חווקה זעירא

08/08/1913 - 21/08/1986

פרטים אישיים

תאריך לידה: ה' אב התרע"ג

תאריך פטירה: ט"ז אב התשמ"ו

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ הצעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: צבי זעירא

חווקה זעירא

חווקה נולדה בשנת 1913 להוריה זהבה וחיים מרקוס, בפולין, בעיירה קטנה ויז’נא אשר בפלך לומז’ה. בת בכורה ל-5 אחיות. עובדה אשר העמידה אותה בראש סולם ההתחייבויות המשפחתיות במישור השאיפות הרוחניות – ציוניות אשר טופחו במשפחה והביא להגשמה מאוחר יותר.
בית ההורים היה בית דתי ועם זאת פיעמה בו רוח הציונות המעשית. בשל אלה נשלחה חווקה בנערותה לסבא שלה, שהיה רב גדול ומפורסם בעיר צ’רנובצה כדי ללמוד בבי”ס “תרבות” אשר מגמותיו התאימו לתפישתה הציונית של המשפחה. בגיל 17 הצטרפה לתנועת “החלוץ הצעיר” בה הייתה פעילה ובית המשפחה היה לאכסניה עבור השליחים מהארץ. ביניהם הגיעה גם חומה חיות ז”ל, שלאחר מכן בהשפעתה הצטרפה חווקה לקיבוצה – יגור. לאחר שנה וחצי בקובל, בקיבוץ הכשרה לעלייה לארץ, בעבודה קשה כחוטבת עצים ביערות – הגשימה מאוייה ועלתה לישראל בשנת 1932. הגיעה ליגור. כאן הקימה ביתה עם צבי ונולדו שלושת בניה: אורי, יעקב ורוני. עם הגיעה לארץ, לא נחה ולא שקטה עד שהצליחה להביא את כל משפחתה הענפה לישראל בעזרתו הרבה של ישראל בר-יהודה ז”ל אשר היה מזכיר יגור באותם הימים, ובכך ניצלה המשפחה מגורל השואה אשר ניצניה הנצו אז.
ביגור השתלבה חווקה בקבוצת המְרַצְפוֹת אשר נשלחה לעבודות חוץ בחיפה: בקולנוע “ארמון”, בי”ח “רמב”ם”, מרכז מסחרי, “בית השעון” בהדר, בבתים פרטיים, ברמת הכובש, תל-חי ובכל רחבי הארץ בתקופת זמן של עשר שנים.
למעלה משלושים שנים עבדה חווקה בחינוך, כמטפלת בגילים שונים וכמרכזת טכנית של ועדת חינוך, תפקיד אשר הפגיש אותה עם כל גילאי בית הספר אתם יצאה פעמים רבות בתנאים לא תנאים, למחנות ופעילויות אחרות, אשר הגבירו את מעורבותה בחיי הדור הצעיר.
עם מותם הפתאומי של רוני ואחריו אורי הסתגרה חווקה בסבלה, והשקיעה יחד עם צבי את אהבתם ומסירותם בנכדים ויצרו אתם קשר משפחתי הדוק ומיוחד במינו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרה של חווקה זעירא

    בלילה היתה סערה והרוח עקרה עצים. על הכרמל נפלו אורנים שנאחזו בכוח באדמה הנגרפת, והותירו שורשים קרועים וגזעים עקורים. גשם לא ירד. רק הרוח במשב עז וקר עברה גם ביגור, שברה את עץ החרוב רחב-הצמרת, שנפל לרגלי הגבעה שלנו והוא ירוק וצילו פרוש על כל הגן. אף עלה לא נשר ממנו, והוא כרע, נפל וליבו שבור. הוא לא היה חולה ומזיקים לא פגעו בו, אך הגזע העבה והרחב היה אכול בתוכו. משהו התפורר בתוכו במשך השנים, ועתה הותיר בור עמוק וענפים שבורים.

    ככה ראיתי את חווקה. תמיד דמיתי אותה לעץ חזק. איתן עמדה במקומה. לא הרבתה דברים, וכאשר אמרה מילה היא נחקקה עמוק בליבך, ללא פקפוקים.

    שם, על ההר בראש פינה, במורד התלול, נמצא קברו של אוּרי, בנה הבכור, ושם נשמעה זעקתה קורעת-הלב של חווקה: “זה כבר יותר מדי”. זעקתה עדיין מהדהדת בליבי מאז. חשבתי שהיא לא תוכל לקום ממקומה. חשבתי שלא יהיה לה כוח לזוז.

    אך חווקה קמה. בצעד בטוח ובראש זקוף אספה אליה את כל המשפחה. תחת צל צמרתה חסו.

    היא היתה איתנה כמו עץ החרוב שלרגלי הגבעה שלנו, אך במשך השנים משהו התמוסס בתוך תוכה, ואיש לא ידע. והנה, במשב הרוח הסוער של החיים משהו נקרע בתוכה, ובמשב הרוח הסוער גם היא נפלה.

    חווקה, יהי זכרך ברוך. תמיד אזכור אותך איתנה, אמיצה, ישרה וזקופה, למרות כל הצרות והפגיעות.

    צפורה ורדי

    יומן יגור, 7.3.1986