חנה ישורון-פלדמן

25/08/1913 - 03/03/2011

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ב אב התרע"ג

תאריך פטירה: כ"ז אדר א' התשע"א

ארץ לידה: ליטא

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: רפאל ישורון

נינים ונינות: אסא ניר, ענבר ניר

חנה ישורון-פלדמן

חנה נולדה ב-1913 בשאודינה – כפר ליטאי קטן שעל גדות נהר הניימן. חנה הייתה הצעירה מששת הילדים שנולדו למאיר וטובה-רייזל פלדמן: אליעזר, דב, צבי, רבקה, שרה וחנה. חנה הייתה האהובה ביותר, וכולם קראו לה חנהל’ה, גם המשפחה הרחבה באמריקה. לחנה הייתה ילדות מאושרת בחווה החקלאית של המשפחה, שבה גידלו תבואה, סלק ותפוחי אדמה, כמה פרות וכמה סוסים. כמו כן החזיקה המשפחה חנות קטנה, שבה מכרו את יבול החווה ומצרכים למשק הבית.
משגדלה למדה חנה בגימנסיה בעיירה יורבורג הסמוכה, מעבר לנהר, והייתה עוברת יום יום את נהר הניימן, בקיץ בסירה ובחורף חוצה על גבי מחליקיים את הנהר הקפוא. בגימנסיה נתפסה לפעילות הציונית של תנועת “החלוץ”, הפסיקה את לימודיה, ועד להצטרפותה לחוות הכשרה ציונית עבדה כפקידה בעלת כתב יד נאה במשרדי מועצת האיזור.
בבית בכפר התחולל ויכוח. חלק גדול מהמשפחה היגר לאמריקה, חלק נותר בליטא ורק חנה ביקשה לעלות לארץ ישראל. האב סרב, אבל חנה עמדה על שלה, והאב האמיד קנה סרטיפיקטים עבורה ועבור חבר שאפשרו את עלייתה ארצה.
בשנת 1934 עלתה לארץ והגיעה ליגור יחד עם בנות הכשרה אחרות. שנותיה הראשונות מלוות בעבודה במטבח ובשדה ביגור, בכיבוש עבודה בכרמי זכרון יעקב, באפייה בטחנות הגדולות בחיפה שהצריכה נסיעה מסוכנת באוטובוס, שפעם אף הותקף בפצצות, ובכל עבודה אליה נקראה.
ביגור גם טיפלה באחותה רבקה, שנשלחה אליה לאחר משבר נפשי קשה. רבקה לא הצליחה להשתקם כאן, חזרה לליטא ונספתה שם. עם אחותה שרה ושאר בני משפחתה באמריקה שמרה על קשרים הדוקים, קשרים חמים שהעמיקו לאחר השואה ונשמרו עד היום.
בשנת 1937 הרתה וילדה את זוהר שנפטר ממחלה כתינוק, נישאה לרפאל ונולדו להם 5 ילדים: עין-יה, עודד, מאיר שנפטר גם הוא ממחלה, דב וצבי שנקראו על שמות אחיה שנספו בשואה.
בשנת 1940 החלה לעבוד בחינוך כמטפלת בגן ילדים ואחר כך טיפלה וחינכה את מחזור י”ז עשר שנים. לכיתה זו נקשרה חנה במיוחד. “הכיתה שלי” קראה להם, והם החזירו לה אהבה. הקשרים העמוקים והנפלאים עימם נשמרו כל השנים עד לרגעיה האחרונים. יחד עם הכיתה עברה וליוותה את בני הנוער בבלוקונים ואחר כך עברה למחסן הבגדים, שם התמידה עד גיל 86. העבודה עשתה אותה מאושרת, וכל עוד יכלה להתמיד בה הרגישה עצמאית ונחוצה.
רפאל נפטר בשנת 1973 וחנה השקיעה רבות בטיפול במשפחה, במיוחד בנכדתה לשם, ולכך גייסה כוחות פיזיים וכוחות נפשיים בלתי רגילים. נכדיה היו אורחים קבועים אצלה לארוחות בוקר בשבת ולבילוי בדירתה בכל עת.
אובדן הנכד רועי הלם בה קשות, והיא גייסה את כוחות הנפש ואת האופטימיות הטבועים בה, על מנת להמשיך בנתינה האין סופית למשפחה.
עם הגיל העמיקו קשיי הנשימה והחלו הכאבים בברכיים, ולאט לאט נעשתה התנועה קשה לה. בגיל 90 החליטה לעבור לבית אחוה. שם בילתה עם “פרלמנט” קטן של חברים שנותרו וקשרה יחסים מיוחדים עם צוות העובדות בבית. אובדן העצמאות, ההזדקקות לעזרה בכל צעד ושעל הציקו לה מאוד והביאוה למסקנה שתפקידה כאן הסתיים. חנה העצמאית, הפעילה והנמרצת לא יכלה להשלים עם מצבה. זה זמן רב ביקשה לסיים את חייה כשראשה צלול ומחשבתה בהירה. ואמנם הגורל לא המר איתה וחייה הסתיימו כמעט כמו שביקשה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אילו אמא יכלה

    אילו אמא יכלה, היא הייתה מונעת מכולנו לומר אחריה מילים לפרידה.

    כבר לפני כמה שנים הביעה בקשה שלא יאַמרו דברים לזכרה. נדמה לי שזה בא מתוך איזה מין יושר פנימי. אולי מתוך התנגדות להגזמות שמתלוות לעיתים למילות פרידה. לא בדיוק הבנתי למה ! בכלל, ביני ובין אמא היו מחיצות. ואלה לא הוסרו כמעט עד הסוף. גם עזרתה המסיבית בטיפול בלשם לא ביטלה ואולי אף ביססה את המחיצות. ואולי היה כל זה פריו המר – במקרה הזה – של החינוך המשותף.

    אמא היתה “ליטאית” בגישתה לחיים. “ליטאית” – משמע אדוקה ! לא בדת אלא באופן שבו מימשה את הצווים הקיבוציים. ובעניין הקירבה אמרה לי פעם באחת משיחות הנפש הבודדות שניהלנו, “חשבתי שאת מונחה ומודרכת על-ידי המטפלות והמורים שלכם.”

    את האופן שבו מימשה היא, את הצווים הקיבוציים הבנתי רק מאוחר יותר ובעקיפין. מכל שפעת התגובות החמות שקידמו את פני בבואי ליגור. תמיד זה היה באותה נשימה: “מה שלומך? ובעיקר מה שלום אמא שלך?” למרות שאני הייתי האורחת הרי שהעניין בי, נבע מתוך העניין והאיכפתיות שהייתה לכולם באמא.

    את אימהותה הגשימה במֶלֶאות, בעבודה עם המחזור שלה. עד הסוף היו קשורים ואוהבים. וכמו שאמרה לי אחת מבנות המחזור: “את כל כישורי האימהיים קיבלתי ממנה.”

    אמא גדלה בכפר קטן בליטא למשפחה יהודית טיפוסית: 3 בנים ו-3 בנות. היא הייתה הצעירה מכולם. וגם האהובה ביותר. העולם האוהב שבו גדלה הטעין אותה בשפע הכוחות שהיו בה להתמודד עם כל קשיי החיים. ואלה היו לא מעטים.

    העולם הזה שאותו זכרה בדיוק על כל דמויותיו, אירועיו ופרטיו, חזר בעוצמה לתודעתה בימיה האחרונים. געגועים עזים לאחים, להורים ועד כדי מיקום עצמה, בתודעתה, בכפר הליטאי – על גדות נהר הניימן – שבו גדלה. וכמו כל הדור הזה, ברגעים האחרונים חזרה לשפת ילדותה, לאידיש.

    יחד איתה התפללנו שהימים האחרונים של חיים שתלויים לגמרי בזולת, יעברו מהר ככל האפשר.

    חנה, הפעילה, המתמסרת, המעניקה, לא יכלה להשלים עם היותה תלויה לגמרי בזולת. תלויה במי שתעביר אותה מהמיטה לכיסא הגלגלים. מי שתאכיל אותה, תלביש אותה, תרחץ אותה. זה היה קשה לה גם כשהמטפלות היו הטובות ביותר.

    עד הרגע האחרון לא זנחה את הצו הפנימי לא להכביד על הזולת ולהודות על כל מחווה וכל מעשה שנעשה עבורה.

    החיים שלנו כמשפחה שונים לגמרי מחיינו איתה וחיינו בלעדיה.

    תנוחי אמא בשלום על משכבך.

    עין-יה

  • אמא

    אימא, אנחנו נפרדים ממך.

    אמנם כבר לפני כחודשיים, כשהגעתי לחדרך בבית אחוה מייד לאחר האירוע המוחי הסביר לי הרופא כי את נפרדת מאיתנו.

    אמנם, כבר לפני כשנתיים, כשהרגשת כי מצבך הולך ומתדרדר, ורגלייך אינן מאפשרות לך לקום וללכת, ביקשת לסיים ולהיפרד.

    אמנם כבר לפני כ-10 שנים, כשהחלטת להפסיק לעבוד בגיל 86, שאלת את עצמך ואותנו, מה התכלית, מה אעשה, למי אני נחוצה.

    את קורות חייך ומהלכן תיארו כאן, אך לא קל לתאר את עולמך, את אופייך, את גישתך, את דרך חייך.

    אפיינה אותך גישה של נחיצות. הרגשת שלמה ומאושרת אם היית נחוצה למישהו, אם הרגשת שמישהו זקוק לך ואת יכולה לעזור לו, לטפל בו, ללוות אותו.

    אפיינה אותך גישה משימתית – חיפשת לך תמיד משימה לעשות, משימה למלא, תכלית ותוכן. החיים היו מלאים ונכונים אם קיימת מטרה שבשבילה צריך לעבוד.

    אם יש משפט וביטוי שאני יכול לקשור אליך אלו המילים “צריך להתמסר”. “צריך”, לא במובן ש”מישהו” צריך, אלא במובן ש”אני צריכה”.

    “להתמסר”, זה הפועל של מסירות הנפש, של השקעת כל כולי, כל כולנו, במשימה העומדת לפנינו.

    לא היו לך חיים קלים, מהקמת הקיבוץ הזה בתנאים קשים של עוני ודלות, ממאמץ בלתי פוסק בעבודה ובחינוך, מאובדן של אנשים יקרים לך, המשפחה שנספתה בליטא בשואה, ילדייך, זוהר ומאיר, שנפטרו ממחלה, פולקה, גיורא ורועי זיכרונם לברכה. אבל כל אובדן היווה מדרגה שממנה יש לצאת למשימה, נקודה המחייבת התנעה להתמסרות, לטיפול, לעשייה.

    אם יש בטוי נוסף הקשור אלייך זוהי ה”חברות” או אולי ה”חביירות”. זוהי קבוצת ההתייחסות שלך, אלה שאיתן את משוחחת, מתייעצת, מגבשת דעה. לפעמים בהחלטות כבדות משקל כמו למשל האם להישאר בקיבוץ, האם ללכת אל החבר שעזב, או להישאר בקיבוץ עם הילד, האם לעבור לקיבוץ אחר בפילוג?

    ממך למדנו, גם אם לא בדרך של דיבור או הטפת מוסר, מהי חברות מהי רעות, ומהי משימתיות, אך גם זאת ברכות, במתינות, לא בקיצוניות.

    לא שמענו ממך מילה רעה על איש, לא קיטור ולא השמצה. מה שכן, נאנחת, אוי ווי, איך שנאנחת.

    העצמאות הייתה חשובה לך, הידיעה שאת מתפקדת, שלא נזקקת לעזרה, שלא תלויה באחרים, היו עיקר העיקרים בעינייך. איך סבלת כשהיית נזקקת לטיפול, לעזרה, להיות תלויה באחרים.

    כבר במעבר לבית אחווה תהית על משמעות החיים ללא עבודה, ללא משימה. עם הזמן החלטת וביקשת לגמור, להפסיק, די.

    זה קצת לקח זמן, בחלקו ניסיתי לשכנע אותך להביט על הצד הטוב שבחיים, על המשפחה המתפתחת, על הנכדים והנינים. הומור דק תמיד היה לך וגם בקשיים ובכאבים תמיד ידעת להתבדח איתנו.

    לבסוף נענתה בקשתך ונפרדת מאיתנו. לכי לך לשלום אל אהובייך המחכים לך זה מזמן.

    היי שלום. אמא.

    ולבסוף תודה גדולה ועצומה לצוות בית אחווה, למטפלות, לאחיות , ובמיוחד לאמאל, על הטיפול המסור והיחס האנושי, על הקשר העמוק והתומך. תודה ושוב תודה.

    דבהלה

  • חנה יקרה שלי

    חנה יקרה שלי, אמא שניה שלי, כך קראתי לך וכזאת היית בשבילי. שותפה ומלווה אותי מאז היותי ילדה בת שש העולה לכתה א’.

    מטפלת שלנו, של מחזור י”ז המלווים אותך היום למנוחתך האחרונה.

    היית לנו מטפלת מסורה, רגישה, קשובה, מחנכת את ערכי החיים החשובים והאמיתיים. לימדת אותנו את יסודות היום יום, את הרגלי החיים, וסודות החיים. ליוות אותנו בהתבגרותנו כמו אמא חמה מעניקה ואוהבת. כל זה בשנות האמונה המלאה בחינוך המשותף, ונידמה שרובנו חניכייך שלמים בדרכם ובאמונתם.

    חנה זיכרונות רבים ומרובים לי מהקשר המיוחד בין שתינו ובכולם את תמיד מלאת אהבה גדולה כלפיי, אהבה שתחסר לי מאוד, קשר שנימשך שנים ארוכות מאוד. שותפה היית לי לכל אורך דרכי ושנותיי,

    אשת סוד ועצה, משענת ותמיכה.

    אמאשנייה ויקרה – קרן אור שלי.

    דמותך חנה צרובה בלב כולנו חניכך.

    מכל ליבי האוהב

    ציפה מיכאלי.

  • סבתא שלי

    סבתא שלי – סבתא חנה

    חשבתי שהכי טוב יהיה אם אספר קצת על סבתא חנה (כמו שאנחנו קראנו לה מאז שאני זוכר את עצמי), זיכרונות ממנה, והקשר שלנו לאורך השנים, מהיותי ילד קטן ועד היום כשאני כבר אבא לילדים.

    הזיכרון הבולט ביותר מבחינתי הוא שהיא הייתה שם תמיד, כל הזמן, עבורנו.

    בתוך כל הבלגן הפרטי של המשפחה היא הייתה אי של יציבות, מעשיות ונתינה אינסופית.

    לי ולרועי בעיקר בתקופות קשות של התלבטות והתבגרות , ולעין-יה ולשם פשוט כל הזמן.

    קודם כל ומעל לכל הייתה ההשקעה והעזרה שלה לעין-יה עם לשם:

    • נסיעות לירושלים לטיפולים וליווי בבתי-חולים שונים.

    • עזרה בחיי יום-יום, בשבתות, בלקחת מהגן או לינה בימי שישי.

    • ארוחות, נסיעות, טיפולים, לינה בקיצור סבתא חנה נתנה את כל העזרה שמישהו יכול לתת בגידול ילדה כמו לשם.

    עבורי ועבור רועי סבתא חנה הייתה מקום שתמיד יכולנו לבוא אליו, לראות טלוויזיה, לאכול משהו, לפגוש את המשפחה המורחבת בימי שישי, להחליף חוויות על לימודים, צבא וכו.

    • אני זוכר תקופה שהפסקתי ללמוד בתחילת י”ב והייתי צריך לקום לעבודה מאוד מוקדם בבוקר (מוקדם במושגי י”בתניק…) הדרך היחידה להצליח לקום בבוקר היתה לישון אצל סבתא חנה והיא היתה מעירה אותי בשש בבוקר כשהיא עוזבת את עבודתה ל-10 דק’ ובאה במיוחד מהמחסן בשביל זה.

    • אני זוכר שרועי פעם קיבל כוויה רצינית ברגל ועין-יה הייתה אז בחו”ל – חנה טיפלה ברועי שבועיים-שלושה עד שהורידו לו את התחבושות.

    • אני זוכר את תקופת הלימודים בטכניון כשעין-יה כבר גרה בכפר-הנשיא, איך הייתי קופץ אל סבתא חנה בערב, לקרוא עיתון, לאכול משהו, לדבר קצת על הלימודים ועל החיים בכלל.

    עם הזמן וההתבגרות גיליתי אצלה צד מאוד בולט של פרקטיות:

    • אחרי שבנינו את הבית בשימשית היא שאלה אותי כל הזמן על המשכנתא (או המסכנתא באקצנט ליטאי…).

    • אם הייתי משנה מקום עבודה או מעלה כל מיני מחשבות בעניין, היא היתה מצד אחד מעורבת – מתעניינת, שואלת, מביעה עמדה, ומצד שני מודאגת לגבי פרנסה, החזר המשכנתא וכו.

    • כשהתקינו מוני חשמל בדירות היא היתה מאוד מודאגת מכל העניין – מה צריכת החשמל שלה, משווה למונה החשמל אצל השכנים, דואגת כל הזמן שלא משאירים סתם אור בדירה וכו.

    אחד הדברים שגיליתי אצלה רק בשנים האחרונות ואהבתי מאוד הוא חוש הומור דק, ציניות שבדרך כלל אפשר למצוא אצל אנשים צעירים יותר, והיכולת לא לקחת את עצמה ברצינות יתרה.

    תמיד כשדיברנו איתה על הגיל המבוגר, הקשיים הפיזיים וכו, אפשר היה כמעט לראות מעין חיוך קטן

    מתחת לקמטי העור, שמראה שלמרות הקושי הפיזי הראש עוד צלול והיא יכולה עוד לצחוק על עצמה.

    בשנים באחרונות בבית-אחווה פתאום מתחוור לי הקשר שלה לאנשים ביגור, בני מחזור שגידלה 12 שנה מכיתה א’ עד י”ב, שגם 60 שנה אחרי עדיין זוכרים אותה כמטפלת נערצת ואהובה.

    ה”חונטה הליטאית”, אנשים שעבדה איתם במחסן או במקומות אחרים. המון אנשים ששומרים איתה על קשר ומרימים טלפון בחגים.

    זהו, אז נוחי לך בשלווה על משכבך סבתא, הגעת אל המנוחה והנחלה.

    אנשים כמוך נדיר למצוא בעולמנו, אני רק מקווה שאוכל להעביר הלאה למשפחתי חלק מהדברים שראיתי ולמדתי אצלך וממך.

    הרי

  • חנה האמא של כולנו

    שפר מזלנו, אנו בני מחזור י”ז ביגור, שחנה הייתה המטפלת שלנו.

    מקבלת קבוצת שובבים מהגן וממשיכה איתם עד לבלוקונים בכיתה י’. מעטות המטפלות ביגור שעברו דרך כזאת עם אותה קבוצה .זה מחייב אישיות מיוחדת וחיבור של האדם המבוגר עם הילדים וצמיחה איתם דרך הנעורים כמעט עד הבגרות. ורובנו שמרנו על קשר טוב עם חנה גם לאחר שנפרדו הדרכים.

    בקבוצה שלנו ישנם יתומים מאב או אם (לרוב מאימהות) וחנה מהווה אימא שנייה עבורם ועבורנו.

    תמונה העולה בזיכרוני: סודרתי להיות תורן בבית ב”כרם” ונכנסתי למחסן שבין שתי המקלחות לסדר את מה שצריך. אני שומע שיחה של חנה עם כמה בנות, מהמקלחת של הבנות, שבהן הבנות , בנות 13-14 משוחחות בחופשיות עם המבוגרת בעלת הניסיון על בעיות שבינו לבינה. הבנתי כי השיחה לא מיועדת לאוזני ויצאתי לעשות משהו אחר. נשארה בי התמיהה וההערכה לחנה שזכתה לאמון הבנות והיכולת שלהן להיפתח בפניה, דבר לו צריך לייחל כל מי שעוסק בחינוך.

    לימים דיברתי עם חנה וסיפרתי לה על האירוע וחלקתי לה מחמאות על כך, והיא בצניעות סיפרה לי כי היו בנות שכאשר קיבלו את המחזור בפעם הראשונה פנו אליה לפני שפנו לאימותיהן.

    אני מודה כי יש לי יחס מיוחד לחנה ונהגתי לבקרה בבית אחווה לעיתים קרובות. תמיד הייתה חוקרת לשלומי ובני משפחתי ומה נשמע בקיבוץ ואנו דנים במה שהיה כתוב ביומן האחרון.

    חנה יוצאת ליטא כמו אימי.יחד היו בהכשרה בעיירה אליטה, ויחד עלו לארץ ובאותו היום הגיעו ליגור והן שומרות על קשר כפי שרק ליטאים יודעים לעשות, עד מותה של אימי.

    לאחרונה, כשהזיכרון והריכוז החלו להיפגע רצתה חנה למסור ד”ש לאשתי והייתה אומרת תמסור ד”ש לחייקלה (שמה של אימי). כאשר תיקנתי אותה ואמרתי את בוודאי מתכוונת לאביה (אשתי), כן כן ענתה חנה מתנצלת: מה שנשאר לי עמוק בזיכרון זאת חייקלה החברה מההכשרה, תסלח לי.

    חנה – “אדם נותן סימנים בילדיו ובתלמידיו”, ואת נתת הרבה סימנים ואהבה.

    נזכור אותך באהבה כאם, כמטפלת/מחנכת וכאדם.

    אמנון מאירי בן מחזור י”ז.

  • סבתא חנה

    סבתא חנה

    בצל מטוגן, חום ומתוק בשבת בבוקר, עוגיות דבש,

    אַשכוליות ופומלית עם כפיות מיוחדות לאלה, עם שיניים בקצה.

    אוי, במקום בוקר טוב או שלום.

    ערמה של זיכרונות יפים וסבתא אחת נהדרת.

    שנים שאת אומרת אני עוד רגע כבר לא אהיה פה, אבל תמיד היית.

    זה קשה להאמין שאת באמת אינֶך.

    אבל לא נשכח את החיוך הגדול וההומור והדאגה לשלום כל המשפחה

    והחום והאהבה ששפעו ממך תמיד.

    בשנים האחרונות אמרת שאת כבר לא מביאה תועלת לאף אחד אבל לי תמיד הועלת מאוד.

    הספיק לי רק לשבת לידך ולהרגיש טוב.

    זהו, יהיה עצוב בלעדייך,

    עמרי סטפי והמשפחה.

  • ילדות בכפר

    הכפר בו נולדתי נמצא ע”י העיר יורבורג, והנהר ניימן חוצה ביניהם. היהודים – כעשרים משפחות – גרו במרכז הכפר ופרנסתם על החקלאות ועל המסחר הזעיר. להורי היתה חלקת אדמה, משק-חי וחנות, בה היו מצרכים שונים שהאיכרים היו זקוקים להם, ותמורתם שילמו בתבואה ובפשתן.

    הילדים, גם היהודים וגם הליטאים, ביקרו בבית-ספר ליטאי שנמצא בתוך הכפר. היה זה בית-ספר יחידי בכל הסביבה, וילדים רבים מבני עם-הארץ היו מכתתים רגליהם כל יום קילומטרים רבים עד שהגיעו אליו. בבית-ספר זה היו רק שלוש כיתות וכולן בחדר אחד, מרווח, ובו שלושה טורים, טור לכל כיתה. את שלוש הכיתות האלו לימדה מורה אחת, שהשתלטה על הילדים בעזרת התלמידים המצטיינים מהכיתה השלישית, ואלה היו יהודים. הלימודים נמשכו עד הצהריים ולאחר מכן למדנו אצל הרבי ב”חדר” עברית, חומש, רש”י ויידיש. היה זה יהודי רגזן, שלא אחת הרביץ בנו במקל הדק (“טייטל” ביידיש) שבעזרתו היה מצביע על כל מילה ומילה, למען “הקל” על קריאתנו. לעתים קרובות היינו זורקים נרות לתוך התנור הבוער, בכדי שלא נצטרך לשבת ב”חדר” עד מאוחר בלילה.

    כאשר גדלנו קצת הזמינו ההורים עבורנו מורה מהעיר. משכורתו לא היתה גדולה ביותר, והוא היה אוכל אצל כל משפחה שבוע ימים לפי התור. כאלה היו אז התנאים ולא עלה על דעתו של המורה לערער על נוהג משונה זה.

    בגיל 14 נתקבלתי לגימנסיה ביורבורג. בכדי להגיע ללימודים הייתי צריכה כל יום לשוט על פני הניימן בסירת משוטים. בחורף היינו נוסעים בעגלת שלג או על מחליקיים. היתה זו התקופה הכי טובה בחיי.

    בבית הספר סופר לי שבעיר התארגן סניף “החלוץ” ותלמידים רבים – ואני בתוכם – התחלנו לבקר בו. לאט לאט גדלה פעילותי בסניף, שבזמן הראשון התבטאה בעיקר בהרקת הקופסאות של הקרן הקיימת. לאחר מכן נעשיתי המקשרת עם מרכז הקק”ל והייתי מעבירה אליו את הכסף שנאסף על ידינו, ומהמרכז קיבלתי חוברות על ארץ ישראל, וכך למדתי להכיר את ענייני הארץ. כמו כן התחלתי לארגן את הילדים בכפר – לפי הוראות סניף החלוץ – ולספר להם על הציונות ועל ארץ-ישראל.

    מובן מאליו שהלימודים נעשו בשבילי דבר משני, ולבסוף החלטתי להפסיק את לימודי ולצאת להכשרה. הורי התנגדו לתכנית זו שלי ושידלוני בכל מיני הבטחות שאמשיך בלימודי, אך אני עמדתי בסירובי. תמך בי אחי הבכור. גם הוא היה בדעה שעלי לצאת להכשרה, כי אין עתיד לנוער בכפר ובכלל בגולה.

    בהכשרה עשיתי זמן קצר – חצי שנה – ואושרתי לעליה, כי יכולתי לשלם הוצאות הנסיעה גם עבור חבר שתורו הגיע לעלות אך היה מחוסר אמצעים. הצטרפתי אליו בתור “פיקציה” (ערכנו “חתונה” פיקטיבית) וכך עלינו ארצה.

    בבואי ליגור נתקלתי במציאות שונה לגמרי מזו שבכפר וגם בהכשרה. למרות החיים הקשים במשק, בהשוואה לתנאים של עכשיו, היתה אווירה של התרוממות רוח, תרתי-משמע: הרוח התרוממה וסחפה את האוהלים שלנו, ולא פעם מצאנו את עצמנו בלי כיסוי מעל ראשינו אף בימי גשם וקור, אבל בגלל זה לא נפלה רוחנו.

    עבודתי הראשונה היתה במאפיה, שהיתה בנויה בצורה פרימיטיבית מאוד והיינו הולכים ללקט עצים בכדי להסיק את התנור. עבודת המאפיה נעשתה בעיקר בלילות, לאור עששית, ובלילות החורף הגשומים לא פעם הגשם הדולף כיבה אותה ונשארנו לעבוד בחושך. אחרי המאפיה עבדתי במטבח, בחדר האוכל וגם לשדה הגעתי. עבדתי בעִרוּם חציר, עבודה שנחשבה לקשה אפילו לבחורים.

    נשלחתי גם לעבודות-חוץ שונות, וזמן די ממושך עבדתי בטחנות הגדולות בעונת אפיית המצות, כאשר הנסיעה לשם ובחזרה היתה בחזקת סכנה. היה זה בימי המאורעות 1936-1939.באותו הזמן עבדתי גם בקרנטינה של בהמות על-יד בית החרושת “שמן”, וגם פה נתקלתי בזמן המאורעות בקשיי תחבורה. באחד הימים הערבים זרקו פצצה על האוטובוס בו נסעתי ונפצעו מספר אנשים. בבואי הביתה חיכתה לי בת-שבע חייקין ז”ל, שהיתה אז מזכירת המשק, וקיבלה אותי בחמימות ובהתעניינות רבה. התרגשתי, והרגשתי שלא בודדה אני ויש מי שדואג לחבר בעת צרה.

    משנת 1940 התחלתי לעבוד בטיפול ילדים בבתי-תינוקות, בגנים ובמוסדות בית הספר, שם עבדתי עם מחזור אחד עשר שנים. עבודה זו נתנה לי סיפוק מלא.

    חנה פלדמן-ישורון

    ספר יגור, עמ’ 335