חיים סגל

24/08/1909 - 11/04/1995

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' אלול התרס"ט

תאריך פטירה: י"א ניסן התשנ"ה

ארץ לידה: רומניה

שירות בטחון: בריגדה

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שרה סגל

חיים סגל

חיים סגל נולד בשנת 1908 ברומניה בעיר קטנה טרגוניאמץ. מאוחר יותר עבר עם משפחתו לבוקרשט. בצעירותו הצטרף לתנועת “החלוץ” ולפרנסתו עבד בעת ההיא כצלם עיתונות בעיתון “השחר”. בשנת 1934 נאלץ לעזור את רומניה בעוון היותו ציוני. הוא עלה ארצה והצטרף לקבוצת מגדיאל ואחר כך לקיבוץ בית אורן.
בשנת 1943 התגייס לבריגדה. באחת מחופשותיו אצל חברים ביגור פגש את שרה. הם נישאו כעבור שנתיים. ב”שבת השחורה”, בעת שהיה בחופשת שחרור מהצבא, נלקח ללטרון עם חברי יגור. עם שחרורו הצטרף כחבר ליגור. כאן נולדו ילדיו – רחל, ישראל ודבורה.
בשנותיו הראשונות ביגור עבד בבית החרושת “נשר”, אחר כך עבד במטבח, בפרדס, בלגין ובדואר. בשנים האחרונות טיפל באנשים בודדים ולווה חולים בדרכם לקופת חולים. בעבודה זו מצא סיפוק רב.
בשנות השישים עלו רוב בני משפחתו ארצה והצטרפו אליו. לא היה מאושר ממנו. חיים היה איש משפחה ומסור למשפחתו הרחבה. את אשתו שרה ז”ל נשא על כפיים וכאשר חלתה טיפל בה באהבה, במסירות ועם כבוד רב.
אחת עשרה שנים הם גרו כזוג בבית אחוה, ועם התאלמנותו נותר חיים בודד.
חיים היה איש של שתיקות. מלא אהבה לחי, לצומח ובעיקר לאדם. הוא האמין עד כדי נאיביות בטוב לבו של האדם.
הסוף היה החלק הקשה ביותר. חיים היה שקוע וסגור בתוך עצמו ובעיניו הכחולות כבה האור. מדי פעם היה אומר משפט, ואפשר היה לראות שהוא מבין בדיוק מה קורה לו. מעולם לא בכה, אך כשבתו רוחל’ה חזרה מטיול בירדן, זלגו דמעות מעיניו בשקט, בשתיקה.

אמש תמו יסוריו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דברים במסיבה לחיים סגל / מאת: בתיה קנטרוביץ

    עם הגיעו לגבורות ולסיום עבודתו במרפאה

    בחייו של כל אחד משתלבים מעגלים פרטיים ומעגלים יותר רחבים – כמו עבודה. היום תורו של חיים, שבימים אלה מלאו לו 80 שנה (כה לחי!) והיום מציין סיום בעבודתו – במרפאת יגור.

    כשהיה צעיר יותר היתה גם ארץ-ישראל צעירה יותר אך ספוגה בחיי עבודה קשים. יום עבודה רגיל היה ארוך ומפרך, אבל עם השנים נעשה יותר קל. לאחר שחיים הפסיק לעבוד בענפים, פניתי אליו, האם יסכים לעזור לנו בנסיעות למוסדות בריאות. התשובה היתה חיובית.

    יום-יום, בוקר-בוקר, במשך שנים נטל את התיק עם המסמכים למוסדות בריאות בחיפה, לקופת חולים על כל ענפיה, משרד הבריאות, הבאת תרופות דחופות, ליווי חברים חולים בשעת הצורך. לא סירב בכלום.

    אכן, בעזרת חינוכו, נימוסיו הנאים והחיוך שמעולם לא מש מפניו, הצליח לכבוש את ידידותם של הפקידים והפקידות איתם נפגש, מילא את העבודה כפי שנדרש.

    לאחר זמן קצר ראיתי כי הניסיון הצליח, ומאז הוא אצלנו. ואל תחשבו שהיה יום עבודה קל. היו פעמים שנסע בימי גשם סוערים וקרים, ובקיץ – בימים חמים ובחמסינים. מעולם לא אמר ל א (אני חושבת שלא הכיר מילה כזו בכלל). בימים שהיתה פחות עבודה ליווה גם חבר/ה שנזקקו לליווי. היו גם מקרים שצריך היה להביא דחוף תרופה, ובשעות בלתי רגילות – או אישור ומסמך במוסדות. אין בעיה – חיים נוטל את התיק ויוצא לכביש לנסיעה, ובכך מונע הרבה אי-נעימויות מאיתנו ועזרה גדולה לחולה. עם השנים הוא נעשה חלק מהנוף האנושי במרפאה… לעיתים היו חברים פונים אליו ישירות, שיעזור להם וילוום לרופא העירה או לאישפוז.

    – – –

    בחיים סוגרים מעגל אחד ופותחים מעגל אחר, ולכל מעגל הקסם שלו…

    בתיה קנטרוביץ

    יומן יגור, 11.9.1988

  • תמיד היית לי חידה

    תמיד היית לי חידה.

    קמטי צחוק עמוקים ורבים

    נחרצו בזויות עיניך,

    אך ביניהם ידעתי כי נחבא גם עצב

    גם כאב וצער על אכזבות שלא אמרת

    ועלבונות שלא תבעת.

    אולי היה זה חסד האהבה

    שהמתיק את ימיך ונתן לך כוח לתת

    לעזור בכל מאודך לחלש, לנדכא,

    ולקבל את הרע ואת השונה

    ולשאת במשא כשליח מצווה

    במסירות ובאהבה.

    ימתקו לך רגבי עפרך.

    בתך, דבורה הלסט

    יומן ליום השלושים

    26.5.1995

  • א ב א

    – – –

    מותו לא בא לפתע… ראינו את כניסתו לעצמו, את שתיקתו הארוכה והשינה שאין לה סוף. את התפוררות הגוף האיטית. את הרזון שנראה על פניו וגופו… היה קשה לבוא כמעט יום יום, לראות את הסוף הקרב ולהכיר בחוסר האונים של הסובבים לעזור לעצמנו ולו…

    אבא היה אדם מלא אהבה למשפחתו הקרובה, לאמא, לאחיו ואחיותיו ולנו. אילו צריך היה נותן את כל רכושו כדי לעזור לאדם ממשפחתו שנזקק לעזרה. בשקט ובעדינות היה מקשיב לצרות שסיפרו לו. יותר מכל למדתי לראות את אהבתו כשטיפל באמא בשנות מחלתה… רבים ברחו מההתמודדות עם המצבים הקשים שנתגלו בעת מחלתה, והוא תמיד היה לצידה…

    הוא היה קשור מאוד לאחיו ואחיותיו ולבני משפחותיהם. היה מעניק להם המון חום וביתו היה פתוח לפניהם בכל שעה שרצו לבוא…

    כשאיתמר, בני, חקר את שורשי המשפחה, הסתבר לו פתאום שמעולם לא שאלנו אותו שאלות מאוד פשוטות, כמו: “מתי עלית ארצה? ומה עשית לפני כן, ברומניה, ואיפה למדת?”

    אבא מעולם לא סיפר לנו על כך. יום אחד… הסתבר לי שבחו”ל היה צלם עיתונות מאוד מצליח. נדהמתי. איך עניין כזה לא היה ידוע לי… בכל אופן, ברגע מסויים… שאלתי אותו “אבא, למה באת ארצה?” – “מה זאת אומרת למה באתי ארצה? איזו מין שאלה זאת?… לפני הכל הייתי יהודי. כך הרגשתי וכך רציתי לחיות!”…

    – – –

    אני כותבת והתמונות מילדותי עוברות לנגד עיני. כשהיה צעיר מאוד אהבנו להשתולל איתו, לשחק כדורגל בבריכה, על שפת הים ובכלל. עדיין לא העיבו על חיינו כל מיני עננות מעולם המבוגרים. את הוויכוחים והמריבות מעולם המבוגרים חסם בפנינו בעקשנות כל חייו. לא רצה לשתף אותנו באכזבותיו ותיסכוליו. התעלם מהמון דברים שהפריעו לו ביחסי אנוש עם אנשים אחרים ביגור.

    בשנות עבודתו האחרונות עבד עם בתיה קנטרוביץ. אלו היו שנים חשובות בשבילו. אז הרגיש שהוא עושה עבודה חשובה ומתאימה לאישיותו, ואולי אז הרגיש שקיבלו אותו ביגור כמו שהוא – – –

    בתך, רוחלה

    יומן ליום השלושים

    26.5.1995