זלמן ישורון

01/06/1905 - 16/12/1984

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ז אייר התרס"ה

תאריך פטירה: כ"ב כסלו התשמ"ה

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: הגנה

עבודה: פלחה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

זלמן ישורון

נולד – 1905
נפטר – כ”ג כסליו תשמ”ה, 17.12.1984

זלמן ישורון נולד בגלובוקי שבפולניה בשנת 1905. הבית היה בית מסורתי וציוני. אביו היה ראש ישיבה ורוקח, וארבעת הבנים פנו להכשרה חלוצית בסמרגונד.
עלה ארצה ב-1925 והצטרף ל”פלוגת החוצבים” בירושלים. כעבור שנתיים, בסוף 1926 הצטרף יחד עם עוד מספר חברים לקיבוץ יגור. ב-1929 נשלח יחד עם חברים נוספים מיגור לעזרת עין-חרוד. עם פרוץ המאורעות מתחילה פעילותו הענפה בהגנה ובבטחון. השתתף בקורס המכ”ים הראשון בפיקודם של יעקב דורי ויהושע גלוברמן ז”ל. לאחר מכן היה בקורס הממ”ים של “ההגנה” שמפקדו היה יוסף אבידר ובמסגרת זו נטל חלק בהורדת מעפילים והעברתם לחוף מבטחים בישובים שונים בארץ. הדריך בקורסים שונים של “ההגנה” שהיו בלתי לגליים והתקיימו תחת מסווה של פעילות חקלאית. יצחק רבין היה אחד המדריכים שבפקודו.
ביגור הכיר את חנקה ויחד הקימו את משפחתם ופה נולדו שלושת בניהם.
בשנות ה-40 היה מדריך ראשי במפקדת “ההגנה” בחיפה, ניהל קורסים של מפקדים אזוריים במסווה קורסים של מכבי-אש. לפני כן היה מפקד של חניתה תחתית. מחיפה הועבר לגוש זבולון והגליל המערבי, ושם ארגן את החי”ש באזור. ב”שבת השחורה” נאסר והוברח יחד עם מרדכי בנארי ויצחק יגורי ז”ל ממחנה המעצר בעתלית. עם קום המדינה היה מפקד גדוד ומפקד צבאי בצפת. גם בבית פעל רבות בועדת הבטחון.
בתקופות שהותו בבית עבד בפלחה. הכיר היטב את כל הכלים ושימש גם כמרכז הענף. היה נעים ונוח לעבוד במחיצתו. הישרה מרוחו הטובה וחוש ההומור שלו על סביבתו. גם בבית היה אקטיבי בפעילותו הציבורית, החברתית והתרבותית.
ב-19 שנותיו האחרונות היה מרותק לכסא גלגלים. למרות מחלתו וסבלו שמר על רוחו הטובה וחוש ההומור שלו, דבר שהיה לעזר רב לחנקה ולכל אלה שטיפלו בו במסירות רבה עד יומו האחרון.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אבא איננו

    אבא איננו. ואיתו תמה תקופת חיים שלמה המקפלת בתוכה הרבה מעשים, תקוות, משפחה, ובחלק האחרון של חייו – מחלתו הקשה.

    מהי תמצית הציונות? עלייה לישראל, התיישבות, עבודת אדמה והגנה. אלה המרכיבים שבנו, נדבך אחר נדבך, את ארץ ישראל, ואלה המרכיבים ששזרו תמונה אחר תמונה במסכת חייו של אבא…

    כשמוסיפים לכך את אופיו הנוח, סלידתו מפרסום ואהבתו את הזולת, אנו מקבלים את איש הקיבוץ האידיאלי.

    הרבה סיפורים שמענו על אבא. הסיפורים באו בעיקר מחבריו – אבא לא אהב להתגאות במעשיו – סיפורים על עשייה רבה, בתחום ההגנה בעיקר, חלקם נשמע כסיפורי מתח וסיפורים על עבודתו בחקלאות שמאוד אהב…

    אבא בורך בהומור רב ונהג להתלוצץ רבות. גם בתקופת חוליו הארוכה, כאשר נאבק בקשיי היום יום ובתפקוד, נהג לזרוק בדיחה פה ובדיחה שם, וזאת עד ליומו האחרון.

    את העבודה בפלחה אהב מאוד וזכורני, בתור ילד, נוהג היה לקחתני בג’יפ לשדות בשעות הערב, אם להעביר ארוחה חמה לטרקטוריסט במשמרת לילה או להחלפת משמרות. וכל זאת עשה מאהבה ומרצון.

    לפני כ-19 שנה נתקף במחלתו והוא בשיא בריאותו. המחלה שברה את גופו אך לא את רוחו.

    למרות נכותו נלחם אבא במחלה כאשר אמא משמשת משענת ומחזקת את ידיו. ממצב כמעט אבוד התאושש אבא, וזאת בגלל חוסנו הרב, ולאחר תקופת שיקום הצליח להלך ולתפקד בצורה חלקית.

    עד יומו האחרון עבד אבא בעבודה חלקית המתאימה למגבלותיו. בשיחה עם העובדים איתו סופר לנו כי עבד ללא תלונות וברוח של אין ברירה, צריך להמשיך, ובהומור חיפה על הקשיים שבהם חי.

    ליבו הטוב של אבא לא עמד עוד בעומס חוליו.

    קשה יהיה לדבר על אבא בלשון עבר.

    יהי זכרו ברוך.

    הבנים

    (יומן יגור, 18.1.1985)

  • איש טוב היה

    איש טוב היה זלמן ישורון ז”ל. איש טוב מאוד. נוח לבריות וחביב עליהן, איש רעים להתרועע, מסוג האנשים אשר קל לפנות אליהם גם כאשר הם ממלאים תפקיד, וישורון (כך בדרך כלל היה שמו בפי החברים) הרי תמיד היה בתפקיד, תמיד בעשייה ציבורית ובפעילות…

    מראשוני המשק ובוניו היה ישורון, ממניחי היסודות לכל היש שובה הלב אשר עימנו כיום הזה, חבר באותו מסדר מפואר ורב עוצמה של הראשונים, ותיקים שבוותיקים, אנשי מעשה ואנשי חזון, נאמנים ומסורים, תפארת שבתפארת.

    והלב בוכה על סבלו רב השנים, על כך שהוא נאלץ להשמיט את כף הבונים מידיו האמונות בעודו במלוא יכולתו ולהינתק מחיים של פעילות נמרצת שהיה רגיל בהם מעודו.

    ברם, גם בשעות מחלתו לא ניתק עצמו כליל מהחברה ועבד במסגרת אפשרויותיו ויכולתו עד ליומו האחרון.

    עשירים בעשייה ענפה היו חייו של ישורון, הן במשקו והן מחוצה לו.

    אשרי מי שמשאיר אחריו תולדות חיים כאלה.

    יהא נא זכרו ברוך!

    שרגא ריקליס

    (יומן יגור, 18.1.1985)

  • נכונות והתנדבות

    עם בואי ליגור יצא לי להיות שומר עם עוד חבר מהוותיקים. הוא היה מזויין באקדח ולי הוא נתן מקל. כיוון שהוצגה אותו ערב הצגה בנשר, הוא אמר לי שאני אשאר על המשמר והוא “יקפוץ” לנשר. כששאלתיו מה יהיה על האקדח הוא השיב לי: אה, תעזוב את האקדח, לך יש מקל עם “שפיץ” בקצהו, וזה החשוב. איתו אתה יכול לעשות את הכל. עם האקדח תמיד יש בעיות, לפעמים יורה ולפעמים אינו יורה, ויש שהוא יורה בלי שאתה מתכוון לעשות זאת. דברים המתקבלים על הדעת. וכך נשארתי לשמור לבדי. עברתי את הצריפים וראיתי שאין נפש חיה, פרט לכמה הורים. התמלאתי מתיחות וחרדה. פתאום אני שומע רעש ברפת, משהו נשבר וכל הפרות בחוץ. אני מתקרב לאטי כשמקלי המחודד בידי והפחד מכרסם בתוכי, והנה אני רואה: הפרות פרצו את הגדר בכוחות עצמן, מבלי שמסתנן כלשהו חדר…

    המקרה הזה אינו חשוב לכשעצמו אולם הוא אופייני לתקופת “טרום ההגנה”, כאשר נשק חם נמסר רק ליחידי סגולה והשאר היו מצויידים ב”נשק” סמלי.

    אעבור לתקופה בה המשק הוקף עמדות שמירה, כאשר במרכזו נמצאת כיתת-הגנה מיוחדת המפקחת על כל ההגנה במקום. זה היה בשנת 1929. הכיתה המיוחדת ישבה במטבח ופתאום נשמע רעש מכיוון הוואדי. יצאו לשם 7-8 אנשים עם רובים ואקדחים כשהם טעונים ומוכנים לפעולה. כאשר חזרו ופרקו את הנשק התברר ששני כלים היו ללא נוקר, שניים ללא כדורים, ואילו אקדח אחד בלבד היה פחות או יותר מוכן לפעולה. זה היה הנשק עליו התבססה הגנת המקום.

    כאשר התחילו ברכישת נשק חל מפנה. התחילו להתמסר לאימונים. הכוונה היתה להגיע במשך הזמן שלכל חבר יהיה נשק אישי, אם זה רובה, אקדח, או שיהיה בצוות של מקלע. שיטת הבניה במשק הותאמה לצרכים. כל בניין חדש שנבנה, היו ניבנות בו עמדות הגנה. ההנחה היתה שאין לנטוש את המקום ויש להלחם עד הסוף, אולם היה תכנון של גיוס כוחות מילואים בעמדות, למקרה של נפילת חברים.

    התפתחות נוספת חלה עם היציאה מגבולות המשק. בתחילה היו שולחים “תשמוע” במרחק מהעמדה, כדי להרחיב את טווח השמיעה וכדי לאפשר לאנשי העמדות להפיג את המתיחות ולנוח מעט. אחר-כך עברו לשליחת פטרולים מחוץ למחנה. הכוונה היתה לאתר את האויב במרחק רב מהמחנה ולהפתיעו. הפרענו לו לגשת קרוב אל הגדר וזה איפשר הקטנת מספר האנשים בעמדות. אימוני הנשק שהתרכזו בבתים ובמתבנים לא הספיקו עוד. יצאנו לשדה לאימוני יום ולילה. התפתחות שיטות אימוני השדה שחלה בהגנה בארץ, תחילתה היתה ביגור, הודות ליהושע גלוברמן ז”ל, שהיה מעביר תרגיל ניסיוני באמצעות אנשי המקום.

    בתקופה מאוחרת יותר התחילו להתארגן יחידות חי”ש, שהיו יחידות גושיות. גם פה, יגור עמדה בין הראשונים ונתנה הן את הכוחות הפיקודיים והן את הכוחות הלוחמים. אחר-כך התארגנו יחידות הלילה, יחידות הפלמ”ח ויחידות רבות אחרות. בתקופת מלחמת השחרור החזיקה יגור עמדות בסביבת רמת-יוחנן וגם בסביבה יותר רחוקה.

    אציין עוד את הקשר על כל צורותיו. יגור שימשה כמרכז האיזור באימון אנשים וקיום קשר עם כל הסביבה. שימוש נרחב נעשה בפנס החשמל, ב”מכשיר הפלא”, במורס, וכן גם בדגלים.

    אני חושב שגם כיום, בצבא, הנוער שלנו נכון לכל משימה. עכשיו הרוח היא אחרת והמשימות אחרות. כל תקופה ובעיותיה, כל תקופה ואמצעי הלחימה שלה, והנוער שלנו כיום עומד במבחנים הנכונים לו, ומוכיח את כוחו ונאמנותו.

    זלמן ישורון

    ספר יגור, עמ’ 196

    1965

  • בדרכי מגן

    הגעתי ליגור יחד עם הקבוצה הירושלמית בסוף שנת 1926. לפני זה הייתי שנה וחצי בתל-אביב שם עבדתי בהובלת זיפזיף ובעבודות בניין. בענייני הגנה התחלתי להתעניין רק עם בואי ליגור.

    בשנת 1929 הייתי עם עוד כמה חברים מיגור בעזרה בעין-חרוד. באחד הימים, כאשר הגעתי הביתה, פרצו המאורעות בארץ ולא נתנו לי אז לחזור לעין-חרוד. נשארתי ביגור והתחלתי גם אני לטפל בענייני ההגנה במקום. עברתי שלבים שונים ולא מעט קורסים בהם הייתי חניך ואחר כך מדריך ומפקד…

    בשנות הארבעים הייתי מדריך ראשי במפקדת ההגנה בחיפה. ניהלתי שם קורס למפקדי אזורים במסווה קורסים של מכבי אש. מפקדת ההגנה נמצאה אז באמת במכבי אש והיה לנו גם סניף בשוק תלפיות. מפקד ההגנה בחיפה היה אז דוד שאלתיאל.

    אם לשמור במקצת על הסדר הכרונולוגי, הרי לפני חיפה נתמניתי כמפקד של חניתה תחתית עם העליה לנקודת התיישבות זו. היתה זאת כידוע תקופה “חמה” מאוד. באחד הלילות שמענו התפוצצות לא רחוק מאיתנו וראינו גם רקטה אדומה – סימן לבקשת עזרה דחופה. אולם לפי החוק אסור היה לזוז מהמקום בלי ליווי אנגלי. חניתה היתה מעבר לגדר הצפון והשער היה סגור. פתרנו את הבעיה פשוט. הרימונו את השער ומיהרנו עם רופא שלנו למקום ההתפוצצות ואכן הגשנו שם עזרה לאנגלים שעלו על מוקש אשר נטמן על-ידי הכנופיות הערביות. לאחר הגשת העזרה קיבלנו נזיפה מהקצין האנגלי על צאתנו מהשער ללא רשות…

    אגב, יותר מאוחר ירו האנגלים כמה פגזים לעבר הכנופיות. הפגזים בחלקם נפלו בחניתה. הערנו לקצין האנגלי על הסכנה שבדבר. הוא הוציא את המפה והודיע לנו ביישוב הדעת וברצינות מלאה: אצלי על המפה אין נקודה כזאת בשם חניתה…

    מחיפה הועברתי לגוש זבולון והגליל המערבי, שם ארגנתי את החי”ש באזור. ב”שבת השחורה” הייתי בבית והובלתי לעתלית, משם הוצאתי כידוע במכונית ארגזי תנובה יחד עם מרדכי בנארי ויצחק יגורי.

    עם קום המדינה נקראתי לצבא. הייתי אז מפקד גדוד וגם מפקד צבאי בצפת עד התחלת הקרבות…

    מובן מאליו, בבית השתייכתי לוועדת הביטחון ועסקתי יחד עם חברי הוועדה בענייני ההגנה במקום. מאותן שנים נזכר אני בקוריוז אחד: נהגתי פעם במכונית עם נשק. פתאום ראיתי כ-20 מטר לפני מחסום על הכביש ועומדים שם אנשי משטרה אנגלים ונוטרים יהודים וערבים. אין ספק שתהיה ביקורת ואת התוצאות אפשר לשער מראש. לא היה לי הרבה זמן לחשוב. עצרתי פתע את המכונית, ניגשתי למשמר וסיפרתי לממונה שם כי קרה לי פנצ’ר, המנוע נכבה ואני מבקש עזרה כדי לדחוף קצת את המכונית ולהתניעה על ידי כך. לזכות הממונה האנגלי יש להגיד כי העזרה ניתנה ברוחב לב (וידיים). הם דחפו את המכונית עד מעבר למחסום ושם בדיוק התחיל המנוע לפעול, ועוד איך פעל…

    (זלמן ישורון, יומן יגור, מאי 1968)