חיים טהרלב

02/07/1915 - 25/12/1963

חיים טהרלב

יליד 1915, ליטא, מהעיר מריאמפול, ממנה נמצאת ביגור קבוצת חברים. משפחתו הצטיינה בנועם הליכותיה. הוא התייתם בילדותו ולכן לא זכה ללמוד סדיר, כי מוקדם יצא לעבודה. עבד במאפיה של דודו ושם רכש את מקצועו זה, בו עבד גם במשק. את רוב השכלתו הרב-גונית והאנציקלופדית רכש בעצמו. כבר בעיירה ניסה את כוחו בציור והשתכר גם כצייר שלטים יפים. כחבר קן “השומר-הצעיר” בעיירה, פעל רבות
כמדריך ומארגן מסיבות.
עלה בשנת 1933 ארצה, היה שנתיים בודד. בשנת 1935 הצטרף ליגור בה אחותו הייתה חברה וגם מצא כאן את חבריו מהעיירה.
חיים איננו… חיים הקרוב לליבם של רוב החברים והילדים בישובנו, כי עם מי לא נפגש במשך שנות פעולתו הברוכות והמגוונות במשק? הכרנוהו כמחזאי, מעבד מחזות ובמאי בארגון החוג הדרמטי של
החברים והילדים, כמארגן טכסי חגים ומדריך קריינים, כמרכז ועדת-תרבות באופן רשמי ובלתי רשמי, כחבר מערכת הגדת-פסח, כעורך יומן, כעורך חוברות זכרון וכו’.
הוא היה איש רחוק מספציאליזציה. כולו איש השואף לסנטתיות בדמותו ובחייו. הוא אחד האמנים של יגור שנתן את עצמו לחברה כל-כולו בכל מאודו, בכל רב-גוניותם של כישרונותיו. הוא כתב את המחזות, הוא ביים אותם, הוא צייר את התפאורות (כי גם בציור ניסה את כוחו) או הדריך את הציירים, הוא עשה את העבודה הטכנית או הדריך את הטכנאים. כולם היו זקוקים לעזרתו ברעיון ובמעשה. הוא לא חסך מאמץ, שמעל כוחותיו, לא חסך את זמנו, נתן את עצמו, כל כולו לשרות הכלל.
המחזה, הפעולה הדרמטית הייתה לוז יצירתו והיא מצאה ביטויה ב”שירת הברבור” שלו במחזה לילדים: “המלך מתיא הראשון בגטו” שהוצג במסגרת יובל ה-40 ליגור. אלפי צופים מכל הארץ ראו את
המחזה בהצגות חוזרות ב”יד למגינים”. הייתה תכנית לצאת עם המחזה לערים בחופש הקיץ, אבל חיים כבר לא זכה להגשימה.
את טכסי ומסיבות חגים יוצר חיים מתוך שאיפה עמוקה למזג את המסורת, שהיה בקי בה על כל תגיה, עם ערכי העם המתחדש בארצו, בקיבוץ. הוא מיזג בו חוש פדגוגי של גישה גם לילד, גם לנוער, גם למבוגר. הוא ידע להיות רציני ביצרו את טכס הזכרון ביום-העצמאות, וליצן-בדחן בנשפי פורים. היה לו יחס כבוד למלה ולקריינות והיה בדעה שבית-הספר צריך לטפח את לימוד הקריאה והצגה באופן סדיר, כמו לימוד השירה.
היה זה אמן, שהרגיש את עצמו קרוב “לעם” – “בתוך עמי אני יושב” – יוצר בקרב העם. לכל אחד האיר פנים והתיחס בכבוד ובסבלנות למבוגר כלילד. כולם הרגישו את עצמם כחבריו. ידע חיים לטפח את
קשרי הידידות שלו, כי רבים נמשכו לשיחת רעים אתו, המלא פקחות ולחלוחית של הומור.
למרות בריאותו הלקויה שאף רוב שנותיו לעבוד כעובד סדיר מטעם סידור-העבודה, כאופה בעל מקצוע טוב, כטבח, כשומר לילה, כצבעי, כמרכז הנעלה, כמנהל חשבונות וכו’. מי ימנה את כל מקצועותיו של
חיים ואשר בכל עבודה נשאר ידיד האדם, יוצר סביבו אוירה חברתית נעימה, מחייך בסבלנות לכל דורש.
אכן, שכלנו חבר, שנתן את עצמו לחברה עד תום.

כמעט על עצמו כתב דברי שיר שמצאנו בפואמה שכתב על יגור: “נוה הסלעים”, ואלה דבריו: “…היו אך מעטים ששמעו את אנקת-החדלון הקטועה, שפרצה לפתע פתאם מגרונו של אדם ומיד נאלמה ותידום –
כמיתר שבקע תחת יד המנגן ושירו לא ניגן עד תומו…”

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • כשהורי החלוצים

    כשהורי החלוצים

    כשהורי החלוצים

    רק הכירו זה את זה

    בלילות הלכו לגורן

    ושם התחיל המעשה.

    הם לא התחתנו אף פעם

    אצל רבנים

    ובדרך נס נולדתי

    אני.

    גרו הם באוהל צר

    בלי ארון ובלי שולחן

    ומנורת הנפט עמדה לה

    על ארגז פירות ישן.

    הם לא התחתנו אף פעם

    אך הנס חזר!

    אחותי נולדה ממש

    אותו דבר.

    מן האוהל הם עברו

    אל הצריף המשוכלל

    ואימי רקמה מפה

    כשקיבלו מנורת חשמל.

    הם לא התחתנו אף פעם

    אך הקימו קן

    שתוכו רצוף באהבה

    וחן.

    והיום אני חושב

    על הצמד המוצלח

    ושואל כיצד יכולתי

    להודות להם על כך.

    הם לא התחתנו אף פעם

    אז אנוכי, בנם,

    התחתנתי פעמיים

    במקומם!

    יורם טהרלב

  • נוה הסלעים

    נוה הסלעים

    על אבי חיים טהרלב וספרו “נוה הסלעים”

    אבי חיים טהרלב (טרלובסקי) נפטר בגיל צעיר (בן 49) והטביע חותם גדול על יצירתי. דמותו משובצת בשירים אחדים:

    אשא עיני אל ההרים

    הלך אבי ולא עמד

    בתרמילו פנקס שירים

    ישתה מימיו בין ההרים

    והד עונה לו מן הכד:

    קרן שמש, קרן אור,

    אצבעות זהב וטוהר,

    איש הולך אל מול הזוהר

    וקינת יונה ותור,

    קרן שמש, קרן זוהר

    קרן שמש קרן אור.

    אשא עיני אל ההרים

    האם שקיעה היא או זריחה

    עזים איתו ופרפרים

    כחולים ראשי הדרדרים

    האם קמילה היא או פריחה?

    אשא עיני אל ההרים

    בצל חרוב אבי שכב

    מתרמילו הציפורים

    לוקטות בבוקר פירורים

    ומביאות לי את שיריו.

    (לחן משה וילנסקי, הוקלט ע”י עדנה לב)

    שיר נוסף, בו אני מתאר את פרידתי מאבא, הוא השיר “אחרי הגשם” (לחן יאיר קלינגר, הוקלט ע”י יהורם גאון)

    אחרי הגשם

    אני מרגיש את אבא בפעימות הדופק

    אני מרגיש איך הוא עוד מנסה לומר

    כמו מפרש בודד הוא משוטט באופק

    הוא לא רחוק מפה, ניצב על המשמר.

    עכשיו הכל שקוף, עכשיו אחרי הגשם

    האדמה תחוחה וניחוחה עמוק

    אפשר פתאום לראות את שני צדי הגשר

    מה שהיה רחוק אינו כל כך רחוק.

    הרוח אדירה, עזה ומטלטלת

    אני שוב מחפש על מי להישען

    עוד מנסה לנעוץ את שורשי בסלע

    והוא, אני רואה, עומד ומתבונן.

    והוא רואה אותי, את זאת אני יודע

    ובשעה קשה הוא גם יושיט לי יד

    אם הוא שלח אותי כל כך צעיר לדרך

    הוא לעולם לא יעזוב אותי לבד.

    בשנת 1998 החלטתי להוציא לאור את יצירתו החשובה ביותר של אביו: את הספר “נווה הסלעים”. הספר יצא ב700- עותקים בלבד וחולק חינם לאנשים שגילו בו עניין. פרסמתי בשני עיתוני הערב הודעה קצרה על הופעת הספר, וביקשתי מאנשים המעוניינים לקבלו, להתקשר לטלפון שלי. תוך שלושה שבועות חולק הספר ל- 700 המתעניינים הראשונים ונעלם מהמדפים.

    הספר זכה לביקורות נלהבות בכמה עיתונים, ועיתון “הצופה” הכתיר מאמרו בכותרת “האיליאדה של התנועה הקיבוצית”.

    בהקדמה לספר כותב יורם את תולדותיו של כתב היד, שחיכה יותר מחמישים שנה עד פירסומו.

    כאשר הלך אבי לעולמו היה צעיר באחת עשרה שנים מגילי היום. את הספר “נווה הסלעים” החל לכתוב, לדבריו בשנת שלושים ושמונה או תשע, בהיותו בן עשרים וארבע.

    באותה שנה נולדתי אני. הייתי, כך נראה, התגשמות חלומותיו של אבא. עם לידתי הוא כתב שיר ושמו “אל הנער הזה התפללתי”, הפותח במלים:

    אל הנער הזה התפללתי, האל,

    ובטרם נזרע עוד ברחם

    הקדשתיו לעמל בשדמות יזרעאל,

    לעמוס עול עמו עלי שכם.

    השיר הזה, כמובן, לא היה יחידי. אבא הרבה לכתוב שירים, ואחדים מהם אף פירסם בעיתון “דבר” ובכתבי עת שונים. פעם, כשהראה לי בלדה ארוכה שפרסם ב”דבר” בעקבות רציחתו של טרקטוריסט עברי – “בלדה על הפלח אשר נפל בניר”, אמר לי בחצי חיוך, כי לאחר פירסום השיר פנו אליו עורכי העיתון בבקשה כי ימשיך וישלח להם טור שבועי. לדבריו, לא יכול היה לעמוד בכך לאחר שעות העבודה בקיבוץ – וויתר על הרעיון. באותו זמן החל אלתרמן לפרסם ב”דבר” את “הטור השביעי” שלו. תמיד האמין אבא, שאלמלא אותו היסוס גורלי, שמקורו בתנאי החיים הקשים בקיבוץ, היה זוכה למעמדו של אלתרמן.

    שעות הכתיבה של אבא היו השעות הקטנות של הלילה, אחרי שהיה חוזר מן המאפייה. בחדר המשפחתי בצריף הוא התקין לו מין מתקן מיוחד, שיסתיר את אורה של עששית הנפט, מעיניה הרגישות של אמא. היא התקשתה מאוד להירדם בלילות. מאז הגיעה אליה הבשורה המרה על מות הוריה ועשרת אחיה בשואה, נזקקה לכדורי שינה באופן קבוע.

    אבא, חיים טהרלב (טרלובסקי), נולד בעיר מריאמפול שבליטא בשנת 1914. הוא היה בן הזקונים של המשפחה, שמנתה אחת עשרה נפשות. בהיותו כבן עשר נפטרו, בתוך חצי שנה, שני הוריו, ואחיותיו ודודתו הן שגידלו אותו. בשל המצב הכלכלי הקשה של המשפחה לא השלים את חוק לימודיו, והחל לעבוד לפרנסתו במאפייה של דודו.

    בגיל צעיר מאוד הצטרף אבא לתנועת “השומר הצעיר” בעיר ושם החל להתבלט ככותב וכצייר. בן שש עשרה כבר נדד בין קני התנועה וקרא משיריו, אחדים מהם באידיש ורובם בעברית. הוא הוכיח את כשרונו גם כמחזאי – כתב מחזות וביים אותם. בגיל שבע עשרה יצא להכשרה חקלאית חלוצית ובהיותו בן תשע עשרה עלה לארץ ישראל במסגרת תנועת “החלוץ”.

    בשנתו הראשונה בארץ התגורר אבא אצל דודתו בפתח תקווה ועבד כצייר שלטים בתל אביב. בשנת 1934 הצטרף לקיבוץ יגור, שם נשא לאשה את אמי יפה ויחד הקימו משפחה והביאו לעולם בן ובת. הם חיו בקיבוץ כל ימיהם.

    ביגור עסק אבא בהרבה סוגים של עבודה ובכמה וכמה “ענפים”. בין היתר היה רועה צאן, אופה, טבח ומנהל חשבונות. אולם במקביל עסק כל הזמן ביצירה. היה מצייר, וכמה מציוריו מעטרים את הספר הזה, היה מפסל, בונה רהיטים, מעצב עוגות חגיגיות, אך בעיקר הקדיש את עתותיו הפנויות לעבודה ספרותית: כתיבה, המחזה, ובימוי הצגות בקיבוץ ומחוצה לו. בספרי “משק יגור טיוטה”, שראה אור בשנת 1974, הבאתי רשימה חלקית של ההצגות שאבא המחיז והעלה על הבמה ביגור:

    ואלה ההצגות שאבא עשה:

    הפואמה הפדגוגית

    בנפול מצדה

    מפרש בודד מלבין באופק

    אגדת שלושה וארבעה

    מוטל בן פייסי החזן

    פעמוני אביב

    בגדי המלך החדשים

    המלך מתיא הראשון

    השחקנים שלו נהרגו עוד במלחמת השחרור והוא גידל חדשים והם נהרגו בפעולות התגמול ובמבצע סיני.

    ועוד במלחמת ששת הימים, שלוש שנים אחרי מותו נהרגו השחקנים שלו.

    גולת הכותרת של עבודתו הדרמתית של אבא היתה, ללא ספק, המחזה “אהבת ציון”, שכתב על פי הרומן של אברהם מאפו. הוא הגיש את המחזה לתיאטרון “הבימה” בתל אביב, וזה אכן העלה אותו על הבמה בשנת 1947.

    על היום הגדול של הצגת הבכורה בתל אביב סיפרו במשפחתנו חזור וספר. אמא הכינה לאבא מבעוד יום “בגדי שבת” – חולצה לבנה מגוהצת היטב ומכנסיים אפורים עם קמט חד לאורכם. והשיא: אבא זכה לקבל ממחסן הבגדים המשותף את הז’קט של הקיבוץ. היה זה הז’קט האחד והיחיד שנשמר במחסן הבגדים לאירועים מיוחדים. כנראה ז’קט שהובא על ידי אחד ה”יקים”, עולי גרמניה שהגיעו הנה בחופזה, בלי הכשרה מוקדמת ובלי תשתית של בגדי חאקי.

    בבוקר הבכורה לבש אבא את הז’קט, ניגש למזכירות לקבל כרטיסי נסיעה לתל אביב, וירד לתחנת האוטובוס, לנסוע לחיפה ומשם – לתל אביב. עוד הוא צועד לו אל התחנה מרוגש וחגיגי והנה המחסנאית רצה אחריו וצועקת: “חיים, אתה חוזר הלילה, נכון?”

    “מה פתאום הלילה,” תמה אבא, “יש היום הצגת בכורה ואחריה יש מסיבה גדולה עם כל השחקנים. אני אחזור מחר.”

    “זה לא בא בחשבון!” הצהירה המחסנאית.

    “מדוע?”

    “כי מחר בבוקר ישראל אידלסון יוצא לשליחות באירופה, והוא מוכרח לקחת אתו את הז’קט!”

    אבא ניסה להתווכח, ניסה להסביר כמה חשוב לו להישאר אחרי ההצגה למסיבה ולעשות היכרות עם כל הבמאים והשחקנים של תל אביב, אך המחסנאית לא ויתרה:

    “בימים אלה, כשאידלסון יוצא להציל את שארית הפליטה של יהדות אירופה, אתה הולך למסיבות – ועוד מתווכח אתי!”

    למול הנימוק הזה לא יכול אבא לעמוד. הוא הפסיק להתווכח. הוא חזר ליגור באותו לילה והביא את הז’קט אתו.

    וישראל אידלסון, שלימים החליף את שמו לישראל בר-יהודה, עשה חיל עם אותו ז’קט עד שהיה לשר הפנים ולשר התחבורה בממשלות ישראל. עד היום, בכניסה לתל אביב יש גשר הנושא את שמו – גשר בר-יהודה, והכל בזכותו של אבא שלי!

    אך אף על פי שהקדיש את מרבית עתותיו להמחזה ולבימוי, הרי מפעל חייו היה בעיני אבא הפואמה “נווה הסלעים”. הוא ראה עצמו בראש וראשונה משורר, העריץ את כתיבתו של דוד שמעוני וכנראה רצה ללכת בדרכיו.

    עשר שנים תמימות הקדיש אבא לכתיבת החיבור הזה. בפעם הראשונה נתוודעתי אליו באחד מערבי השבת בקיבוץ, כאשר עמד אבא לפני קהל החברים וקרא קטעים מכתב היד. הייתי אז ילד צעיר מאוד, ובכל זאת החליט אבא לקחת אותי עמו, כדי שאהיה נוכח באירוע החשוב.

    ציון דרך נוסף בתולדות כתב היד היה ה- 29 ביוני 1946, “השבת השחורה”. בלילה שלפני כן נתבשרו חברי יגור מפי מקורות המודיעין של ה”הגנה”, כי בין יעדיו של הצבא הבריטי לחיפוש נשק נמצא גם המשק שלנו. שעה שאנשי הביטחון עסקו בהסוואה אחרונה של ה”סליקים” – מחבואי הנשק הבלתי חוקי של ה”הגנה”, והמטפלות גררו לבתי הילדים ארגזי ירקות וככרות לחם, להחיות את נפשנו בעת המצור הצפוי, עסק אבא בחיפוש מסתור בטוח להטמין בו את כתב היד היקר לו כל כך.

    למחרת התקיפו את הקיבוץ אלפי חיילים בריטיים, שנסתייעו בטנקים. חברי הקיבוץ – ואבא ביניהם – נעצרו לאחר מאבק דמים קשה והובלו למחנות מעצר ברפיח. כאשר חזר אבא ממחנה המעצר, ארבעה חודשים לאחר השבת ההיא, מיהר לחדרו, נשכב על הרצפה ומישש בידו את תחתיתו של ארון הבגדים. עיניו אורו: כתב היד נשאר במקומו. התברר, כי בלילה שלפני החיפוש הצמיד אבא את הדפים היקרים בנעצים אל מתחת לרצפת הארון. הבריטים, שפלשו אל החדר, בדקו כל דבר ועקרו כל מרצפת, ואף שהפכו את הארון ורוקנו את תוכנו, לא גילו את המטמון שמתחתיו.

    כעבור שלוש שנים השלים אבא את כתיבת היצירה והגיש את כתב היד – למעלה משלוש מאות עמודים של שירה! – להוצאת הספרים “עם עובד”. היום בו החליט המו”ל להוציא את הספר לאור, בשנת ארבעים ותשע-חמישים, היה יום חג במשפחה. “עם עובד” שלח את אחד מעורכיו הבכירים, הסופר אברהם קריב, לעבוד עם אבא על תיקונים אחרונים. קריב ישב ביגור שבוע או שבועיים ועבר עם אבא על החומר.

    מששלמה המלאכה, והספר היה מותקן ומנוקד, חל מהפך בהוצאת “עם עובד”: המערכת התחלפה. אחד מקורבנות החילופין האלה, ו”ניקוי השולחן” הכללי שנערך בהוצאה, היה “נווה הסלעים”. המערכת החדשה לא רצתה בו, לאחר שבמשך שנתיים הופיע השם טהרלב – בקטלוג של ספרים העומדים להופיע ב”עם עובד” – בין טביב לטולסטוי. כמה התגאינו ברשימה המכובדת הזו!

    אני מאמין, שהאכזבה שידע אבא עם ביטול הוצאתו של הספר לאור היתה המכה הקשה ביותר שספג בחייו בתחומי היצירה. הוא נפטר ארבע עשרה שנים לאחר מכן, בהיותו בן ארבעים ותשע בלבד.

    מאז מות אבא, מנקרת בי המחשבה שעלי להוציא את הספר הזה לאור, אך מעולם לא מצאתי את האנרגיה הנפשית לגשת אל המלאכה. לאחר מותה של אמי לקחתי הביתה את אחד משני העותקים שהיו מונחים בחדרה וקראתי בו. הוא ריגש אותי מאוד. ראיתי כי ממרחק של זמן הוא מקבל את המשקל ואת האיכות האמיתיים שלו. אבא כתב ספר בזמן אמת. הוא עבד במאפייה וכתב על המאפייה. הלך אחר הצאן וכתב על הצאן. הפקיד את ילדיו בבית הילדים וכתב על חששותיו מפני החינוך המשותף. הזמן הפך את הספר – בנוסף לערכו הספרותי – גם למסמך היסטורי. אני בטוח, שהקורא ימצא בו משהו אמיתי, חי ונושם, העובר את מבחן הזמן, ואני מקווה, שלמרות העברית הישנה (והעשירה להדהים!) יגלה את ההומור הדק, שאפיין את אבא בכל שיגו ושיחו עם העולם.

    לצערי, בגלל קוצר המצע, לא יכולתי להביא כאן את כל פרקי הספר. על כן לקחתי לעצמי רשות – שאבא לעולם לא היה נותן לי – להוציא לאור רק את חמישים העמודים הראשונים, כדי להתאים את הספר לכושר קליטתו ולסבלנותו הקצרה של הקורא בן ימינו. ואני בטוח, שאבא עוד יתחשבן איתי על כך.

    יורם טהרלב

  • בתוך הבור

    בְּתוֹךְ הַבּוֹר

    בְּתוֹךְ הַבּוֹר

    אַבָּא עוֹמֵד

    וּפָנָיו בָּאוֹר.

    בְּתוֹךְ הַבּוֹר

    בַּמַאֲפִיָה

    אַבָּא עוֹבֵד

    בְּגוּפִיָה.

    מִתּוֹךְ הָאדֶם הַלוֹהֵט

    מוֹצִיא אַחַת אַחַת

    אֶת כִּכְּרוֹת הַלֶחֶם

    שֶׁל שַׁבָּת.

    יורם טהרלב

    מתוך: משק יגור טיוטה

  • משק יגור טיוטה

    אבא מכין הצגה

    בִּצְרִיף בֵּית הַסֵפֶר

    אַבָּא מֵכִין הַצָּגָה עִם יַלְדֵי הַגוֹלָה

    אַגָּדַת שְׁלושָׁה וְאַרְבָּעָה.

    מַנְיָה, בֶּן-צִיוֹן, עֵלִי,

    הֵם הַנַעֲרָה וְהַנֶשֶׁר הָאָהוּב.

    וְאַבָּא צוֹעֵק עֲלֵיהֶם

    כְּאִלּוּ הָיוּ שַׂחְקָנִים בְּהַבִּימָה

    וְהוּא בַּמַּאי בְּהַבִּימָה,

    כְּדֵי שֶׁיְדַבְּרוּ בַּשָׂפָה שֶׁל בְּיַאלִיק,

    הַיְתוֹמִים.

    #

    ואלה ההצגות

    וְאֵלֶּה הַהַצָּגוֹת שֶׁאַבָּא עָשָׂה:

    הַפּוֹאֶמָה הַפֶּדָגוֹגִית

    בִּנְפול מְצָדָה

    מִפְרָשׂ בּוֹדֵד מַלְבִּין בָּאופֶק

    אַגָּדַת שְׁלושָׁה וְאַרְבָּעָה

    מוֹטְל בֶּן פֵּיסִי הַחַזָּן

    פַּעֲמוֹנֵי אָבִיב

    בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ הַחֲדָשִׁים

    הַמֶּלֶךְ מַתְיָא הָרִאשׁוֹן.

    הַשַׂחֲקָנִים שֶׁלוֹ

    נֶהֶרְגוּ עוֹד בְּמִלְחֶמֶת הַשִׁחְרוּר

    וְהוּא גִדֵּל חֲדָשִׁים

    וְהֵם נֶהֶרְגוּ בִּפְעוּלוֹת הַתַּגְמוּל

    וּבִתְאוּנַת דְּרָכִים

    וּבְמִבְצַע סִינַי.

    וְעוֹד בְּמִלְחֶמֶת שֵׁשֶת הַיָּמִים

    שָׁלושׁ שָׁנִים אַחֲרֵי מוֹתוֹ

    נֶהֶרְגוּ הַשַׂחֲקָנִים שֶׁלוֹ.

    (יורם טהרלב, מתוך “משק יגור טיוטה”)

  • צוחקים ושרים

    צוֹחֲקִים וְשָׁרִים

    צְבִי הַחַשְׁמְלַאי וּמשֶׁה אַרְקֶה וְאַבָּא שֶׁלִי

    בָּאוּ מֵאוֹתָהּ הָעִיר בְּלִיטָא.

    הֵם יוֹשְׁבִים בְּיַחַד, שׁוֹתִים וְשָׁרִים

    אַמאָל איז געווען אַ מעשׂה

    וְאוֹצִ’יצ’וֹרְנַאיָה

    וַעֲצֵי שִׁטִים עוֹמְדִים.

    וּצְבִי יוֹצֵא וּמֵבִיא אֶת הַהַרְמוֹנִיקָה

    שׁוֹתִים וְשָׁרִים

    שָׁרִים וְשׁוֹתִים

    וּצְבִי שׁוֹכֵחַ אֶת מַכַּת הַחַשְׁמַל

    וּמשֶׁה אַרְקֶה אֶת אֶצְבְּעוֹת יָדוֹ הַיְמָנִית

    וְאַבָּא אֶת הַחֲטוֹטֶרֶת

    וְשׁוּב הֵם בָּעֲיָרָה שֶׁלָהֶם בְּלִיָטא

    טוֹב לָהֶם מאֹד.

    צוֹחֲקִים וְשָׁרִים.

    יורם טהרלב

    מתוך: משק יגור טיוטה

  • הז’קט של הקיבוץ

    בשנותיו הראשונות בקיבוץ זכה אבי להיות רועה צאן (שזה היה חלומו האמיתי), אך עד מהרה – בשל לחץ הנסיבות – הפך לאופה במאפיה של יגור. ובלילה, אחרי שהיה גומר את העבודה במאפיה היה יושב בחדר בצריף ולאור מנורת נפט היה כותב. הוא כתב שירים ומחזות.

    ושנתיים לפני קום המדינה הוא זכה להישג מאוד גדול, בעצם ההישג הגדול ביותר של חייו: מחזה שהוא כתב התקבל להצגה בתיאטרון הבימה בתל אביב. זה היה עיבוד שהוא עשה למחזה “אהבת ציון”, רומן שכתב אברהם מאפו.

    ההכנות לקראת ההצגה מילאו את החיים שלו (ואת החיים של כל המשפחה) כבר חודשים רבים לפני ההצגה, עד שהגיע היום הגדול – היום של הצגת הבכורה בתל אביב. אמא הכינה לאבא עוד יום קודם חולצה לבנה מגוהצת יפה ומכנסיים אפורים עם קמט חד. וגולת הכותרת: אבא קיבל ממחסן הבגדים את הז’אקט של הקיבוץ! היה ז’אקט אחד ויחיד שנועד לאירועים חגיגיים מהסוג הזה.

    למחרת בבוקר לבש אבא את הז’אקט, וירד לתחנת האוטובוס כדי לנסוע לחיפה ומשם לתל אביב. והנה

    הוא רואה את המחסנאית רצה אחריו וצועקת לו:

    – חיים, אתה חוזר הלילה, נכון?

    – מה פתאום הלילה? אמר אבא, יש היום הצגה ואחריה יש מסיבה מאוד גדולה. אני אחזור מחר בבוקר.

    – זה לא בא בחשבון, אומרת המחסנאית.

    – למה? שואל אבא.

    – כי מחר בבוקר יוצא ישראל אידלסון לשליחות באירופה והוא מוכרח לקחת איתו את הז’אקט.

    אבא ניסה להתווכח, להסביר לה כמה חשוב לו להישאר למסיבה, לעשות היכרות ולקשור קשרים עם כל השחקנים והבמאים של תל אביב, אך היא אמרה לו:

    – חיים, בימים אלה, כשאידלסון יוצא להציל שארית הפליטה של יהדות אירופה, אתה הולך למסיבות ועוד מתווכח איתי!

    אבא הפסיק להתווכח. הוא חזר באותו לילה והביא את הז’אקט איתו. וישראל אידלסון, שאחר כך החליף את שמו ונקרא ישראל בר-יהודה, התקדם עם הז’אקט הזה עד שהיה שר הפנים ושר התחבורה של מדינת ישראל! ועד היום גשר הכניסה לתל אביב נקרא על שמו: גשר בר-יהודה. והכל בזכותו של אבא שלי!

    יורם טהרלב