חיה ברקת

27/05/1914 - 19/05/2001

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' סיון התרע"ד

תאריך פטירה: כ"ו אייר התשס"א

ארץ לידה: רומניה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אברהם ברקת

אחים ואחיות: יהושע גנדלמן

חייקה ברקת

חייקה נולדה בעיר ידניץ בבסרביה ב-27.5.1914, להוריה רבקה וגרשון גנדלמן. היא גדלה עם אחיה, יהושע, בבית שהיה דתי-ציוני. בנערותה הצטרפה לתנועת נוער ציונית ויצאה להכשרה.
בשנת 1935, כשהייתה בת עשרים ואחת, עלתה חייקה לארץ, בעידוד אביה, שהרגיש שמשהו עלול לקרות לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה. כשלוש שנים אחריה עלה גם אחיה לארץ. חייקה הגיעה היישר ליגור. בתחילת דרכה במשק עבדה זמן קצר ברפת ואחר-כך עברה לעבוד במחסן הבגדים. ביגור הכירה את אברהם בלנקנשטיין – ברקת, נישאה לו, והם חיו שנים ארוכות ביחד. לאחר מותו של אברהם יצרה חייקה קשר עם יעקב בוקי וחיה לצידו.
חייקה הייתה אשה טובה ואוהבת אדם. היא אהבה לעזור לחברותיה בעבודה בכל עת כשנדרשה. הייתה חברותית ומלאת חיים. היא ידעה להקשיב בסבלנות לכל אחד. חייקה הייתה אופטימית, ללא דאגות והיה לה טוב. בקשריה עם אנשים, חברים, משפחה, חיפשה חייקה את הצד החיובי שבאדם והתעלמה מצדדים אחרים. חייקה אהבה לעבוד מתוך אמונה שהעבודה נותנת ערך לאדם ומחזקת אותו. שמחה כאשר אחרים נהנו מפרי עמלה. היה חשוב לה להגיע כל יום לעבודה ולשמור על סדר יום קבוע. ואכן, היא זכתה לעבוד ולהיות מוערכת עד יומה האחרון.
חייקה שהייתה חשוכת ילדים, שמרה כל השנים על קשר חם עם בן-אחיה, שהיה לה כבן, ועם ילדיו ומשפחתו של יעקב בוקי.
לפני יומיים נדם ליבה לפתע. היא מתה מיתת נשיקה בביתה, בשיבה טובה, שבוע לפני שמלאו לה פ”ז שנים.

אֲנָשִׁים צְנוּעִים מֵתִים בְּשֶׁקֶט,
כִּמְעַט בִּנְשִׁיקָה.
הַרְחֵק מִמִּלִּים.
הֵם אֵינָם נִלְקָחִים לַשָׁמַיִם
בְּמֶרְכָּבוֹת שֶׁל אֵשׁ.

אֲנָשִׁים צְנוּעִים נוֹתְנִים אֶת לִבָּם בּשְׁתִיקָה.
הֵם אֵינָם סוֹחֲבִים עַל גַבָּם אֶת הָעוֹלָם כֻּלוֹ –

עלי אלון

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • חברות / מאת: דבורה אבינרי

    חיה גנדלמן (אחר-כך ברקת) ומלכה לרנר (אחר-כך שוחט) אמי ז”ל

    היו חברות עוד בחו”ל.

    כשעלו לארץ הן ידעו שזה לתמיד – לא לטיול.

    שתיהן הגיעו לישראל מארץ אחרת.

    עזבו הורים, משפחה, חברות לתפארת.

    חיה הגיעה לקיבוץ יגור

    וחברתה מלכה עברה לפתח-תקוה לגור.

    במשך שנות דור הצטלבו הדרכים

    ולמרות הקשיים, הבעיות והמכשולים

    שתיהן היו חברות טובות לאורך השנים

    והזיכרונות שנשארו – מאוד נעימים.

    אני זוכרת את חייקה עוד כשהייתי ילדה קטנה

    כשבאתי לבקר בקיבוץ היינו מטיילות בגינה.

    בחופש הגדול הייתי באה לשבוע

    וזה הפך להרגל קבוע.

    אהבתי לבוא אל חייקה ואברהם

    כי תמיד היה אצלם נעים וחם.

    לחייקה היה את החיוך הגדול ביותר בעולם,

    חיוך שנשאר כל השנים ועד היום האחרון לא נעלם.

    אברהם נפטר, עברו השנים,

    גם אני “גדלתי” ובאתי לבקר עם הילדים.

    הכרנו את בוקי ושמחנו שלחייקה היה טוב

    והסימן העיקרי לכך היו חיוכים לרוב.

    אמי נפטרה והדבר את חייקה מאוד ציער

    אבל היא הצליחה על כך להתגבר.

    גם כשבוקי נפטר חייקה המשיכה לחייך, וסיפרה

    כמה טוב שהיא בריאה ועדיין עובדת כל יום במתפרה.

    ואני המשכתי לבוא ואותה לבקר

    עם הילדים והנכדות – וזה היה מרגש עוד יותר…

    בחג הפסח האחרון באנו כולנו לביקור

    ולא ידענו שזה יהיה הביקור האחרון ביגור.

    תמיד אותך בלב נזכור

    עם חיוך רחב ופנים מלאי אור.

    יהי זכרך ברוך.

    דבורה אבינרי