חומה חיות

08/09/1897 - 27/05/1961

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"א אלול התרנ"ז

תאריך פטירה: י"ב סיון התשכ"א

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: דרור, החלוץ, החלוץ הצעיר

עבודה: מכבסה, משתלה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: (בוזיה) חיות ברכה

חומה חיות-טבנקין

חומה נולדה בעיר קובל אשר בווהלין. בית ההורים, אלכסנדר-זוסיא וגיטל
חיות, היה רווי רוח חסידות וציונית דתית. אחרי מות האם בקובל, עלה
האב בשלהי 1933 ארצה, חי ונפטר ביגור (1943).
חומה הייתה הבת הצעירה במשפחה. למדה בגימנסיה רוסית בקובל
ובאוניברסיטה בקייב. רוותה מנעוריה ממקורות התרבות הרוסית הכללית
והמהפכנית, ומן האוירה היהודית המסורתית, הציונית שבבית ההורים.
בקייב, כסטודנטית, היא נמנית עם אנשי הקבוצה הציונית-סוציאליסטית
“דרור”, שבהדרכת ו. זליקין, ופעילה בהגנה העצמית. משהוטל האיסור
על הפעילות הציונית בברית המועצות, החליטה קבוצת “דרור” לעבור
לפולין, לפעילות בין ההמונים היהודים שם. חומה הייתה פעילה בהעברת
הקבוצה במחתרת, בסוף שנת 1921, מברית-המועצות לפולין.
שם היא המשיכה בפעילותה ב”דרור”, ב”החלוץ” וב”החלוץ הצעיר”,
שהייתה בין מניחי יסודותיו. חינכה מאות נערים ונערות, מערי פולין
ומעיירותיה, בסניפי “החלוץ הצעיר” ובקיבוצי ההכשרה.
השתתפה בועידות העולמיות של תנועות הנוער החלוציות בדנציג, ושיתפה
פעולה עם משלחת ההסתדרות והקיבוץ המאוחר ל”החלוץ”
בשנות 1924 – 1926, שם נפגשה עם יצחק טבנקין, ומאז עשו דרכם יחד
בחיים ובתנועה.
בשלהי שנת 1929, לאחר מאורעות אב תרפ”ט, עלתה חומה ארצה,
לקיבוץ המאוחד. תחילה נשלחה לקבל הכשרה חקלאית, ועשתה כשנתיים
בחבורת הפועלות בפתח-תקוה. בשנת 1931, כשעל קבוצת החוגים
הצעירה, השוכנת באהלים ובצריפים ליד מעין-חרוד, עובר משבר נפשי
וחברתי חמור, נשלחה חומה עם קבוצת חברים מישובי הקיבוץ להושיט
עזרה וסעד לקבוצה. לאחר שעשתה קרוב לשנה עם חברי החוגים
הגיעה בשלהי 1932 לביתה בקיבוץ המאוחד, לפלוגת יגור.
מאז ועד יומה האחרון חייתה חומה בכל נפשה ומאודה, בנאמנות בלהט
ובמסירות ללא שיור, את חיי ביתה – ישובה יגור, קיבוצה הארצי, תנועתה
עמה וארצה.
ביגור היא עובדת במשתלה, במכבסת-חוץ בחיפה, בשירותים, במזכירות
המשק, הייתה פעילה בהגשמת האיחוד של פלוגת יגור עם משק יגור.
פעמים אחדות כיהנה כמזכירת המשק. לאחר “השבת השחורה”,
29 ביוני 1946 עם ההרס שעוללו הקלגסים הבריטיים למשק ועם הגליית
מאות חבריו לעתלית ולרפיח, מתייצבת חומה להגנת המשק מול הצבא
הכובש, ובראש הפעולה לקימום המשק ולביצורו.
למעלה מעשרים שנה מגוייסת חומה לפעולה המרכזית של מזכירות
הקיבוץ. היא פעילה בייחוד בתחומי החברה, התרבות, ומשתתפת בכל
מכלול העשייה של מזכירות הקיבוץ.
כחברה למוסדות המרכזיים של הקיבוץ והמפלגה, השתתפה בכל
הבירורים התנועתיים והפוליטיים המכריעים. משקם המרכז העיוני של
הקיבוץ באפעל, והוא מרתק אליו יותר ויותר את טבנקין, המרצה בו,
נהפך צריפם של חומה וטבנקין באפעל לאכסניית-המגורים של מרבית
ימי השבוע, בעוד ששבתותיה של חומה הן קודש לביתה, ליגור.
חומה יצאה פעמים אחדות בשליחות לחו”ל. ב-1937, אחרי הקונגרס
הציוני, ביקרה בישובי היהודים וב”החלוץ” בפולין. בשובה ארצה, בימי
הפסקת העלייה, הייתה מיוזמי “עלייה ב'”, ההעפלה מקיבוצי ההכשרה
החלוציים. ב-1947 השתתפה בסמינר העולמי של “דרור” באיטליה.
ב-1959 השתתפה, עם יצחק טבנקין, בקונגרס היהודי העולמי
בשטוקהולם, וביקרה בברית-המועצות, בצרפת ובאנגליה.

מחלה ממארת הכריעתה. את חדשי חייה האחרונים בילתה בין כתלי
בית-החולים “תל השומר”.
ביום שבת י”ב בסיון תשכ”א (27 במאי 1961) נפטרה. למחרת היום
הובאה למנוחת-עולמים באדמת יגור.
על מצבת קברה שלמרגלות הכרמל נחקקה הכתובת:
חברה לאדם ולתנועה
שופעת בינה וחסד
חייה – הקיבוץ.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • יצחק טבנקין

    חומה – הזדהות עם הטבע, האדמה, הים, האדם. הזדהות עם בני עמה ברוסיה ועם המהפכה ברוסיה, הזדהות עם היהודים בפולין, עם התנועה והארץ, עם הקיבוץ והתקופה, ועם חיי יגור.

    חיה עם הקיבוץ, עם יגור, עם חברים חזקים וחלשים בעבודתם, בהישגיהם ובכשלונותיהם, עם ילדים וגדולים. ולבה הולם עם לב האדם גם מרחוק – אם זה ברוסיה, אם בסין ואם באירופה, ונושמת את נשמת האיש המחפש את היופי בחיים ובאמנות – בציור, בנגינה, בשירה.

    על הכל הביטה בבינה ובאהבה. עודדה, סעדה יחידים ורבים, חיתה חיי התנועה, המפלגה, ההסתדרות, המדינה, חיתה את מאמצינו, גם את חולשותינו וכשלונותינו, בכל מאודה.

    חיתה את הספר שקראה וביקשה לקרוע אופקים של השכלה ותרבות לפני כל חבר וחבר.

    חיתה את חיי המשק, הבניין והיצירה המתמדת, החג והאבל.

    חיתה בהולם המעשים עד שעתה האחרונה, בקיבוץ וביגור. וגם עם הרופאים והאחיות.

    חיתה בדממה רוויית חיים, עד שחייה עברו לדומיה.

    יצחק טבנקין

    (ליד מצבת קברה, ביום השנה לפטירתה, מתוך “בקיבוץ”)

  • הכלל והיחיד

    פעמים הנך מעמיד לעצמך את השאלה: מה ערך לכך שנתאספנו ומספרים אנו: היה אדם עשיר רו, רב תבונה, אמיץ לב אוהב ומסור? הן כל זה הלך מאיתנו. אבל דמות האדם הזה, הבלתי רגיל בתוכנו, היא הכרח לקיום מפעלנו. נחוצה לנו אותה רצינות החיים, אותה הזיקה הרחבה לעולם ולאדם, אותו השורש העמוק בתרבות אנוש ובתרבות העם, אותה האהבה העמוקה לבית הקיבוצי, אותה הסגולה להיות מושרש במקום ויחד עם זאת להשתייך לתנועה כולה, להיות נתון לענייני משק ולדאוג ליחיד…

    צירוף זה של סגולות הכרחי לנו כדמות אשר לאורה נחנך.

    איננו יודעים מה סוד השפעתו של אדם גם בחייו, על אחת כמה וכמה שאיננו יודעים מה סוד השפעתו לאחר מותו. אנו מעלים את זכרו, אנו שומרים את זכרו, אבל עם כל אי-ידיעתנו איך ימשיך לחיות בנו האדם – בכשרונותיו, באהבתו, ביכולתו – איך ימשיך לצמוח, מצווים אנו לעשות הכל שהוא יצמח ויגדל, ויעשיר אותנו, ויעלה אותנו…

    (1947)

  • חומה אשת הלהבות

    חומה! נעקר עמה קטע גדול מנוף חיינו. שהרי היא היתה אחת מאותם יחידים בתוכנו שבהתמזגם עם הציבור כולו הם מעצבים את קווי הדמות האופייניים המקנים לחברתנו את מהותה הספציפית, וזה בימים כתיקונם, כאשר החברה בהמונה שומרת אמונים למהותה, על אחת כמה וכמה בימינו אלה, כאשר החברה בהמונה זקוקה לרחמים ויחידים בעלי שיעור קומה ושאר רוח קובעים בנפשה.

    דמות בולטת כזו של חומה, בהיעדרה מחיינו יום יום ובשקעה בתהום הנשיה – משנה בנופנו, מהווייתנו.

    ונוף ציבורנו – אחר; איכותנו – שונה.

    היא היתה נוחה מאוד, מבט עיניה רך, במפגש עם אדם, אם גם הכרנו אותן בברק המר של האין-אונים, של החרב המתהפכת. אך הנה וגון הפלדה בעיניה, וכולה התלקחות. זאת חומה אשת הלהבות במאבק על העניין הציבורי, על הערך התנועתי, על הדרך.

    בשנים האחרונות היתה חומה באי-נחת מסוימת בבית, שהרי היא היתה כל כולה התנועה, הקיבוץ ובעיותיו, ובנוסף – התנועה במצוקתה, וטבעית, לכן, התוקפנות, הקפדנות עד כדי דוקרנות, מלחמה עד כדי כאב.

    ואנחנו כמעט כולנו, מי פחות ומי יותר, שוקעים בביתנו ובצרותיו, ונדמה לנו – זה עולמנו כולו, ושוקעים בו עד כדי צמצום אופקים. ונוספו: עולם של קטנות, של כמיהה למעט נוחיות, למנוחה ולשלווה, שהרי באונו ימים ועברנו אילו תחומים של גיל ומצוקות, וגם כאשר עולמנו זה – עולמו של הבית הקיבוצי, הרי גם כאן בצמצומו, טעם של אגוצנטריזם. ואילו היא, כל כולה, בכל רמ”ח ושס”ה – “אנחנו!” ולא “אני”.

    וכך, בהתנגשות המוזרה הזאת, היה מי שראה בחומה כאילו אדם שמחוץ לבית. והיא נשאה זאת ודאי בצער רב ובכאב.

    מי יודע ערכו וגדלותו של אדם בימינו, שאינו נכנע למציאות זו של חוסר אונים, לזעם שאין בו מן ההפריה, לחוסר ערכי חיים וטעם חיים, אלא עושה מעשיו יום יום בצנעה, ללא זוהר וברק, ללא כתר והילה. שליחי ציבור הם, שזה מזמן הולכים ופוחתים, חוטבי עצים ושואבי מים לעם רב.

    עם הסתלקותה מצטרפת חומה לעולם של עבר, עולם של שכחה כמעט. הנה הולך ומתהווה עולם אחר במהותו הנפשית, ואנחנו בני הדור מתהלכים בו כמי שעבר זמנם והם אינם רוצים, אינם יכולים לעבור מן העולם.

    ותפילה לי: רוח זו, שכה סערה בחומה, רוח של היחיד אשר חייו מוקד נצחי לאדם במלחמתו לטוב, אשר תחומי חייו אינם בצמצום אלא בגדלות מלחמתו של האדם ליצירה חדשה, לאופקים רחבים – מי יתן ותחזק באדם ותדבק גם בדורות הבאים.

    נחמן רבינוביץ’

    (מתוך הספר “חומה חיות”, 1963)

    .