בחייך. לפתע חסר הייעוץ, השיח על דברים בחיינו, ויותר מכל – דמות אהודה בה נפגשת באורח סדיר בבית המשפחה. סתם כך נראה לך כי לא רק נתייתמת מאב אלא יותר מכך – נתייתמת מערכים שהוא רק התחיל להקנות לך, נתייתמת מאותה תשומת-לב שהלכה עימך מילדותך וליוותה אותך במשך התקופה הקשה של היותך באי-שמים הרחוקים והעצובים.

    תמה מסכת חיים צנועה, עיקשת ומלאת רוח ותוכן.

    – – –

    אבא היה איש ספר ועיתון. כמעט את כל זמנו החופשי שיקע בקריאת הדברים שעניינוהו ובשמיעת תוכניות הרדיו השונות, כשבתקופה מסויימת אף שימש כמבקר מטעם רשות השידור על ערכם וקליטתם של שידורי הרדיו השונים ובמה ניתן לשפרם. היה בוחש ומחפש את הנקודות הנסתרות, ואת אשר סתר או הזדהה הביע ברשימותיו. מאות דפי נייר, אלפי מילים, מהן דהויות שבקושי הייתי יכול לפענח את הכתוב בהן מצאתי בארכיונו – הכל במדוייק, בסדר מופתי. שמר על כל תעודה, מכתב, תמונה או כתבה שמצא בהם ערך כלשהו.

    שעות וימים ישובים היינו בארכיון המשק במגמה לעיין בכתבותיו ליומן יגור. נתרשמנו כי כמבשר היה. רשימותיו שהעלה על דפים אלה לפני עשרות שנים הפכו לאקטואליות שנים לא רבות לאחר מכן… רבות מרשימותיו התייחסו לנופה האנושי של יגור, ובהן דעותיו הנוקשות שמיאן לוותר עליהן…

    אבא לא הסתפק בתחום הצר בו יכול היה להתבטא ביגור. הוא היה משגר רשימות למדור הקוראים ב”למרחב” ולאחר מכן ב”דבר”. הכל, הכל עניין אותו והציק לו. לא היה מוכן להשלים עם כל מחדל שעמד בדרכו-הוא או בדרך האומה היהודית כולה.

    זכורני כי בימיו האחרונים, בהם היה כבר למעשה שקוע שעות ארוכות בדמדום ובחוסר הכרה לפרקים – איכפת היה לו וניסה להתעמק בבעיות, שכביכול לא יכול היה להשאירן מאחוריו ללא פיתרון – – –

    אריק

    בחוברת לזכרו, 7.8.1971