זלמן שר

07/07/1907 - 15/05/1997

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ה תמוז התרס"ז

תאריך פטירה: ח' אייר התשנ"ז

ארץ לידה: ליטא

שירות בטחון: הגנה

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

זלמן שר

נולד: 18.4.1906
נפטר: 15.5.1997
שם האב: יוסף
שם האם: שרה

זלמן נולד בעיר רקישוק שבליטא. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, והוא ילד בן שבע, נאלץ לעזוב את עיירת הולדתו. מספר שנים אחר כך, בגלל פוגרומים, נאלצה המשפחה שוב לנדוד. עם שוך הקרבות שבו לליטא וזלמן החל לימודיו בישיבה “תנועת המוסר”, שייחודה היה דגש מיוחד על חינוך אופיו של האדם.
זלמן הצטרף לקבוצת ההכשרה של “החלוץ”. באוגוסט 1929 עלה ארצה והגיע לגבעת ברנר. ליגור הגיע בשנת 1931 והצטרף ל”פלוגה”. בתחילה עבד בנמל חיפה בסבלות, אחר כך עבר למחצבה ששימשה גם כבית ספר לעבודה לעולים החדשים. מאוחר יותר עבד בפרדס, ובמשך שנים רבות עבד בלגין ובחשמליה.
זלמן יצא לשליחות בפולין מטעם “החלוץ”. הוא השתתף במלחמת השחרור ולחם בגליל המערבי.
הוא ידע לספר סיפורים וסיפרם בהתלהבות רבה. כן היה למדן. כל חייו עסק בלימוד והיה מעורה מאוד בפוליטיקה, מכיר ויודע, קורא ומתעניין ומעורב בנעשה.
זלמן היה אינדבידואליסט, שלא הלך עם הזרם. אהב מאוד את הקיבוץ.
אהבה נוספת היתה לו – אהבת הארץ, והוא טייל בה רבות. הוא השתתף בחוגי טיולים וידיעת הארץ. במסגרת טיוליו פגש את דבורה קלור ז”ל. לאחר הפצרות רבות הסכימה דבורה לבוא ליגור ולהתקבל כחברה. במשך שנותיהם המשותפות שמר כל אחד מהם על הייחודיות שבו.
היו בזלמן אצילות רוח וחיוך לכולם.

בן 90 היה במותו.

יהי זכרו ברוך!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרו של זלמן שר

    זלמן שֶר היה שותף בחוג למחשבת ישראל במועדון “דורות” בגוש זבולון, וכן בגלגולו הקודם של החוג ביגור.

    זלמן היה אדם מלא וגדוש מבחינה תרבותית ורוחנית. היה בעל ידע רחב. ידע זה, שהופנם אצלו, קיבל ביטוי אישי מעניין במיוחד. תמיד חשתי מועשר בסביבתו ואהבתי את מלוא החיוּת שלו. אמנם איש מבוגר היה, אך היה חי בו גם הנער השובב. זלמן, נער נצחי היה.

    זמן קצר לפני עברו מן העולם ביקר זלמן שוב בחוג שלנו, אחרי שנעדר ממנו במשך מספר חודשים. בביקור אחרון זה נתן לי חיבור אוטוביוגרפי שלו בשם “קווים לדמותו של קיבוצניק פשוט”. חיבורו של זלמן ברור, חי וכתוב ברהיטות.

    ברצוני לציין שתי נקודות שהן לדעתי מרכזיות בחיבורו-יומנו של זלמן:

    האחת היא מפגשו עם מחנך שהיה מעין מגדלור עבור זלמן. זלמן הכיר מחנך זה מספר פעמים גם בפני. מורה זה היה בוחר בסוגיה מסויימת, פותח בהסבר כללי ובהדרגה היה מעביר את התלמידים ללימוד עצמי, תוך עימות בין דעות שונות… זלמן הושפע עמוקות ממורה נבון זה, בדרכו כאדם שלומד ומתחבט בשאלות בעצמו.

    הנקודה השניה היא הבחירה של זלמן לפנות אל העשייה בתוך עולם המעשה, במפעל הציוני, על חשבון ההתמסרות לעולמה של תורה. הצֵידה לדרך היתה אמנם ההתנסות בעולם המדרש-התלמוד, אך רוב רובו של החיבור מוקדש למפעל הציוני.

    חיבורו של זלמן לא כלל התייחסות לתפיסת העולם שלו ולהתמודדותו עם השבר התרבותי בתוך הקיבוץ, כלומר ההתרחקות וההתנכרות לתרבות היהודית בתוך העולם החילוני שבו היה חי.

    רציתי לשאול אותו על כך, אך כבר לא הספקתי.

    זלמן הצטרף לשני חברים נוספים מקיבוץ יגור שהשתתפו בחוג והלכו לעולמם. אלו הם אלתרקה קריב והֵנָה רותם, גם הם אנשים שפעלו בעולם החיצון, ועם זיקנתם פנו שוב אל החיפוש במקורות. “בבוקר זרע את זרעך ובערב אל תנח ידך” (קהלת יא, ו).

    עתה, אנו סבורים, הם בישיבה של מעלה, חיים בתוך תבונה, התפשטות, רווחה: “ואתה לך לקץ ותנח ותעמד לגרלך לקץ הימין” (דניאל יא, יג).

    ישראל קורן

    מרצה בנושאי מחשבת ישראל

    יומן ליום השלושים

  • זיקה לכרמל

    יצאתי להכשרה ב-1925, היא שנת גֵאות לתנועה הציונית בליטא, ושיאה בחגיגות פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, שנחוגה ברוב העיירות במצעדים חגיגיים של תלמידי בתי הספר “תרבות” ותנועות הנוער. ברם, העליה לארץ נשארה כמקודם נחלה בלעדית כמעט של “החלוץ”… גם המצב הכלכלי עדיין לא דחק לעליה. באותה שנה חדלה כבר ליטא להיות ארץ-מעבר לציוני רוסיה וקבוצות חלוצים בתוכם, כמו שהיתה בראשית שנות העשרים…

    ההכשרה היתה חקלאית בעיקרה ורוכזה בשני איזורים: בסביבות קובנה, שם היו מצויים חקלאים יהודיים ושם הוקם גם משק הכשרה עצמי בשם “כיבוש”. לימים נתברר שמשק הכשרה זה שכרו יוצא בהפסדים כספיים. החכירוהו לכמה שנים וסופו שנשמט מידינו. גורל דומה נחרץ לנגריה משוכללת בשם “עבודה” בקובנה.

    – – –

    להכשרה חקלאית בכפר היו יתרונות חברתיים-חינוכיים רבים; המעבר מהווי-עיירה לסביבה של אנשי אדמה מושרשים עוררה שאיפה להידמות להם בעבודה, בלבוש וכו’. ולא חסרו גם גינונים של “גינדור חלוצי” – הליכה העירה בשבת בבגדי-עבודה דווקא ובנעלי-עץ (“קלומפעס” בלעז) לשם “עשיית רושם”. נוצרה מסגרת נוחה לפעולה לימודית וקריאה רבה, בעיקר בעיתונות וספרות-עבודה מהארץ שהגיעו בקביעות. אבל הבסיס הכלכלי היה רעוע למדי, כי תמורת העבודה קיבלו רק דירה ומזון בתוספת סכום כסף זעום, שלא הספיק אפילו לבגדי עבודה.

    בזמנים כתיקונם נמשך זמן ההכשרה שנה עד שנה וחצי. קיים היה עקרון “הכשרה עד עליה”. עם הפסקת העליה נתערער לגמרי הבסיס הכלכלי ורבים נאלצו לחזור הביתה עד לעליה. המעטים שנשארו, רובם נאלצו לעבור לעבודה בעיר.

    עם חידוש העליה, בשנת 1929, הוקם קשר עם קבוצת חברים שהיו איתנו יחד בהכשרה, עלו ב-1926 והיו ממייסדי גבעת-ברנר ב-1928. כך הגדרנו את עצמנו לקיבוץ המאוחד.

    עליתי ארצה, ואחרי שהייה קצרה בגבעת-ברנר נשלחתי לעזרה לגשר (כיום אשדות יעקב). כעבור שנה חזרתי אמנם לגבעת-ברנר, שרק התחילה בפיתוח משק וקיומה העיקרי על עבודה במושבה.

    נוף המושבה והעבודה בתוכה לא קסמו לי כבר מיומי הראשון בארץ. לא פסחו עלי גם לבטי-קליטה, כמו אצל רוב חברי העליה החמישית, מלווים ויכוחים סוערים, שעיקרם בהרגשת “קיפוח” מצד העליות הקודמות, ש”נטלו” לעצמן תשעה קבין של ראשונוּת… מתוך רצון להיחלץ מכל ההתלבטויות החלטתי לעבור את הארץ ברגל, וכך נזדמנתי לפלוגת יגור, שכמה מחבריה הכרתי בגשר.

    זיקה ראשונה לכרמל נקבעה עוד בשלהי שנת 1929, במועצת הקיבוץ ביגור. הימים ימי ראשית סתיו, אחרי היורה, ועיני כל באי המועצה נשואות לכרמל המוריק והרענן. תוך כדי דיבור אירגן סירני ז”ל קבוצת משוטטים. עלינו בהר והוא בראש, ובהתלהבותו האופיינית לא שעה למחאותיהם של מארגני המועצה על בזבוז הזמן.

    כעבור שנתיים ניתנה לי הזדמנות להתבשם מנופו של הכרמל ולהכיר מקרוב גם את נופה האנושי של הפלוגה, ששימעה הגיע אלי מרחוק. ברקע הימים ההם של “הספר הלבן”… ומבוכה פוליטית, שפל כלכלי וחוסר עבודה, בלטה במיוחד “החאליאסטרה הקלוסובאית” בפלוגה – בנכונותה לכל עבודות-כיבוש, ללא חשבונות רבים, בחדוות-כיבוש ובשירה מדי בוקר וערב, ביציאה לעבודה ובחזרה.

    למחרת בואי ליגור ניגש אלי סדרן-העבודה והודיע לי בפשטות – “אתה מסודר לכמה ימים למחצבה”. ומאז נמשכה עבודתי במחצבה ימים רבים.

    זלמן שֶׁר

    ספר יגור, עמ’ 332

  • חייו של זלמן שר

    [קטעי זיכרונות]

    הזיכרון הראשון שלי קשור עם המושג “טרנספר”.

    לפני מלחמת העולם הראשונה גרה משפחתי בעיירה ששמה יעקובשְׁטָט, על נהר הדווינה, קרוב לריגה בירת לטביה. עם פרוץ המלחמה החליטה ממשלת רוסיה הצארית שהיהודים אינם אזרחים נאמנים לה, ועל כן יש לטרנספר אותם ממקום מושבם לתוככי רוסיה, הרחק מזירת הקרבות.

    הזיכרון הראשון שלי הוא מוחשי, ליתר דיוק – חזותי: כדי להגיע לתחנת הרכבת היינו צריכים לחצות נהר. הגשר היחידי שהיה על הנהר היה תפוס על-ידי הצבא, והיינו צריכים לעבור במעבורת. כיוון שאנחנו, היהודים, לא רצינו שיעשו לנו טרנספר, היו לצבא אמצעים פשוטים מאוד: פלוגות של קוזקים ביצעו עוצר והתחילו להצית את בתי היהודים. מובן שמול שיטות כאלו לא היתה לנו תשובה. שכבנו איפוא על החוף וחיכינו למעבורת. אני עדיין רואה את השריפה העצומה שהיתה מהצתת הבתים, וכך נחקק העניין בזיכרוני…

    – – –

    היינו משפחה ברוכת ילדים – שישה במספר… אני הייתי ה”סנדביץ'” – השלישי בתור, ובשנת 1914 הייתי בן שבע.

    היחסים בין אמא ואבא שלי היו מאוד עדינים. אף פעם לא הייתי עֵד למריבות משפחתיות. אף פעם לא שמעתי את אבא מרים את קולו על אמא, וודאי שלא הרים יד עליה או עלינו, הילדים. באותם הימים קיבלתי זאת כמובן מאליו, אבל מאוחר יותר למדתי להעריך את היחסים היפים שהיו בין הורי.

    כשהגענו לרוסיה פגשנו קבוצה קטנה של יהודים שהיתה להם זכות ישיבה בכל מקום, גם מחוץ לתחום המושב שהיה מוגבל ליהודים. לאותם יהודים היתה בעיה: כיוון שהגיעו אלפי פליטים היה צורך לספק לכולם בשר כשר. התחילו לחפש בעלי מקצוע במלאכת השחיטה ואבא קפץ על המציאה, משום שעוד לפני כן החליט שאיננו רוצה להיות פליט, כי פליט פירושו להיות בעל מעמד נחות, המתקיים ממעשי צדקה, ואבא לא רצה בכך. הוא הזדרז איפוא ומצא דירה, למרות שהיינו משפחה ברוכת ילדים והיה בכך קושי מסויים. לאחר מציאת הדירה חיפש עבודה, ונזכר שבבחרותו למד להיות מנקר בשר לפי ההלכה היהודית. מאחר והשוחט היהודי לא הספיק את כל העבודה והיה לו צורך בעוזר, הציע אבא את עצמו והתקבל לעבודה כשוחט.

    למזלו של אבא, אותו בעל איטליז היה אדם הגון וישר, וכעבור זמן-מה הוא הציע לאבא להיות שותפו…

    – – –

    אבא רצה שמהלך החיים יהיה נורמלי עד כמה שאפשר, ופירושו של דבר שמקומי היה לא בבית אלא בבית הספר. אבא רצה גם שנקבל חינוך יהודי. כך התארגנו כמה משפחות של פליטים ששכרו מורה פרטי שילמד את ילדיהם פרקים ביהדות…

    כך התנהלו הדברים על מי מנוחות, עד שפרצה מלחמת האזרחים ברוסיה. את המהפכה הראשונה, בפברואר 1917, עוד עברנו בשלום, אך אחרי המהפכה השניה, באוקטובר 1917, התחילו הבעיות… כשהגיעה המהפכה אלינו חשנו לראשונה מהו פוגרום… החלטנו לברוח ולקחנו איתנו רק מה שאפשר היה לשאת בידיים. כל הרכוש והריהוט נשאר, ואנחנו ברחנו לוולגה…

    אבא התגלה לי כאדם בעל אופי חזק וניסיון חיים רב ובעל חוכמת חיים. אני זוכר שהגיע ערב פסח 1920. מלחמת האזרחים ברוסיה בעיצומה, המגיפות מכות והולמות, וכבר רעב ומחסור במצרכי מזון. אבא לא מצליח להשיג קמח חיטה, שהוא קמח לבן, ומסתפק בקמח שיפון, שהוא שחור, אך העיקר שתהיינה מצות לחג.

    איך עורכים סדר של פסח כשהמצב הוא שיש הרבה חצאי משפחות? היתה זו הפעם הראשונה שראיתי מה זה סדר פסח משותף… משום-מה קבעו שאבא יהיה אב-הסדר. לפני תחילת הסדר פרצו אנשים בבכי, שקשה היה להסתיר אותו. אבא קם, נתן דפיקה בשולחן והכריז: “הערב סדר של פסח ולא תשעה באב. יש להפסיק את הבכי. לא מפרים חג”. כך הוא הכריז, אבל דמעותיו זלגו אל תוך זקנו ונבלעו שם.

    – – –

    רבים בינינו מתברכים בכך שגדלו בבית ציוני. אני לא יכול לומר זאת על עצמי. אבא שלי לא היה ציוני; הוא לא היה חבר בשום מפלגה ציונית… להפך, הוא התייחס לציונים קצת בזילזול. הוא אמר על הציונים שהם רק מדברים הרבה. יושבים בגולה ועושים רעש גדול ולא יותר מזה.

    יחסו האמיתי של אבא לארץ-ישראל היה קצת שונה…

    אני זוכר שערב אחד אבא בא מבית הכנסת מאוד נרעש ונרגש ואמר לי: “הציוניסטים שלך עושים עם ארץ-ישראל מה שהם רוצים: רוצים – נוסעים; רוצים – נשארים. מה זה – חוזרים מארץ-ישראל??? אסור לזרוק את הארץ”.

    הרהבתי עוז ושאלתי את אבא: “אבא, איזו ארץ-ישראל אתה רוצה?” הוא השתתק, שקע בהרהורים, עצם את עיניו בריכוז ובכמיהה ואמר: “אתה יודע, אני רוצה ארץ-ישראל כזאת שבה סנדלר יכול להיות רבי; ואפילו זה שעוסק במלאכות של גויים – חופר בורות ותעלות, גם הוא רבי. ואתה יודע – זכות הראשונים לעלות לארץ היא לאלה שנמצאים בגלות כפולה – גם בגלות אצל הגויים וגם בגלות אצל היהודים”.

    הרגשתי כלפי הציונות היתה מיוחדת במינה. הנוער התהלך באותם הימים בהרגשה שהוא יכול להפוך עולם, עם ואדם בהבל פיו. ואולי אפשר לבטא זאת במשפט אחד של ביאליק שאמר: “דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה – אנחנו”. והדגש היה על המילה “אנחנו”. באבא ראיתי אדם שהיה אמנם לא ציוני, אבל היה לו חזון מיוחד בקשר לארץ-ישראל…

    פרק מתוך “חייו של זלמן שר”

    [החוברת המלאה נמצאת בארכיון יגור]