חנה פיילר

09/04/1942 - 13/11/1998

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ב ניסן התש"ב

תאריך פטירה: כ"ד חשון התשנ"ט

ארץ לידה: ישראל

מחזור / חברות נוער: טו

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אלי פיילר

נכדים ונכדות: אורי פיילר, איתי פיילר

חנה פיילר

חנה נולדה ביגור, בשנת 1942 להוריה חביבה ואלי שטראוס. היא עברה את המסלול הרגיל של בני יגור: בית ילדים, בית ספר, צבא. בצבא שירתה בבית חולים 10. ב-1962 השתחררה. באותה שנה היא הכירה את אלי והם נישאו. בסוף 1963 נולד גיא, בנם הבכור. אחריו נולדו עידו ותומר. אחרי שרותה הצבאי עבדה חנה כמטפלת בבתי ילדים, אחר כך עברה לעבוד במטבח של לגין. עשרים שנה היא עבדה במטבח יגור ובשנים האחרונות עבדה במעגלה.
חנה הייתה ילדה שמחה ורומנטית. אהבה לצפות בסרטי קולנוע ואף חלמה עליהם. היא אהבה לרקוד, רקדה יפה וחברים אהבו להתבונן בה.
חנה נודעה באפייתה ובעוגותיה. היא אפתה עוגות לחגים ולחתונות ולכל ארוע שנתבקשה, והייתה כתובת לכל דצריך. היא אהבה לעזור לאנשים, ובעיקר לשמחם בעוגותיה. היא טענה, שאם קשה לו לאדם, לפחות שתהיה לו עוגה טעימה. בבית תמיד היו עוגות.
חנה הייתה מארחת למופת, ופתחה ביתה למתנדבים שעבדו איתה במטבח, האנשים נקשרו אליה והיא ארחה אותם. חנה הייתה חרוצה והיה נעים לעבוד איתה. עם כל צוות איתו עבדה, הייתה שותפה מלאה לעשייה, השתלבה מהר ובקלות, ומעולם לא הכתיבה תנאים לעבודתה.
היא הייתה חביבה וחברה טובה. היא הייתה אשה צנועה. היה לה חוש הומור, שירשה מהוריה. היא אהבה לספר ולשמוע בדיחות, ולמרות הקשיים שהיו בחייה, תמיד פגשת אותה עם חיוך על השפתיים.
וגם בתקופה האחרונה, עת טופלה בבית אחוה הייתה אהובה על הצוות. המחלה הקשה התגלתה בגופה של חנה לפני שלושה חדשים, והייתה כבר במצב מתקדם. כולם נדהמו מן האופן בו קיבלה את המחלה והתמודדה עם הקשיים ועם הפחדים. לא היה בה כעס, והיא העריכה והוקירה את הטיפול בה. היא שיתפה פעולה עם המטפלים בה והביעה את הערכתה אליהם.
חנה התמודדה בגבורה ובאומץ עד הרגע האחרון. מספר ימים לפני מותה עוד אמרה לגיא: “יהיה בסדר, אני אהיה חזקה בשבילכם”.

וביום ה’ 13.11.1998 נגאלה מיסוריה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דברים לזכרה של אמא

    עצב ויגון כבד מציפים אותנו, אמא, מאז הסתלקת מאיתנו, כך לפתע, ואת כל-כך אהבת את החיים. נבצר מאיתנו לעכל את אותו קונטרסט, שבין נוכחותך הבולטת והחיונית לבין אותו חלל ואותה ריקנות כואבת בה שרויים כולנו עם הסתלקותך.

    יודעים אנו, אמא, כי חייך לא היו קלים, ועם זאת היה תמיד חיוך נסוך על פנייך.

    בהוויה הקיבוצית, בה נחשפים אנו לכל-כך הרבה חיכוכים בין חברות וחברים, בין שכנים, בין הורים ובכלל בין בני-אדם, היית יוצאת דופן בכך שלא היית אשת מדון וריב, ולא היתה לך יריבות עם אף לא חבר או חברה בקיבוץ. פעמים רבות ראינו אותך מבליגה, למרות שהסערה שבתוכך בלטה לעין. היתה בכך, אולי, מידה של כניעה ולא תמיד השלמנו איתה. ספק היה לנו אם זו באה מעמדת חולשה או כוח… אך את לא סטית מדרכך, והציבור הרב שליווה אותך למנוחות העיד, כאלפי עדים, שרבים כל-כך אהבו אותך. לרבים מהם עזרת ותמיד תוך חיוך וחיבה.

    ואנחנו, גם אם לא היינו “נחמדים”, ידענו כי אצלך נזכה תמיד לקבלה ללא תנאי. הגנת עלינו ודאגת לנו, ואולי לפעמים תוך הגנת יתר. זכינו אצלך תמיד לפינה חמה, ליד רכה ומלטפת, לחום, לאהבה ולאוזן קשבת.

    גם אם לפעמים, ושלא מתוך כוונה רעה או זדון, לא התייחסנו אולי כראוי לצרכייך, ויתכן כי גרמנו שלא מדעת גם לעוול – אנו מבקשים את סליחתך על כל שעוללנו מתוך משוּבָה, חוסר מחשבה ובהיסח הדעת, ומקווים כי ימתקו לך רגבי עפרך באדמת יגור בה נולדת, ובצל הכרמל הצופה אלי מצבתך ומקום מנוחתך.

    נזכור אותך אמא בגעגועים ובאהבה.

    בנייך – גיא, עידו ותומר.

    יומן ליום השלושים

    25.12.1998

  • שלום לך אחותי

    חנה’לה, כל-כך רצית לחיות. ורצית לחיות בשמחה עם משפחתך, ילדייך וסביבתך. ואכן, כילדה תמיד חלמת על מוסיקה, סרטים, והרבה הרבה רומנטיקה. מאוד פירגנת לכולם ולסביבה, שלא תמיד הקלה עליך ולא היתה הוגנת, אבל את המשכת לטוות חלומות חיוביים על הקיבוץ ומחוצה לו. ולמרות שחייך היו לא קלים ולעתים קשים מאוד, גידלת את שלושת ילדייך מגיל צעיר לתפארת. נלחמת בשבילם ונתת את כולם.

    כל-כך אהבת את משפחתך והיית החיבור בינינו לכל אירוע, עצוב ושמח.

    כל-כך תחסרי לי.

    זכרך יהיה נצור עמי לעד.

    אחיך יצחק

    יומן ליום השלושים

    25.12.1998

  • חנה’לה

    חנה’לה,

    שלושים יום עברו, ומאז כל בוקר אנחנו עדיין מחפשות את ה”בוקר טוב” עם החיוך וקבלת הפנים החמה, שכל-כך חסרה לנו. תמיד הענקת לכולם חמימות והרגשה שלכולנו יש מקום אצלך בלב.

    נזכור את הידע שלך ב ה כ ל, ואת הרצון לעזור לכל אחד.

    חסרים לנו מאוד המורל והבדיחות, שברגעים קשים תמיד ידעת לספר ולגרום לנו לצחוק.

    והנה, חנה’לה, השארת לנו חלל ריק, שכבר לא יתמלא לעולם.

    תמיד נזכור אותך אוהבת, חביבה וחברה לכולם.

    אוהבות ומתגעגעות – בנות המעגלה.

    יומן ליום השלושים

    25.12.1998

  • חנה’לה / מימי גרטמן

    קשה לחשוב על חנה שהיתה ואיננה, וכאילו היא כאן לידי.

    הכרתי את חנה’לה בהיותי במחנה עבודה. היינו חבורה מנשר שהתחברה עם חבורה מיגור, בני גילנו, וביניהם היתה חנה’לה. חנה התיידדה איתנו במיוחד והפכה לחלק מאיתנו. לאורך זמן התחברה עם אלי ולימים נישאה לו.

    מאז בואי ליגור היתה בינינו חברות מיוחדת, לא צמודה, אך ידידות של שנים שלימדו אותי להכיר את חנה’לה כאשה רגישה, עדינה, נבונה, עם חוכמת חיים מיוחדת וחוש הומור שלא רבים ניחנו בו.

    היו לה דוגמאות מהחיים שכל אחד מאיתנו חווה (לטוב ולרע), ונשארתי לפעמים המומה – איך נכנסה לדקויות ורגישויות של כל פרט, שעשו את החיים הקשים לקלים יותר…..

    הלכה מאיתנו אשה מקסימה. נתגעגע.

    מימי גרטמן

    יומן ליום השלושים

    25.12.1998

  • Hanna

    Hanna,

    Your kindness, warmth and friendship will stay with me forever.

    Iwill always miss you.

    Anna