חייקה מאירי

09/12/1912 - 19/10/1995

חייקה מאירי

חייקה נולדה בנר חמישי של חנוכה תרע”ג, דצמבר 1912 בעיירה טרשקון שבליטא. בת אמצעית בין שבעת ילדיהם של בנימין ופייגה (צפורה) קרסובסקי. אפשרויות ההורים לשלוח את ילדיהם לרכוש השכלה גבוהה הספיקו רק עבור הבן הבכור ושתי האחיות הגדולות. עם חברותיה בעיירה הגיעה חייקה אל תנועת “החלוץ” להכשרה ולהגשמה בארץ ישראל – חברות וקשרים הדוקים המתנתקים רק עם פטירתן.
באוגוסט 1934 הגיעה חייקה לחופי ישראל באניה “פילזה” וישר ליגור. כמו כל החלוצים החדשים עברה מסלול עבודות מגוון, אך עד מהרה “עברה את הבחינות” של המטפלות הקובעות והתקבלה לעבודה כמטפלת בבית הספר ובגיל הרך. רבים מבני עשרים וחמישה המחזורים הראשונים ביגור זכו להנות מטיפולה ורבים מהם שמרו על קשר עימה לאורך שנים.
לאחר עשרים וחמש שנים בחינוך קיבלה על עצמה חייקה את ריכוז מחסן הבגדים של הגיל הרך (לימים – “אגרטל”). בתפקיד זה נשאה בעול, באהבה ובמסירות כחמש עשרה שנים, ובהתקרבה לגיל שישים עברה לעבודה קלה יותר בתפירה. עשרים שנה, עם המון סיפוק מהחברות ומהיכולת לעשות ולתרום.
בצעירותה בקיבוץ השתייכה לקבוצת בנות “הפועל”, אשר צעדו באון בכינוסים ועצרות ועסקו בפעילויות שונות. חיבתה למוסיקה ולשירה בפרט, הביאה אותה למקהלה של יהודה שרת – מקהלת יגור הגדולה. מאוחר יותר, משחדלה לשיר, החלה לרקוד בחוג הריקודים הראשון של אסתרקה וחיים רשף.
נכונותה לעזור לאחרים הביאה אותה ל”נבחרת” הדגים בראש השנה ובפסח, ולצוות האירוח בחתונות.
ביגור הכירה חייקה את שלום מאייר (לימים – מאירי) ובשנת 1942 לפני יציאתו לחו”ל במסגרת הבריגדה, באו בברית הנישואין. כאן נולדו שלושת ילדיהם – אמנון צפרירה ויהודית. אך לא די בכך, בביתם מצאו מקום גם בת קרובים שהגיעה ארצה מחו”ל ובן מחברת נוער. ביתם היה פתוח לאורחים מהארץ ומחו”ל, ולחברים של הילדים – תמיד יש מקום ללון ואף פעם אין אומרים צר המקום.
חייקה שהשאירה את כל משפחתה בגולה זכתה לראות בבוא אותן האחיות שנותרו בחיים עם ילדיהן לארץ. לאחר חמישים שנות פרוד התאחדה המשפחה.
עם מותו של שלום ב-1990 נדמה היה כי אבד רצונה של חייקה להתמודד ולחיות. ניתוחים וארוע מוחי הוסיפו קושי על קושי והיא עברה לבית אחוה ולעבודה ב”אגרטל” – אותו בית בו ניהלה את מחסן הבגדים של הגיל הרך – נסגר מעגל.
חברותיה השומרות לה אמונים, באות לתמוך ולעודד בנוסף לתמיכת הילדים. אך חייקה הולכת ומסתגרת. ממשיכה להתעניין בכל הנעשה ביגור, אך לא מוכנה להשתתף בארועים החגיגיים של המשק.
בשבועיים האחרונים הורע מצבה ובמוצאי שמחת תורה אושפזה. לרגע נדמה היה כי היא מתאוששת ולא היא. ליבה לא עמד במאמץ ונדם.
תמו שישים ואחת שנות חיים של עמל ויצירה ביגור, של נתינה באהבה וללא חשבון.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • פרידה מאמא

    קשה לסכם תקופת חיים עם אמא. אולי כי בסיכום מעין זה יש משום פרידה מאדם יקר ואהוב, שיותר לא תראה, והפרידה הסופית הזאת קשה.

    מהתמונות מבית הוריה ומההכשרה ניבטת דמותה של אמא – צעירה ויפה, עם חיוך קורן, וכולה שמחת חיים. תמונות ראשונות מיגור והיא צועדת באון בקבוצת בנות הפועל, או בקרב “ילדיה” בבית הספר או בגיל הרך.

    – – –

    את 61 שנות חייה של אמא ביגור איפיינו נתינה ללא תנאי, חברות ומסירות. תחילה בבתי הילדים, אליהם היא קשורה בכל נימי נפשה – שמחה וגאה בהם בהתבגרותם, אוספת שירים וסיפורים שלהם ועליהם. אחר-כך מרכזת ההלבשה לגיל הרך. בימים ההם לכל הילדים בגדים אחידים. אמא נהנית לחדש, להתאים בגד לילד… היא מכירה כל ילד בשמו וכל הילדים מכירים אותה…

    בגיל 60 מתחילה קריירה שלישית – תפירה. יוצאת בשמחה לעמל יומה ושמחה לכל הזדמנות לעזור בתיקון או בהתאמת בגד לחברות, או בתפירת כובעי מצחיה, שהיו מאוד יחודיים בזמנם.

    נתינה פירושה גם לתת לחברה מעבר לשעות העבודה – לתרום לחברה. אמא מצטרפת לקבוצת ה”גפילטע-פיש” ולצוות האירוח בחתונות, והיא מאושרת כאשר מבקשים את עזרתה.

    נתינה פירושה גם לארח בבית, גם כשצר המקום. הבית פתוח ומתארחים בו בני חברת-נוער ובת של קרובים שעלתה לארץ. זה החל בצריף והמשיך בבניין, וכמובן גם בשיכון הוותיקים. גודלו של החדר אינו משנה – תמיד הבית פתוח ולעולם לא אומרים צר המקום. תמיד יש מקום לארח ולהלין קרובים וידידים…

    אמא אהבה מאוד לשיר ושרה במקהלת יגור הגדולה. כשראתה שגם בי אחז “הדיבוק” נהנתה מאוד והרבתה להתגאות בכך.

    והחברויות – הרבה חברות היו לאמא, חלקן עוד מעיר הולדתה בליטא, חלקן מההכשרה וחלקן מההכרות רבת השנים ביגור, עבודה משותפת ושכנות – קשרים הנמשכים כל עוד הנפשות הפועלות בין החיים…. חברותיה הוותיקות שומרות לה אמונים ומקפידות לבוא לבקר ולעודד כל שבוע, כך עד יומה האחרון….

    תמו חיים חתומים באדמת יגור

    בעמלה, בלב חבריה.

    יהי זכרך, אמא, לברכה.

    אנו נזכרך באהבה.

    בנך, אמנון

    יומן ליום השלושים

    נובמבר 1995

  • לזכרך

    לכתוב על אמא זה לחזור לעבר.

    בחורה צעירה, יחידה מכל משפחתה, שעזבה את הבית ואת ארץ המולדת, מבלי לדעת אם תשוב לראותם ומבלי לדעת את שעומד לקרות. וכאן, בארץ, היה קשה… אמא תמיד סיפרה על הימים האלה. על העבודה הקשה, על החיים ביגור של פעם, על הבריטים ומלחמת השחרור, על היחד ועל החברות הנפלאה וההווי של דור הראשונים.

    וכאן פגשה את אבא והקימה את משפחתה-מבצרה.

    ביתנו היה בית חם ואוהב. אני זוכרת את התכונה לקראת חגים ואת הרגשתם, הרבה בזכותה. את שירתה עלי כיור – יפה ומלאת שמחה. אני זוכרת את טיולי השבת להר, לגבעת הכלניות, לדיר ולרפת. מתגעגעת לדברי המאפה שהיה להם טעם מיוחד, טעם של ילדותנו, טעם של אמא.

    ביתנו היה תמיד הומה – הורים, שלושתנו ועוד שני מאומצים.

    אני זוכרת, וישנן גם תמונות שמעידות על אושרה של אמא כשעלו שלוש אחיותיה – זו אחר זו – לארץ, וזכתה שתהיה לה משפחה בארץ.

    אמא היתה קוראת הרבה. דיברה וכתבה עברית נכונה, בלי שגיאות. היתה הולכת תמיד להרצאות, למופעים ולהצגות. היתה מרוצה מחייה כאן ביגור….

    אמא אהבה אנשים בכלל ואת חבריה וחברותיה בפרט. אהבה את הרונדלים בשבילי הקיבוץ לאחר ארוחת הערב, בטרם חשיכה. תמיד דאגה לשלומם וביקרה את החולים, מביאה מדברי המאפה שלה למי שהתאלמן. היא ואבא היו מחלקים אגוזים מעץ האגוז שלנו לאחר כל אסיף. מנות מנות לכל חבריהם.

    משעברה לבית אחוה קשה היה לי פירוק דירתם. בעברי על כלי התפירה נזכרתי כמה אהבה לתפור, ליצור כובעים, סינורים, מטפחות וכריות תוצרת בית. וכמה היתה גאה כשהם נתקבלו ע”י האחרים. עד היום אני שומרת דברים שעשתה במו ידיה….

    נוחי לך בשלום, אמא.

    נזכרך לתמיד.

    צפרה

    יומן ליום השלושים

    נובמבר 1995