חינקה אורנסקי

11/05/1914 - 23/11/1994

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו אייר התרע"ד

תאריך פטירה: כ' כסלו התשנ"ה

ארץ לידה: ליטא

עבודה: מטבח, מתפרה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: ישראל אורנסקי

חינקה אורנסקי

חינקה נולדה בשנת 1914 בעיירה קטנה הנישוק שבליטא, להוריה קופל ושיינה לוין, הצעירה מבין שבעת ילדי המשפחה. המשפחה התפרנסה מחקלאות, והייתה ברשותה גם טחנת קמח. בשנת 1933 עזבה חינקה את ביתה והלכה להכשרה בעיר טבריק, שם קיבלה לאחר שנתיים סרטיפיקט. חינקה עלתה ארצה לבד, ומשפחתה שנותרה בליטא נספתה רובה בשואה. תקופה קצרה שהתה חינקה בנחלת-יצחק וב-1936 הגיעה ליגור. כאן השתלבה במהירות בעבודה, השתתפה בבניית חדר-האוכל, והצטרפה לקבוצת חברים שעבדה ב”רצף” בחיפה. בחלק זה הייתה גאה, וכך גם כשהתבשרה על ידי המזכיר דאז, ישראל ס”ט על קבלתה לחברות.
ב-1938 הקימה עם ישרוליק את משפחתה ביגור, וכאן נולדו שלושת ילדיהם – בתיה, יעקב ושמואליק. חינקה גידלה באהבה ובמסירות את ילדיה, אהבה לטפח את הבית והפליאה באפיה ובישול. חינקה וישרוליק קשרו יחסי שכנות טובים, וסביבת ביתם, ה”צריפים השבדים”, הייתה מוקפת גינות וטרסות יפהפיים, עטורי פריחה ועצי פרי.
במשך מרבית שנות עבודתה ביגור בלטה חינקה במטבח, תרמה מכשרונה בבישול, בחריצות, במסירות ובהתמדה. מעבר לעבודה הייתה ידה תמיד בכל חתונה ושמחה, ב”גפילטע-פיש”, ב”כיסונים” ושאר מטעמים, שטעמם ושמעם היו בפי כל הציבור ביגור.
ב-1958 הצטרפה לשלושת ילדי המשפחה רחל, נכדת אחותה הבכורה של חינקה. רוחהלה הפכה בת בית, וכאשר הגיעו הוריה ב-1971 מרוסיה, גדלה השמחה. חינקה השקיע רבות בקליטת אחותה ובני משפחתה בארץ.
בשנים האחרונות סיימה חינקה את עבודתה במטבח והמשיכה במתפרה. כמו לאורך כל השנים העבודה הייתה חשובה לה, וגם לאחרונה, כאשר חשה ברע, קוותה להבריא ולשוב במהרה לעבוד.
חינקה זכתה לגדל משפחה יפה, להנות משנים-עשר נכדיה אותם טיפחה ופינקה ללא גבול, ולאחרונה זכתה גם לנין.
המות בא בחטף, וכך ללא הכנה אנו עומדים כאן ונפרדים מחינקה – אשה ואם אוהבת, מסורה למשפחתה וליגור ביתה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מסורה ואוהבת עד אין קץ

    כל כך מהר הלכת מאיתנו, שעות ספורות בלבד בהן נתת לנו להבין שלעולם לא תחזרי – וכך רצית. על כך הרבית לדבר לאחרונה. חששת להזדקן, לאבד את עצמאותך ולהיות נטל על המשפחה. עד לרגע האחרון לא קראת לעזרה. ודווקא את, שכל חייך הקדשת לכולנו, כל בקשתך היתה שלאחר לכתך נדאג לסבא ולא נשאירו לבד.

    היה לך הומור מיוחד ולפעמים הצחקת אותנו ערבים שלמים. אהבת לספר על יגור בעבר, על החברים ועל התקופה הראשונה שלך ביגור. היית גאה בעשייה ובבניית במשק ובחוץ – ב”רצף”. אף שהחיים אז היו קשים, סיפרת על כך עם הרבה הומור וצחוק. הרבית לספר על הקשיים בגידול הילדים בזמנים שהתנאים היו דלים, ורצית להעניק יותר ולא יכולת, במיוחד כשאחד הילדים היה חולה. לא השלמת עם זה והרגשת שהחמצת משהו בגידולם עוד שנים רבות מוחר יותר, כשהילדים גדלו ובגרו…

    למרות שבזמן האחרון חשת ברע, התמדת בהרגלייך בעבודה, בטיפוח הבית, בניקיון המופתי, והקפדת עד היום האחרון שיהיה פרח בצנצנת ומטעמים מעשה ידייך.

    השארת שנים-עשר נכדים, חמישה מהם לובשי מדים. רצית לחגוג את יום הולדתו ה-50 של יענקלה ולכך לא זכית. עצמת עינייך לנצח מספר ימים לפני כן.

    אזכור אותך מסורה, מלאת מרץ ואוהבת עד אין קץ.

    שלך, ורה

    (מתוך יומן יגור, 30.12.1994)

  • לסבתא שלנו

    עבר כבר חודש בלעדייך, בלי העליות אלייך והביקורים אצלך. אנו מתגעגעים לחיוכך כאשר היית רואה אותנו בפתח הדלת. תמיד היית שמחה וכה מאושרת לראותנו וכל כך דואגת לשלומנו.

    תמיד נתת לנו את כולך – האהבה, השמחה, הדאגה ולפעמים גם העצב. בכל עת דאגת להאכיל אותנו במעדנייך הפולניים והכה ידועים – הגפילטע פיש, הקניידלאך ושאר מטעמים. גם כשהרגשת רע לא החסרת מביקורייך אצלנו ותמיד שאפת לראות אותנו כמה שיותר.

    בתקופה האחרונה חלית ומצבך החמיר. דאגנו לשלומך וחיכינו ליום בו תשובי להיות בריאה.

    ופתאום, בלי שום הכנה, נשארנו לבדנו – בלעדייך.

    הכל קרה כל כך מהר וכלל לא הספקנו להיפרד. אז רק תדעי, שאנחנו פה אוהבים וזוכרים.

    טל ואוריין

    #

    אינך עוד. הלכת. קשה לנו בלעדייך, בלי הדאגה שלך, בלי הברכה המקדמת אותנו בבואנו לביתך, בלי הממתקים שהיית מחלקת לנו – בלעדייך.

    אני זוכרת שלא שכחת אף יום הולדת, תמיד הבאת מתנה, ברכה או מזל טוב וחם. אני זוכרת את טעם תבשילייך המעולים. כל מה שנגעת בו במטבח נהפך כבמטה קסם לתבשיל מופלא שעלה על השולחן ונחל הצלחה עצומה. תוך דקות ספורות לא נותר דבר וחצי דבר.

    אף פעם לא אמרת “לא” ו”אי אפשר” ו”אני לא יכולה”. תמיד השתדלת שהכל ייצא כמו שצריך והכי קרוב למה שרצינו. תמיד ענית על כל בקשותינו על הצד הטוב ביותר. תמיד חיכית לראותנו, תמיד חיכית לי בחדר האוכל. כאשר באתי לאכול ניגשת ואמרת לי שלום, ביקשת שאבוא לבקר, סיפרת לי שאת מאוד מתגעגעת, סיפרת לי על הפתעה שהכנת לי ותמיד דרשת בשלום המשפחה ובשלומי.

    אני זוכרת אותך רק לטובה. מאז לכתך משהו חסר, משהו איננו. יש חלל שדבר לא יוכל למלא.

    סבתא – אוהבת אותך תמיד

    זיו

    (מתוך יומן יגור, 30.12.1994)

  • אמא חיינקה

    אמא היתה “אידישע מאמא”בכל מובן המילה. ביחס אלינו ולמשפחות שלנו לפעמים הרגישה לא נוח שאין לה מה לדאוג ושהכל בסדר.

    אני זוכר אותה מילדותי עובדת במטבח התינוקות מתוך הרגשת שליחות וגאווה. תמיד הקפידה שהאוכל יגיע בזמן ויהיה טעים. את יום עבודתה היתה מתחילה בשעה מוקדמת “כדי להספיק”, כמו שהיתה אומרת.

    אמא תמיד עזרה בבישול ובהכנה לכל אירוע שנתבקרשה והיתה מהמובחלות בצוות הגפילטע-פיש לחגים. למרות שהמאמץ סחט אותה, לא ויתרה על מקומה בצוות. גם אנחנו נהנינו מיומנותה ברזי המטבח ובכל מפגש משפחתי נהנינו מיציר כפיה הברוכות.

    לקום ולצאת לעבודה היו עבורה החובה והזכות של כל אדם חי בחברה שלנו. אמא התעקשה לעבוד עד הרגע האחרון, והספיקה לעבוד גם ביום האחרון של חייה. היא נאלצה לגדל אותנו עם מעט עזרה מאבא שתמיד היה עסוק בעבודתו.

    בכל תקופת שירותי הצבאי ליוותה אותי בדאגה רבה וניתן לראות את שמחת המפגשים וההקלה בפניה כשהגעתי לחופשות. לפני שחרורי אמרה לי: הנה סוף סוף אוכל להירדם בשקט בלילה…

    היא הקדישה לנכדים הרבה זמן ומקום. מתעניינת בשלומו של כל נכד ולא שוכחת מתנת יום הולדת ומתנות לחגים. היא התגאתה בכבוד ובאהבה להם זכתה מהנכדים והם הוקירו לה והודו לה על כך תמיד.

    אמא היתה קשורה למשפחתה שנשארה בנכר. רצה הגורל ואחותה הבכורה, בת 96 , נפטרה כשבועיים לפני אמא.

    אמא לא חדלה להאמין שיהיה טוב. גם בטיולנו האחרון בחו”ל הספקנו לחוות חוויות משותפות ולשמוע את סיפורי הילדות שלה בליטא.

    אמא, אשה וסבתא יפה ותמימת דרך עזבה אותנו. אזכור אותך תמיד כמי שנתנה לי את הגאווה והאומץ בחיים.

    אמא, תמיד היית גאה באחדות המשפחה ובעזרה שלנו אחד לשני. אני מבטיח לך שנישאר משפחה מאוחדת ותמיד נעזור אחד לשני כמו שאהבת.

    בנך יעקב

    (מתוך יומן יגור, 30.12.1994)