חנה גייפמן

31/12/1907 - 14/03/1984

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ו טבת התרס"ח

תאריך פטירה: י' אדר ב' התשמ"ד

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ, קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אברהם גייפמן

חנה גיפמן

חנה נולדה בשנת 1907 בעיירה לנוביץ שבפולין. אמה הייתה עקרת בית ואביה שוחט ובקי בתורה. משפחתה הגדולה מנתה תשע נפשות. חנה למדה בבית ספר “תרבות”. בהיותה בת 13 נפטר אביה. חנה עזרה בעבודתה לכלכלת המשפחה וכן טיפלה באחיה הצעירים. בחברת הצעירים בני גילה בלטה בחדוות נעורים ובידע הנרחב שלה. חנה לא האמינה בהמשך קיום הקהילה היהודית בפולין, ולכן הצטרפה ב-1927 ל”החלוץ” והייתה בין הראשונים בעיירה שנשלחו להכשרה, במטרה לעלות לארץ ישראל. חנה הגיע לקיבוץ ההכשרה קלוסובה בשנת 1930. מיד עם בואה נתגלתה חנה כאדם מצפוני ואחראי. היא עבדה בכל העבודות הקשות בקיבוץ. נבחרה לתפקיד האחראי של “ממונה” על החולים. הייתה חברת הועדה שאישרה את תורם של המועמדים לעלות לארץ.
בשנת 1931 עלתה חנה לארץ והצטרפה לפלוגת יגור. עבדה במשק בית בחיפה (בשנים ההן היה זה מבחן אישי, שלא הכל עמדו בו). לאחר מכן עבדה ביגור כמטפלת בתינוקות. במטבח ובחדרי חולים. ביגור הכירה את אברהם ויחד עימו הקימה משפחה ובה הבנים יואל ובן ציון ז”ל והבת עתליה.
בשנת 1965 ניחתה עליה מכה קשה כאשר נפטר אברהם. אך היא בחוסנה הנפשי, המשיכה לטפל בילדיה לבדה.
במלחמת ששת הימים נפל בנה האהוב בן ציון. האסון נחרת עמוק בנפשה, אולם היא בעמידתה העיקשת, המשיכה ונאחזה בחיים, חרף העובדה שנשארה ביגור בגפה.
אורות זוהרים היו בשבילה נכדיה. במשך כל התקופה הזאת עבדה ותפקדה כראוי, על אף עיוורונה שהחמיר והלך. נאבקה במחלתה ורצתה תמיד לעשות הכל בעצמה. אולם המחלה הכריעה אותה.
נזכור את דמותה האוהבת, החזקה והמשכילה. הייתה איש עבודה למופת.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרה של חנה גייפמן (צפורה ורדי)

    לזכרה של חנה גייפמן

    שלושים למותה

    הולכת לה חנה זקופה ובטוחה והחושך יכסה את עיניה. עיוורת-לא עיוורת, קצת רואה. בזוויות עיניה תראה אנשים, אך פניהם לוטות בערפל והיא לא תכירם. רק את הקולות שאינם משתנים. הקולות הברורים, המרחפים בחלל.

    הולכת לה חנה בשעת בין-הערביים לבית הקברות וזר פרחים גדול בידיה. הולכת ואינה מועדת והזיכרונות הולכים איתה. והנה, כף ילד קטן אחזה בידה. את קולו לא הכירה. מהדור הצעיר, שעדיין לא באה איתו במגע. והמגע של ידו בידה רך ורוטט. “בואי איתי, אני אוביל אותך”, אומר הילד. “אין צורך”, אומרת חנה ולבה נכמר בקרבה לילד הקטן שלא הכירה את קולו. וזיכרון מגעה של היד הקטנה שאחזה בה לא סר ממנה ימים רבים.

    כך סיפרה לי חנה. “עד היום”, אמרה, “איני יודעת מי היה הילד הטוב שלבו נכמר למראה הסבתא שהולכת לבית הקברות וזר פרחים בידיה ופסיעותיה איטיות וזהירות”.

    אהבתי לשוחח עם חנה. ועם מטר הביקורת שהמטירה על הקיבוץ, אהבה אותו אהבה רבה. בדבריה היו אמת, יושר וזעקה שהיתה מוכרחה לפרוץ, כדי שלא לכרוע וליפול.

    “הלילה חלמתי חלום”, אמרה לי כשישבנו לאכול ארוחת-בוקר בחדר האכילה ההומה. “בחלומי, ואני צונחת מאווירון בשדות הגולן. והנה, מתרוממת דמותו של בן-ציון בני, והדמות רומזת לי ללכת אחריה. ואני הולכת והולכת והוא מראה לי בידו את המקום שבו נפל. ופתאום התעוררתי, ואיזה צורך פנימי אחז בי לנסוע לשם, לגולן, אל המקום ההוא”. אך אין היא רואה ואינה יודעת כיצד תוכל להגשים את רצונה.

    אך חנה לא ישבה בשקט במקומה. מדי פעם היתה נוסעת לרמת הגולן, אל בתה. נוסעת היתה לבדה, עם כל המגבלות שלה. עם הנהג היתה מתייעצת כיצד תוכל להגיע לכל מקום שהיא צריכה להגיע אליו, וצוחקת בקול כשהיא טועה ותועה. הייאוש לא מעיק עליה, אלא צוחקת היא לצחוק הגורל שמתעתע בה.

    חנה אהבה להתלבש בבגדים נאים. היתה נוסעת לחיפה לקנות לה שמלה יפה וטובה; גם מעיל קנתה לה, שתמיד תהיה הופעתה נאה, נקיה ומסודרת.

    אמיצה וערה ידעה לקבל את הגורל האכזרי שנפל בחלקה במות עליה בעלה ובנפול בנה הטייס ברמת הגולן.

    גם שמחות היו לה לחנה, הלא הם בניה ונכדיה שאהבו אותה מאוד וכיבדוה.

    גם יום העבודה היה יקר לה, ומצאה סיפוק כשיכלה למלא חובתה בעבודה.

    יהי זכרה ברוך.

    צפורה ורדי

    יומן יגור, 16.4.1984