חיה קריב

25/08/1914 - 01/02/1996

פרטים אישיים

תאריך לידה: ג' אלול התרע"ד

תאריך פטירה: י"א שבט התשנ"ו

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אלתר קריב

נינים ונינות: לוטם שגיא, נגה שגיא

חייקה קריב

נולדה: 25.8.1914
נפטרה: 1.2.1996

חייקה נולדה בפולין, בעיירה הקטנה לינוב, להוריה זלדה וירחמיאל. ארבעה ילדים נולדו למשפחה: פייגה, צביה, חייקה ואהרון. פרנסתם באה מאחזקת אכסניה, אבל המשבר הכלכלי של שנות העשרים בפולין לא פסח גם על המשפחה, ומצבה הוחמר מאוד. גם תכניותיה של חייקה להמשיך בלימודים התנפצו. מן השואה נותרה חייקה יחידה מכל בני משפחתה.

בשנת 1933 הצטרפה חייקה לתנועת “החלוץ הצעיר”. ביוזמתה של פרומקה אשד מקיבוץ עין חרוד (אחותה של חברתנו לאהק’ה ז”ל) הקימה ההכשרה בפולין בית הבראה לחלוצים, וכאשר עלתה פרומקה ארצה נשארה חייקה לבדה לנהל את הבית עד שנסגר.

בשנת 1935 עלתה חייקה לארץ. עם בואה ליגור עבדה תקופה קצרה בבתי ילדים. את חלום חייה לעבוד בחקלאות היא הגשימה בעבודתה במשתלה במשך שנים רבות. עם הקמת “יערות הכרמל” גויסה חייקה, ביחד עם רבים מחברי יגור, לעזרת הקיבוץ החדש. את כל מרצה היא הקדישה לבניית היישוב – זו הייתה חוויה מיוחדת עבורה.

בשנת 1941 נישאה חייקה לאלתר ונולדו שלושת ילדיהם: צופר, זוהר וצביה.
כשסיימה לעבוד במשתלה עבדה חייקה בבתי הילדים בגיל הרך, ובתום פרק זה מצאה עבודה בתפירה, בכך עבדה עד שהכריעה אותה המחלה האיומה.
כל חייה ראתה חייקה בעבודה ערך עליון. עובדה זו נשארה חקוקה בדמה גם כאשר התרופפה בריאותה. כשהמחלה גברה נאלצה חייקה לעבור לבית אחוה ושם היתה במשך שלוש שנים וחצי, כשאלתר בעלה מטפל בה במסירות ללא גבול עד יומה האחרון.
כל חייה היו חיי צניעות, עם מבט ביקורתי-הומוריסטי על החיים.
דואגת למשפחתה ולביתה – כך נזכור אותך חייקה.

יהי זכרה ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אמא שלי

    אמא שלי, אשה חזקה בגוף חלש.

    אמא שלי, כשכולם “חזקים” היא “חלשה”.

    כשכולם חלשים היא חזקה!

    אמא שלי, שגם אם אכלתָ ושתיתָ,

    “אולי תאכל משהו, אולי תשתה”

    וחוזר חלילה.

    משהו בסיסי, אימהי, פולני.

    אמא שלי, שכל הבא בביתה היה אורח רצוי. אורח כבוד.

    אמא שלי, שיום עבודה אצלה היה קדוש.

    וגם כשלא היתה במיטבה נשאר טבוע בדמה.

    אמא שלי. שהיה לה בשנותיה האחרונות

    את בית אחוה לחיות בו בכבוד.

    אמא שלי. שזכתה שבערוב ימיה עמד אבא

    לצידה, במסירות אין קץ, עד שעתה האחרונה.

    בנך, צופר

    יומן ליום השלושים

    1.3.1996

  • זאת היתה האמא שלנו

    העבר שקע במחסניה. ימיה המבולבלים החזירו אותה לשם. האבא שלה, שאהבה, התחלף עם האבא שלנו, אחיותיה עם בנותיה.

    זאת היתה האמא שלנו, שעלתה לארץ הקשה והתובענית הזאת ללא משפחה, שהשאירה אותם מאחור והם ניספו בשואה. והיא, כמו אשת לוט, מביטה כל הזמן לאחור. אלה הביאו אל חדרי לבה את החושך המר, את הכאב שלא הצליחה לתרגם לעשייה, את הכאב שהפך את חייה קשים ואת מילותיה לקשות עוד יותר.

    הקיבוץ היה לאמא כחליפה בארון תקוותיה: להלבישה – לוחץ, להסירה – עירום. והיא, כל שנותיה חיפשה ולא מצאה את הבגד להלביש את חייה משמעות, שמלה לצבע ויופי.

    כמו תרצה של עגנון, שישבה בחלון מחכה לאהובה מזל עקביה, כך ישבה היא מחכה בכמיהה לימים שלא יבואו, לאהוביה שאינם, לרגעים החמים והמפנקים שזכרה אותם כתמונות שקפאו, והזמן מיסגר אותן לזיכרון. קו של עצב היו כל ימיה.

    את עולמנו בנתה מתבנית עולמה. את דאגתה לנו – ממצוקות חייה. חיינו היו מיצבור האושר והשמחה שידעה. הדאגה לנו הפכה לתמצית עשייתה: תמיד מכבסת, מגהצת, מכינה. אפילו את כוסות התה רחצה אחרינו. ל”עוגיות הסוכר של סבתא חיה” לא היה יורש. המתכון היה בראשה והטעם בידיה, והפחיות נותרו ריקות להתגעגע.

    אף פעם לא לקחה דבר לעצמה. אף פעם לא חשבה שגם לה מגיע.

    אך מקור כוחה היה גם מקור חולשתה. וכשבגרנו ורחקנו, וכל אחד בנה את ביתו, הלך עולמה והצטמצם. היא נאספה אל עצמה, מנתקת עצמה מסביבתה, מעלה מן הבורות השבורים מעט מים זכים להרוות את חייה.

    תמיד נהגה להסתיר את עצמה מפניה, מפנינו. שנותיה האחרונות הלכו ונאלמו, והכאב הנורא זעק מתוכה. אי אפשר היה להסתיר יותר. ליבה היה חזק. ראשה כלא את מילותיה ומחשבותיה. רוחה, כמו אסיר עולם, לא יצאה עוד לחופשי. ואנחנו, חסרי האונים, יכולנו רק לזהות בין קמטיה העיקשים את… החריצים הרכים….

    ואני אזכור את הֶסְתֵר הפנים. ואני אזכור את הפנים האחרות של אמא, ואני אזכור את הפנים האחרות של אבא ואת הרגעים שביניהם. בתוך החולי והדווי צמחו רגעי החסד.

    יהא זכרה ברוך.

    זהר קריב-הרקוב

    יומן ליום השלושים

    1.3.1996