חנה הלפרין

23/08/1905 - 04/04/1993

חנה הלפרין פָּלֶשְׂטִינֶר

נולדה: 25.8.1905
נפטרה: 4.4.1993

חנה נולדה בגורודוק שברוסיה למשפחה אמידה, בת שלישית מתוך ארבע בנות. לאם היתה חנות בדים גדולה והאב היה סוכן של מכונות תפירה ובעל בית דפוס גדול. הבית היה מאד ציוני וארץ ישראל היתה משאת נפשם וחלום חייהם. בשנת 1915 עברה חנה ללמוד בגימנסיה עברית “זילברמן” בפרסקורוב, אותה סיימה ב-1922. התנאים הקשים אילצו את המשפחה לעזוב את רוסיה ולעבור לבסרביה, שם החלה חנה ללמוד הוראת מלאכה וסיימה ב-1925.
ב-16 באוגוסט 1925 עלתה חנה ארצה. התנאים בארץ היו קשים. הבחורות עבדו במשק בית ובחצץ. משפחתה של חנה הפצירה בה לחזור לבֶּסָרַבְּיָה, אך חנה אמרה: “באתי לחיות פה, ואם אצטרך, גם אמות פה”. היא החלה לעבוד בחצץ. מיד נפוצה השמועה שחנה היא תופרת מעולה, וכך מצאה עצמה עוסקת בתפירה סלונית, ושמה הלך לפניה. שנה אחר כך, ב-1926, חנה, שהרויחה את לחמה בכבוד רב, הצליחה להעלות את כל בני משפחתה ארצה, וכך אוחדה המשפחה מחדש.

ב-1934 הכירה חנה את יצחק ושניהם בנו את ביתם במו ידיהם בכפר סבא. באותה שנה, חנה שלא מצאה את סיפוקה בתפירה לגברות מהודרות, נענתה להזמנת משרד החינוך להורות מלאכה בכפר סבא.
ב-1938 נולדה רחלה וב-1940 המשפחה הגיעה ליגור. חנה חילקה את זמנה בין המשך ההוראה בכפר סבא, שיעורי ערב מטעם ויצ”ו ברעננה ולימוד מלאכה בבית הספר ביגור ובבית הספר המחוזי. חנה היתה המורה הראשונה למלאכה ביגור ובנתה בסיס ומסורת ללימודי המלאכה במשך השנים. באותה תקופה לקחה על עצמה גם את ריכוז כל ספרי הלימוד, תיקון הספרים וכריכתם, והתחילה לארגן את מחסן התחפושות ובגדי הספורט של בית הספר. חנה, בעזרת תלמידיה, הכינה את התלבושות להצגות החוג הדרמטי של בית הספר בהדרכת חיים טהרלב. בין השנים 1950 – 1954 נקראה לסייע בהפצת ניסיונה וידיעותיה בכל אזור הצפון, כמפקחת מטעם משרד החינוך, ואחר כך המשיכה בהתמדה להורות את אומנותה בבית עד 1970, שנה בה פרשה לפנסיה.

בשנים שלאחר מכן התמקדה חנה בהוראת המלאכה למבוגרים במסגרת “בית הספר האזורי למבוגרים”, שפעל ביגור בשנות ה-70, ובהמשך, עד 1983, כמורה מטעם משרד החינוך והמועצה האזורית. בתקופה זו הכשירה חנה כ-60 מדריכות להוראת המלאכה, המלמדות היום את הילדים והמבוגרים בבתי-ספר ובמועדונים באזורי פיתוח. חנה התמידה בעבודתה ותמיד השתדלה להתחדש. בימי קיץ חמים ובימים גשומים נסעה להשתלמות זו או אחרת, וגם שיצאה כבר לפנסיה לא ויתרה על השתלמויות אלו.
בשנים האחרונות התמקדה בהוראת האמייל, ואפילו שהיה לה קשה, המשיכה ללמד, וחניכותיה היו באות לחדר הצר והצפוף והמשיכו, על פי הנחיותיה, להנות מעבודת היצירה.
ב-1990, בהיותה בת 85, קיבלה חנה תעודת הוקרה מטעם משרד החינוך, המועצה האזורית זבולון וקיבוץ יגור, על תרומתה החשובה במשך למעלה מיובל שנים בהחדרת מקצוע מלאכת המחשבת בקרב ילדים, נוער ומבוגרים, וכן – על תרומתה הייחודית בהכשרת מדריכים למלאכה.

חנה זכתה לארבעה נכדים ולשני נינים, עליהם היתה גאוותה.
עם העליה המחודשת מרוסיה הגיעו בני משפחתה, ושוב התגשמה משאת נפשה.
חנה לא רצתה להטריד איש ולא רצתה ליפול למעמסה, והנה – בחטף, כמו התמלאה משאלתה, הלכה מאיתנו.

יהי זכרה ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לסבתא

    [נכתב ליום הולדתה ה-85 של חנה]

    לסבתא

    בשם המשפחה האוהבת אותך

    הכי בעולם.

    בשם המשפחה

    ציון דרך קטן.

    ל-85 שנים להולדת

    65 בבניית המולדת

    55 שנים של חינוך והוראה

    דור אחר דור, שנה אחר שנה,

    באהבה ובמסירות

    בהתמדה וללא לֵאוּת.

    סבתא,

    מורידים את הכובע בפנייך,

    סמל ומופת לנו כל חייך,

    ותמיד מכולם –

    את הכי הכי בעולם.

    אשרי האדם שזכה

    וראה ושמע,

    כי הוליד ויָלַד ורחב,

    כי זכה בחייו

    לחיות, להחיות רצונו.

    זרעיו שהטמין ואהב

    בבוקרו של היום הם נבטו

    וזכה הוא אותם להשקות.

    וזרעי הפרחים שנבטו,

    עלו ופרחו והושקו

    בברכת אותו מאושר,

    כי קטף הוויות

    ונקטף הוא עת ערב,

    תם יום עמלו.

    גיא

    12.8.1990

  • תולדות חיי

    [מתוך ראיון שנערך עם חנה בשנת 1985]

    נולדתי בגורודוק שברוסיה ב-25 לאוגוסט 1905, לאמי רחל-לאה ואבי חיים פלשתינר. היינו ארבע בנות במשפחה. אני הייתי השלישית. מצבנו בבית היה טוב, לא חסר לנו מאומה. לאמא היתה חנות בדים גדולה. אבא היה סוכן של מכונות תפירה. היה לו גם בית דפוס גדול יחד עם ביילה ושרול (אחותי הבכורה וגיסי)… הבית שלנו היה בית מאוד ציוני. אבא דיבר תמיד על ארץ ישראל, שהיתה משאת נפשו וחלום חייו.

    למדתי בבית-ספר ממשלתי בחצר הכנסיה. בשעות אחר הצהריים למדנו עברית בשיעורים פרטיים.

    כשהייתי בת תשע פרצה המלחמה. ברחנו מהעיירה גורודוק… סידרנו שתי עגלות, לקחנו מה שיכולנו, העמסנו, נסענו והגענו לעיר הולדתו של אבא, זינקו, שם היתה לאבא דודה. מאוחר יותר חזרו ההורים לגורודוק… שנה מאוחר יותר מכרו ההורים את העסקים ועברו לפרוסקורוב ופתחו שם חנות בדים…

    ב-1922 סיימתי את הגימנסיה העברית ע”ש “זילברמן”. התנאים היו בלתי נסבלים והחלטנו לעזוב את רוסיה. המשפחה התפצלה. אני הגעתי לבסרביה עם אחותי הבכורה ביילה ומשפחתה… במשך השנה התאספה כל המשפחה… נשארנו חסרי-כל. כאשר הגויים העבירו אותנו את הדנייסטר בדרך לבסרביה, הכניסו אותנו למנהרה מתחת לפני האדמה, בטענה של פחד מפני הרומנים. הם הבטיחו להוציאנו למחרת היום. כל יום הביאו לנו לחם וחלב. לא האמנו שנישאר בחיים…

    בבסרביה למדתי הוראת מלאכה וסיימתי ב-1925. אבא רצה שניסע לארץ ישראל… תוך כדי התלבטויות ומחשבות קיבלנו, אסתר ואני, ויזה לצאת תוך שבועיים לאמריקה. החלטתי לנצל את הויזה לנסיעה לאמריקה, במטרה להגיע משם לארץ ישראל. סידרנו את כל הניירות, ואז לפתע סגרו את הקווטה. התברר שדחו אותנו עד שיגיע תורנו. את ההודעה קיבלתי כאשר הייתי כבר בדרך לארץ ישראל. כיוון שהייתי בתנועת “החלוץ” קיבלתי מיד סרטיפיקט ונסעתי. ב-16 באוגוסט 1925 הגעתי לארץ. גרתי בצריף ברחוב הראשי של תל-אביב, רחוב גרוזנברג. נסעתי לפגוש חבר שלי שהגיע באוניה ונפגש שם עם יצחק ויהודית ונגר… זו היתה פגישתי הראשונה עם יצחק….

    ב-1926 הבאתי לארץ את אסתר עם בתה בלה והתחלתי לדאוג לעלייתם של הורי ורוזה אחותי הצעירה. שכרתי דירה… ועבדתי מבוקר עד בוקר…

    במשך כל הזמן אבא כתב. אמא אף פעם לא כתבה. פתאום קיבלנו גלויה מאמא. היא לא הזכירה את אבא וכתבה שהיא מחכה לניירות. חשתי שקרה אסון… אבא נפטר…

    ב-1926 הצלחתי להעלות את כל בני משפחתי לארץ, וכך אוחדה המשפחה מחדש… את כל הכסף שהרווחתי נתתי לאמא. כשהייתי צריכה כסף ביקשתי ממנה…

    ב-1930 נפטרה אמא ונקברה בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב.

    ב-1934 התחלנו יצחק ואני לבנות את ביתנו במו ידינו בכפר-סבא. שנה לאחר מכן גמרנו לבנות את הבית ונישאנו…

    ב-1940 הגענו ליגור… הייתי המורה הראשונה למלאכה ביגור… העמדתי דורות של תלמידים שיודעים את יסודות התפירה, הרקמה והסריגה, ועל כך גאוותי… הכנו מוצרים שימושיים. כל זה גם בתקופות שהתקציב היה זעום ומוגבל. עברתי בבתי חרושת ובמפעלים, כמו “אתא” למשל, יצרתי קשרים וקיבלתי שקים מלאים בשאריות, שעבורי היו אוצר…

    ב-1950 גוייסתי למשרד החינוך, לפיקוח על הוראת המלאכה באזור הצפון. נשארתי בתפקיד ארבע שנים… עם תום הגיוס יצאתי לשנת השתלמות ב”בצלאל” וחזרתי ללמד ביגור.

    בשנת 1969 התחלתי ללמד בחוגי מלאכה בבית-ספר למבוגרים שנפתח ביגור… ב-1974 פנו אלי ממשרד החינוך ופתחתי קורס למדריכות למלאכה עד 1980. בשש השנים האלה הדרכתי כשישים מדריכות העובדות כיום במועדוני נוער, מרכזים קהילתיים ובתי-ספר. עד היום אני ממשיכה בעבודתי בחוגי מלאכה למבוגרים ומלמדת מזה שנתיים בהתנדבות בהסתדרות המורים בחיפה, חוג מלאכה לגימלאים.

  • על לימוד המלאכה

    [בתוך החוברת: כ”ה שנה לבית הספר ביגור]

    מטרת לימוד המלאכה בבית הספר היסודי אינה הקניית מקצוע לתלמידים, גם לא רק תרגילים ואימון הידיים העוסקות במלאכה; חינוכו של האדם אינו שלם אם ידיעותיו מבוססות על יסודות תיאורטיים בלבד. חדוות היצירה, פיתוח הרצון, וטעם טוב ומפותח אומנם נרכשים גם באמצעות הספר, אבל בעיקר על-ידי עבודה מעשית. אמר כבר מי שאמר: “העמל מוסיף שמן לנר והחיים והמחשבה מעלים בו אור”.

    אמנה כאן מספר נקודות המסבירות את האמור לעיל:

    * אחת המטרות החשובות ביותר של העבודה הגופנית בחינוך היא הכרת החיים שמקצועות מלאכה שונים מהווים בסיס להם.

    * להגביר בילד הרגשה של חדוות היצירה בעבודה וכושר ההתמצאות בתנאים שונים.

    * לפתח הרגשת עצמאותו של הילד ואי תלותו בסביבה על-ידי הכנת מוצרים שיש בהם תועלת מעשית.

    * לפתח את הטעם הטוב והזיקה ליצירה אמנותית בסגנון מקורי וברוח התרבות העברית, נוף הסביבה, הצמח והחי.

    * לפתח את רגישות הילד לאמת ולפשטות הליכות החיים.

    * לפתח אצל הילד כושר התמדה בשאיפה למטרה, לסדר, לדייקנות, לזריזות, לסבלנות וכו’.

    * לטעת בילד אהבה למלאכה ולחזק בו את הכרת ערכה של העבודה הגופנית.

    * להביא את הילד לידי הכרה שיש יופי לא רק באמנות על כל סוגיה וצורותיה, אלא גם במלאכה – ביצירת כפיו ודמיונו.

    * הקניית ידיעות אלמנטריות על תכונותיהם של חומרים שונים, וכן שימוש בכלי עבודה שונים.

    – – –

    חנה פ.

    בתוך:

    חוברת כ”ה לבית הספר במשק יגור

    1957