חנה שורש

16/06/1916 - 18/05/2009

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו סיון התרע"ו

תאריך פטירה: כ"ד אייר התשס"ט

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: השומר הצעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: מרדכי שורש

חנצ’ה שורש

נולדה: 1.9.1916
נפטרה: 18.5.2009

חנצ’ה, אמא שלנו, נולדה בפולין בעיירה הקטנה אוליקה שבחבל ווהלין, להוריה אליעזר ולובה לרמן, אחות לשרק’ה ושושנקה. אביה היה חסיד אדוק אשר ניסה לגדל את הבנות ברוח הדת היהודית. החיים בעיירה המזרח-אירופאית הטיפוסית לא אפשרו לה ללמוד מעבר לשנות בית הספר היסודי, אך כבר מנעוריה היתה אמא תאבת דעת ואוהבת ספרות אשר למדה בכוחות עצמה. צימאון זה הוביל אותה להצטרף לתנועת “השומר הצעיר”, שבה התגבשה השקפת עולמה, של צדק חברתי וחלום ציוני שהתגבש מקריאת שירי ביאליק וטשרניחובסקי. הרצון לחיות כאדם חופשי הביא אותה להכשרת “השומר הצעיר” לקראת עלייתה ארצה. למרות שנשארה לבדה, לאחר עליית הוריה ואחיותיה לארץ, לא נרתעה ויצאה בגיל 16 להכשרה, בה עבדה בשלג ובכפור והכינה את עצמה לקבלת אישור העלייה המיוחל שאותו סידרה לה אחותה שרק’ה, שכבר היתה ביגור.
לפני עלייתה ארצה נפרדה מסבתה ודודיה, שאותם לא שבה לראות לעולם מאחר שניספו בשואה.

בשנת 1935 הגיעה אמא ארצה והצטרפה ליגור, בעקבות הוריה ואחיותיה שכבר חיו בה. בתחילת דרכה עבדה בסיקול אבנים והכשרת השטח לבניית צריפים, וכן בשדה בקשירת שקי תבואה. לאחר מכן במשך שנים עבדה בכרם, עבודה אותה אהבה מאוד. במיוחד נהנתה מחברת האנשים שותפיה לענף. לאחר שסגרו את הכרם עברה לעבוד בבתי הילדים. כל חייה לא נרתעה מעבודה קשה והמשיכה לעבוד בחריצות בטובופלסט עד גיל 80.
ביגור הכירה אמא את אבא שעבד בדיר. לנכדיה סיפרה בעבודת שרשים: “סבא היה רועה צאן וחולב אותם, ואני ראיתי את חריצותו והוא מצא חן בעיני, לכן הייתי מגיעה כל ערב לחליבה ועוזרת לו, וכך נהיינו זוג”.
יחד עם אבא הקימו קן משפחתי חם להם ולנו ילדיהם. אמא טרחה ליצור תא משפחתי מגובש לנו, לאחיותיה ולילדים של המשפחה המורחבת. זכורים לנו עד היום המפגשים המשפחתיים החמים עליהם שמרו האחיות באדיקות, ואשר העניקו לנו תחושת ייחוד של משפחה קטנה ומלוכדת בתוך קיבוץ גדול.

אמא היתה עוף שונה בנוף של יגור. בכל שנותיה לא נטשה את השקפת עולמה הסוציאליסטית ומצאה את ביתה הפוליטי במפלגה הקומוניסטית הישראלית, אשר שילבה בין השקפת עולם ציונית ותפיסת עולם חברתית. השקפותיה אלו באו לידי ביטוי הן בפעילותה המפלגתית והן בהנחלת השקפת עולמה לנו, ילדיה, ואף לנכדיה. בין השאר זכורנו שהקריאה לנו משירי המשוררים המהפכנים דאז: פאבלו נארודה ונאזים חיכמת, שספריהם היו מונחים למראשותיה עד יום מותה. עמידתה על דעותיה החריגות בתקופה של קולקטיביות רעיונית היו לה לרועץ, בחברה שלא היתה סובלנית לדעות חריגות, והיא אף שילמה על כך מחיר חברתי. אך אמא לא נרתעה מכך ושילמה את המחיר בהכרה שלמה. לימים, כשהתגלו העיוותים במעצמה הסובייטית, חיה אמא בדילמה קשה בין השקפותיה החברתיות שנותרו בעינן, לבין דריסתם ברגל גסה על ידי המעצמה אותה העריצה.

במחצית שנות השבעים חלה אבא במחלה קשה ומתמשכת, ואמא, במסירות האופיינית לה, טיפלה בו ללא לאות עד יומו האחרון בקיץ 1993. לאחר פטירתו של אבא התרכזה אמא בשני נושאים: ראשית – ילדיה, שבגרו בינתיים, ונכדיה שאותם אהבה וטיפחה ואף גידלה את חלקם בתקופות מסוימות. שמחה בהישגיהם, תמכה ועודדה אותם בכל אשר עשו. אושר גדול הסבו לה גם חמשת ניניה שנולדו בשנים האחרונות. לצד כל אלה המשיכה לקרוא ספרות ושירה ללא לאות, גם כשכבר עברה לחיות בבית אחוה, ותמיד שמחה לשתף אותנו בחוויות הקריאה שלה ובתובנות שהיו לה, ואף להמליץ לנו על ספרים שכדאי לקרוא.

בשנה האחרונה ראינו אותך אמא הולכת ודועכת. אמא שלנו, שהיית זקופה וחזקה כמו עץ, הלכת והתכופפת תחת משא השנים. ואנו, שזכרנו אותך מלאת אנרגיות ופעלתנית, כאבנו את מצבך עד מאד וניסינו להחזיר לך, ולו במעט, מהטוב שהענקת לנו בכל שנות חייך, והיינו לידך כל הזמן עד נשימתך האחרונה.
זכרך יהיה שמור עמנו לעד.

ומילה אחרונה לצוות בית אחוה. הטיפול המסור של כל אחד מאיתכם באמא בימיה הקשים עזר לה לחיות את שנותיה האחרונות בכבוד ולשמור על כבודה כאדם, כפי שרצתה. על מסירותכם וגישתכם האנושית תודה לאין קץ.

מיכל, שפרה, אבישי ובני המשפחה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מן העזבון

    מן העזבון

    זהב השיער מתנפנף לו ברוח

    תכלת העין בוהקת.

    ידיים קטנות חמות ורכות

    מלטפות את קמטי פני.

    הוא נכדי הקטן, הזוהר

    בקמטי פני כמו בקפלי האדמה

    עברו בי מחרשות הזמן.

    ודמעות חמות כמו טיפות הגשם

    נספגו בתלמי חיי.

    חנצ’ה

  • לסבתא חנצ’ה

    אני זוכר אותך בתור סבתא מיוחדת – לא כמו כולם.

    סבתא צעירה ומלאת מרץ.

    סבתא דואגת ומסורה.

    סבתא שתמיד יודעת להמליץ על ספר טוב.

    סבתא שמתרגשת מתוכנית טלוויזיה על תומס מאן.

    סבתא שחולמת על עולם אוטופי בנוסח רוסו.

    סבתא שאי אפשר להגיד לה “לא”.

    סבתא שיש לה דעה על כל דבר.

    סבתא שלי.

    לימדת אותי ש”לחופש אין תחליף,

    שחילוקי דעות הם יקרים מכל,

    שהאהבה מגינה עליך מכל פגע”.

    עמרי

    יומן יגור, 24.7.2009

  • סבתא אדומה שלי

    סדינים לבנים נקיים עם ריח נפט. רסק עגבניות.

    לחם עם חמאה. יוד סגול. אמבטיה חמה לרגליים.

    תיבה מעץ, תאים עם כפתורים. סלילים צבעוניים, צמר.

    תך שרשרת, מסרגה עין לעין.

    מקופלת לעולם עם כוס חלב.

    “אל תתעסקי עם השיער.” ריח טיגונים של שבת בערב,

    מקווה שבלינצ’עס עם גבינה מתוקה.

    עץ שסקים, עץ אגוזים, חתולים מאומצים (לאון והשני).

    קופסת סיגריות “הילטון” מוחבאת בין מגבות הכלים, שואפת אחת ל…

    “מאמל’ה אל תגעי בפנים,” כשתתחתני אני אקנה לך מכונת תפירה.

    וזמן שעבר.

    האהבה למפלגה, תחושת החמצה, תסכול, רדיפה.

    השנים שמכבידות, ספרים, המון ספרים, ארוחת צהריים עם תחבושת על העין מניתוח שעברת, חלוק עם פרחים, “תאכלי מאמל’ה שלא יתקרר.”

    השתקפות שלך בטלוויזיה מול ראיון עם תמר גוז’נסקי, את מרותקת.

    יונים בחוץ מקבלות את מנת הלחם היומית ממך.

    ושוב המחיר ששילמת.

    “הלוואי ויכולתי לנסוע אליך ברכבת לתל אביב ולהביא לך עוגת שוקולד” אמרת.

    קולות צעדייך הנמרצים עדין נשמעים מחדר לחדר, פתיחה, סגירה.

    ושיר ערש אחרון.

    לוטם

    מתוך יומן יגור 24.7.2009

  • אני יהודי! אלכסנדר פן

    אֲנִי – יְהוּדִי!

    כִּמְעַט פְּרוֹזָה

    אֲדוֹנִים שׂוֹנְאַי וַחֲבֵרִים רֵעַי,

    (שֶׁהָיוּ וְהוֹוִים וְיִהְיוּ קוֹרְאַי)

    הַיּוֹם אֲלֵיכֶם אֶתְוַדַּע בְּסוֹדִי:

    אֲנִי – יְהוּדִי!

    כֵּן, כָּךְ – אוֹת אֶל צְלִיל – אֲנִי יְהוּדִי,

    וּבָזֶה מַהוּתִי וּכְבוֹדִי וְיִחוּדִי.

    מַהוּתִי – בְּאַבְנֵי אוֹתִיּוֹת עֲלֵי לוּחַ,

    הַמְפַקְפֵּק, מִדִּבְּרוֹת-הָעֲשֶׂרֶת הַכֵּר.

    שֶׁגָּוְעוּ בַּמִּדְבָּר – בִּשְׁבִילִי חוֹלְלוּהָ,

    וּלְעָצְמַת מוּסָרָם לֹא אֲנִי אֶתְנַכֵּר.

    חֲבֵרִים רֵעַי, מִמַּהוּת מַהוּתִי

    לוּ תֵּדְעוּ מַה פֵּרוּשׁ לִהְיוֹת יְהוּדִי!…

    וּכְבוֹדִי – לֹא יִשְׁווּ לוֹ כְּבוֹדֵי גְּדוֹלֵי-דַּעַת.

    מֵעוֹלָם שָׂב-הַלֵּב לַתְּשִׁישׁוּת הוּא מֵנִיס,

    כִּי בְּדַם חִיּוּתוֹ הַנִּלְהֶבֶת נִטַּעַת

    הַמִּלָּה הַגְּדוֹלָה, הַפְּשׁוּטָה – קוֹמוּנִיסְט.

    אֲדוֹנִים שׂוֹנְאַי, מִפְּסִיעַי עַל שְׁבִילִי

    תִּלְמְדוּ מַה פֵּרוּשׁ הַכָּבוֹד בִּשְׁבִילִי!

    וְיִחוּדִי? – יִחוּדִי בַּעֲטֲרֶת הוֹדִי,

    כִּי אֲנִי, בְּנֵי-עַמִּי, קוֹמוּנִיסְט יְהוּדִי.

    וּכְכָל שֶׁלִּבִּי יְהוּדִי יוֹתֵר –

    אֶל חוֹפֵי קוֹמוּנִיזְם אֲנִי חוֹתֵר.

    וּכְכָל שֶׁיּוֹתֵר קוֹמוּנִיסְט אֲנִי –

    מִתְעַלֶּה הַיְּהוּדִי בִּי, פָּרוֹץ מֵאוֹנִי.

    וּכְכָל שֶׁאֶגְדַּל – קוֹמוּנִיסְט יְהוּדִי –

    לֹא אֶשְׁכַּח: אֵין ‘אֲנִי וְאַפְסִי’ הַיְחִידִי,

    וְאֹהַב לְעַמִּים, רְחוֹקִים וּקְרוֹבִים,

    וְאֶקֹּד לְאַחְוָה וְאַשְׁתִּיק לָרוֹבִים,

    כִּי בָּזֶה מַהוּתִי וּכְבוֹדִי וְיִחוּדִי –

    לִהְיוֹת

    קוֹמוּנִיסְט

    יְהוּדִי.