חוה לב

24/12/1914 - 17/11/2005

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' טבת התרע"ה

תאריך פטירה: ט"ו חשון התשס"ו

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: הבונים, החלוץ

אמנות/ספורט: ציור

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

חוה לב

חוה נולדה ב-1914 בעיירה טומשוב שבדרום פולין. בגיל צעיר עברה משפחתה לדנציג ששכנה על גבול פולין-גרמניה, לחוף הים הבלטי. דנציג הייתה אז עיר-מדינה חופשית ותוססת ובלטה בפעילותה הכלכלית, פוליטית ותרבותית. היו בה יהודים מקומיים רבים ובנוסף להם יהודים מרוסיה, פולין וגרמניה, והערבוב הזה הצמיח “יקים” מסוג מיוחד.
כשרון הציור של חוה התגלה כבר בגיל צעיר, והיא ציירה רבות בעיתוני הילדים בעיר. בגיל 16 החלה ללמוד, במקביל ללימודיה הרגילים, ציור אופנה בבית-ספר לאמנויות. סיימה לימודיה בהצטיינות ואף קיבלה מילגה ללימודי אמנות בבית-הספר היוקרתי ה”באוהאוס”, אך השנה הייתה 1933 והיא לא התקבלה בגלל יהדותה.
תנועות הנוער היו פעילות מאוד בדנציג, וחינכו לחברות, עזרה לזולת, וכמובן לציונות.חוה הייתה בתנועת
“הבונים-החלוץ” ושם גם הכירה את בן זוגה לעתיד – יעקב. הם נישאו ב-1937 ושנה לאחר מכן עלו לארץ. אחותה ושניים מאחיה עלו גם הם ארצה, אך הוריה ואח ואחות שנשארו ניספו בשואה.
ליגור הגיעו חוה ויעקב בעקבות חברים מדנציג. התנאים הקשים באותם ימים לא שברו את רוחם של בני הזוג, אך כשהכניסו לחדרם הקטן בצריף עוד מיטה שהייתה מיועדת לחבר נוסף (ה”פרימוס” המפורסם), הם אמרו – עד כאן! – ביקשו אוהל לעצמם, בו גרו שני חורפים קשים וקרים עד שרווח.
חוה עבדה תחילה כמטפלת ומדריכה בבית-הספר “טיץ” של עליית הנוער, ועזרה רבות בחינוכם וקליטתם של החניכים. בהמשך עבדה חוה באריגה במפעל “גיזה” בחיפה, כמחסנאית בגדים בבית-הספר, ובמתפרות כמרכזת הצמריה. “היו לי כישורים בתחום היצירה”, כתבה בזכרונותיה, “לכן יכולתי לעבוד במקצועות שהיו לא רק עבודה אלא גם יצירה. פשוט הלכתי לעבודה בשמחה…”
ב-1941 נולד בנה הבכור רפי, ובשנים הבאות נוספו גם זאביק ומיקי. ו”הכל היה טוב..” אך אז נפטר יעקב לפתע והוא בן 47 בלבד, וחוה שנשארה לבדה גידלה את בניה בעצמה, באהבה ובמסירות. עם השנים חבר אליה יעקב וינר והיה לצידה כשנחתה המכה השנייה – נפילתו של רפי כטייס ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. אך חוה המשיכה בחייה, ושתיים הן שעזרו לה בכך: אהבת הזולת והיצירה האמנותית. האהבה האמיתית, הפשוטה והכנה, שרחשה לכל הסובבים אותה, מבוגרים וצעירים גם יחד – נגעה לליבם, חזרה אליה מהם כפל-כפליים, וחיזקה אותה ברגעיה המרים. והיצירה תמכה גם היא: “הציור והפיסול הם שעזרו לי להוציא את כל הכעס והצער שהיו בתוכי כשרפי נפל” – כך כתבה.
היו לה לחוה חיים קשים אך יפים, עצובים אך מלאים. נועם הליכותיה, אצילותה וקיסמה האישי יישארו עם בני משפחתה הענפה ועם קשת ידידיה המגוונת, ותמונותיה ופסליה המפוזרים בדירותיהם של חברים ביגור וברחבי הארץ יזכירו לנו תמיד את האישה המיוחדת הזו, שבדרכה שלה אהבה את כולנו, ואנחנו אותה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בעקבות תערוכה

    ביקשו ממני לא פעם שאכתוב משהו על האמנות שלי. אני, כאילו, לא הולכת עם הזמן, עם הזרם האבסטרקטי, המופשט. לא פעם הרהרתי מדוע איני יכולה להתנתק מסגנון הציור שלי, והגעתי למסקנה שפשוט אעשה שקר עם עצמי אם לא אצייר את מה שאני מרגישה.

    העיניים והלב הם שסופגים את הטבע ואת החיים סביבנו, וזאת אני מנסה לתרגם לשפת הציור.

    בגליון “מעריב” מה-12.6.87 כתב האמן מיכאל קובנר (בנו של המשורר אבא קובנר) מאמר בשם: “בזכות המובנות ובגנות הבילבול”. עניינו של מאמר זה בסגנון הציור העכשווי, שהגיע, לדעתו, לפרשת דרכים. האמנים אינם יודעים מהי מטרתם, כאילו מטפסים על סולם עד שאזלו שלביו ויש צורך לרדת.

    ממאמר זה שאבתי עידוד רב.

    שני משפטי מפתח מאותו מאמר:

    – “האמנות והאמנים נעשו פחות ופחות מובנים ליותר ויותר אנשים… הממסד אימץ את פרשניו, שאימצו את אמניהם ונוצרה כת סגורה. קבוצה זאת פיתחה יחס עויין לכל מי שלא הבין אותה או התנגד לה”…

    – “…איינשטיין אמר: אם את הרעיון שלי איני יכול להסביר לאימי, סימן שמשהו לא בסדר ברעיון”…

    ביקרתי פעם בתערוכה. בכניסה נתקלתי בקרש שהיה מונח על הרצפה. מתוך רצון שאחרים לא ייפגעו הזזתי קרש זה הצידה. בעלת הגלריה אמרה לי: “גברת! זה פסל. הקרש הזה שייך לפסל המונח ליד הקיר”.

    קשה לי לקבל אמנות כזו.

    חוה לב

    יומן יגור, 26.6.1987

  • דברי ביקורת על תערוכה

    הרשינו לעצמנו להציץ במחברת המבקרים ולדלות משם מספר התייחסויות:

    – בישראל אור מיוחד ותמיד מתחלף. עושה את הטבע כל פעם אחרת. לפעמים ים כמו שמים, לפעמים שמים כמו ים. הכל כמו חלום של כסף וזהב.

    את כל זה אני מרגישה בתמונות שלך.

    מזל שאת יודעת לראות בעצם פשוט – משמעות גדולה.

    [עולה חדשה]

    – ציורים מטריפים.

    – חגיגה לעיניים וללב – יישר כוחך.

    [יומן יגור, 31.5.1991]

  • תמונות מהחיים עם חוה לב וציוריה

    תמונה ראשונה – דנציג

    דנציג של סוף שנות העשרים. עיר מחוז ידועה וגדולה, שבה משגשגות התרבות והאמנות לצד המסחר והעסקים. לימים, לאחר המלחמה הנוראה, היא תיקרא בשם גדנסק ותסופח לפולין.

    באחד מעיתוני סוף השבוע יש מדור לילדים, ואוה בת ה-14, שאוהבת לצייר מאז ילדותה, מעיזה ושולחת למערכת ציור מעשה ידיה. אין גבול לאושרה כאשר היא נענית בחיוב והציור מתפרסם בעיתון…

    “מאוד רציתי ללמוד ציור, אך לא מצאתי מסגרת מתאימה שתהיה קרובה לבית. ידיד של המשפחה הכיר צייר מפורסם שלימד ציור בטכניקום, מחוץ לעיר. אותו אמן הסכים לקבל אותי לשיעורים שלו פעם בשבוע”…

    בגיל 16, נוסף ללימודים הרגילים היא לומדת גם ציור אופנה, כדי שיהיה לה מקצוע בארץ ישראל. בקווים דקים, מדוייקים, היא רושמת את גופה של דוגמנית עירומה. “לא הבאתי את הציורים הביתה, כי ההורים לא היו נותנים לי להמשיך…

    בשנת 1933 זוכה חוה למילגת לימודים בבית הספר היוקרתי “באוהאוס”, אבל ברלין של לפני המלחמה כבר לא מקבלת נערה יהודיה ללמוד בבית-ספר גרמני.

    תמונה שניה – יגור

    בשנת 1938 הגיעו חוה ויעקב לארץ עם תנועת “הבונים”…

    “ציור אופנה כמובן לא היה נחוץ ואיש לא ידע שאני ציירת. את התערוכה הראשונה שלי ביגור, ציורי אופנה, הצגתי כעבור שש שנים. היה לי מזל שמיד כשהגעתי ליגור התחלתי לעבוד כאם-בית בבית הספר “טיץ” עם איטה בנארי…”

    לאחר מכן הצטרפה חוה למפעל האריגה “גיזה”. הבדים, שנארגו מצמר כבשים, נחשבו בעלי ערך רב ועבודות היד נמכרו לחנויות. חוה נעזרה בכשרונה כדי לצייר דוגמאות על כריות, ואלה שולבו אחר-כך בשטיחים.

    “היה לי מזל בעבודה. סתם לעבוד בבית ילדים לא משך אותי, והאריגה נתנה לי סיפוק”.

    היצירתיות ליוותה את חוה גם בעבודתה עם מתכנן הגנים שלמה ויינברג (אורן). לפי מידות שהוא רשם בשרטוט חופשי היא ציירה גנים לתפארת.

    בשנת 1956, לאחר שהיתה ארבע שנים מחסנאית של בית הספר, קראו לחוה לבוא לעזרת מתפרת הטריקו, וכדי ללמוד תפירה שלחו אותה לקורס של ששה שבועות בתל-אביב…

    “אף פעם לא עמדתי במקום. תמיד המשכתי הלאה. כל השנים הייתי מרוצה ואף פעם לא רציתי לעזוב. מקום עבודה מתאים זה בעצם הדבר הכי חשוב. עבודה זה כל החיים”.

    תמונה שלישית – אהבה

    ציוריה של חוה מקשטים לאחרונה את מועדון החברים. הנשים, הנופים והפרחים מוכרים ואהובים כמעט בכל בית ביגור, ושורדים בהצלחה את כל זרמי האמנות וגלי האופנה.

    שיחה עם חוה מפריכה את הדעה הרווחת שאמן וקיבוץ לא הולכים יד ביד. האטליֶיה שלה היה תמיד קרוב לביתה וקרוב ליד המושכת במכחול, ונדמה שהציור שומר על נעוריה.

    באחד העיתונים נכתב: “שימו לב לעבודותיה של חוה לב, 80, שגם היום לא נופלות במאום מאלו שיצרה בנעוריה”.

    [יומן יגור, 29.9.2000]

  • תמימות פשוטה ואסתטיות שלווה

    פעם נוספת ניתנה לנו הזדמנות להציץ, באמצעות האמנות, אל יכולת הביטוי של חברה יוצרת, החיה עמנו ובתוכנו. תמונותיה של חוה לב ברובן פיגורטיביות הן, וכולן לקוחות מן המראות הקרובים הסובבים אותנו – ובעיקר את חוה עצמה. הציורים מקרינים אסתטיות, פשטות, שלווה ועדינות – המדברים בשפה בהירה אל לב הצופה.

    הדקוּת, ובעיקר הנשיות הרכה והבשלה, ניבטת מן התמונות ומאפיינת אותן. יש כאן מראות נוף, קוצים, קומפוזיציות, פרי ופרח. אך מרשימים ביותר, בכוח רגישותם, הם הרישומים-בשחור של הדמויות ושל פני-האנוש.

    הקווים של חוה אינם זועקים, ותמונותיה אינן קורעות שחקים. הן אינן קוראות לחוויות פנטסטיות של השתתפות במאורעות גדולים. בשקט וברכות צופה אתה אל פנימה, אל חוויית התוך, שנימת-החלום והתחושות הפנימיות נסוכה עליהן. כשאתה עומד לפניהן – אינך יכול שלא לספוג את רוך הצבעים, לרוות מן האסתטיות השלווה, מן התמימות והפשטות המוקרנים אל הלב בכשרון כה מבורך. אם אפשר היה להביע במילה את התחושה – הרי שזו תחושה של תודה עמוקה לחוה, על כל הטוב שהצופה נטל עימו מתערוכה זו.

    חברה (יגור)

    [“קיבוץ”, 12 באוגוסט 1970]

  • לסבתא חוה

    לסבתא חוה

    הלוואי ויכולתי עוד פעם אחת

    לשבת איתך בסלון

    הבית עמוס באמנות שלך

    אבל יש תחושה של מרחב

    צבעים, צורות, רגשות, מחשבות

    נמזגים להרמוניה אחת

    ההרמוניה שכמו שימרה אותך

    צעירה גם בתוך הזיקנה.

    כשדיברתי אליך ידעתי היטב

    אָת מקשיבה לי ומבינה.

    ועכשיו את מלמדת אותי שיעור למתקדמים

    שיעור אחרון לחיים

    על החומרים מהם יצרת את פסלייך

    על מוות, פרידה ומעגלים.

    ובכל זאת

    יש בי עוד רצון

    הלוואי ויכולתי עוד פעם אחת

    לשבת איתך בסלון.

    אוהבת ומתגעגעת

    כרמל