חנן זלינגר

13/09/1921 - 01/01/1948

פרטים אישיים

תאריך לידה: י' אלול התרפ"א

תאריך פטירה: י"ט טבת התש"ח

ארץ לידה: גרמניה

שנת עליה: 1939

שירות בטחון: הגנה

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: שלום זלינגר פריץ -

חנן זלינגר, סרן

בן מרגריתה ומכס, נולד ביום י’ באלול תרפ”א (13.9.1921) בברלין, בירת גרמניה, למשפחה משכילה ומתבוללת. עם עלות היטלר לשלטון עבר ללמוד בבית הספר היהודי על שם הרצל וכתום חוק לימודיו עבד זמן מה בבית חרושת לכובעים וגם כדקורטור.
במרס 1939 עלה ארצה במסגרת “עליית הנוער” מגרמניה. בארץ המשיך את לימודיו בבית הספר המקצועי ביגור במקצוע הנגרות. כבר אז היה ממכווני דרכה של חברת הילדים והיה פעיל למען התגייסות המחזור לשורות המגן. כתום תקופת לימודיו נשאר ביגור כחבר המשק וכנוטר ומאז לא ידע גבול למאמצים שהקדיש ל”הגנה”.
היה ספורטאי מוכשר. עוד בגרמניה היה מטובי שחקני הטניס בקרב הנוער היהודי. כן שיחק כדורגל וכדוריד. בארץ נחשב לאחד הרצים הטובים ביותר למרחקים בינוניים. היה חבר “הפועל”. חנן הגיע ראשון בתחרות ריצה למרחק 400 מטר שנערכה בין כלל הנוטרים בארץ. הוא חלם על הקמת אולם ספורט ביגור וכמפקד בגדנ”ע טרח להחדיר את הספורט בשורות הנוער.
בפעילותו ב”הגנה” עסק הרבה ב”קשר” ורבים היו חניכיו בכל הארץ. חודשים מועטים בלבד זכה לעבוד בנגריה ביגור. רוב זמנו היה קודש ל”הגנה” והוא עלה עד מהרה בשלבי הפיקוד ואף היה מועמד לשליחות לחוץ לארץ אך סירב לנסוע. אחרי אירועי “השבת השחורה” (29.6.1946) פוטר מהנוטרות בעוון “אי שיתוף פעולה” עם השלטונות הבריטיים. ומאז התמסר כולו לפעולות ב”הגנה”.
בסתיו 1947 נתמנה אחראי על האזור ואירגן את הגנתו כמפקד חי”ש בסביבה.
בפעולת הגמול לאחר רצח הפועלים היהודיים שעבדו בבתי הזיקוק בידי פורעים ערביים, יצא בראש אנשיו לתקוף את הכפר בלד-א-שייח’ ושם נפל ביום י”ט בטבת תש”ח (1.1.1948).
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות ביגור. אחרי מותו הועלה לדרגת סרן.
המקום שבו נפל נקרא היום על שמו “תל חנן”.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מתוך רשימותיו

    מתוך מכתבו להוריו (6.1945)

    אינני יודע איפה אתם ואיני יודע אם לעולם תראו את המכתב הזה. אולם יש לי הצורך לכתוב אליכם.

    במשך כל השנים הייתם לי לדוגמא ותמונותיכם ריחפו לפני עיניי. עד היום, ואולי היום יותר מתמיד, נשארו וסימלו לי חיי המשפחה שלנו, בפשטותם וטהרתם, את התמונה האידיאלית של חיי בני-אדם. אותו השולחן העגול, שלא פעם לעגנו לו, מצטייר בעיניי היום, אחרי שנים של נסיונות ומבחנים, אכזבות ותקוות – כסמל לחיים מאושרים. יסוד החיים, משענת למלחמת החיים – היא המשפחה. זו היא ההכרה שהחדרתם ללבותינו באותם ימי הנעורים שמזכרונם שאפתי בשעות קשות את הכוח להתגבר על קשיים. הנכס הזה שימש בעבר וישמש לי גם בעתיד, מורה דרך, אף אם התמונה הזאת תישאר לעולם אידיאל בלבד שלהגשמתה לא אגיע.

    שנת 1945

    … קליטתם של אנשים חדשים נשארה להיות בעיה חמורה. ועדיין אנחנו עושים משגה חמור. גם פה – כמו בשטחים רבים שהזכרתי – אנחנו פוגעים בעיקר בחלש. מתוך כך אני שולל את עניין הוותק, המוכר והבלתי מוכר, בקיבוץ בדברים קטנים. איש חדש, עולה אשר בא למשק, צריך להיות כמו כולם, הוא אינו יכול להיות חלוץ בסביבה שהיא לא חלוצית. צריך ליצור בשבילו אווירה ביתית בחדרו, צריך להקל עליו בכל הדברים הקטנים המכבידים על האדם בקיבוץ. אין לו עוד כל אשר יש לו לאיש קיבוץ ותיק. לא ענף, לא הרגשת אחריות למפעל, גם אינו חי במשפחה שילדיה הם כבר בני המקום…

    שנת 1945

    … שוב הגיעו מים עד נפש. איני יודע איך אפשר להשתלט על המצב. לו היה לי שקט פנימי, לפחות עד לידי כך שאוכל לנתח את מצבי ודרישתי לחיים. לעתים קרובות נדמה לי שאני שייך לאותם האנשים שאף פעם לא טוב להם. חלק בזה, בוודאי, לביקורת החריפה בה מבקר את הסובב אותי, את האנשים סביבי. הדבר מגיע עד לכך שאיני יודע מנין לקחת את הכוח להתגבר על הקשיים הרבים. הוא מכניס בי עצבנות ונותן לי לראות את החיים שלי באור אפל מאוד.

    נכתב כנראה לאחר השבת השחורה ביוני 1946

    בימים אלה, כשהתוהו ובוהו במשק הגיע לשיאו, חושב אני שאנו חייבים לגשת לבירור יסודי של שאלות ארגוניות במשק. אינני מתכוון רק לדיון מצומצם על פינה זו או אחרת, הבולטת באותו רגע לעין, כגון שאלת חדר האוכל או אי הסדר במחנה; כוונתי לבירור מקיף וכולל. לפעמים נראה לי המשק כהמצאה גדולה ויפה, אלא שמפאת גדלו וגידולו איבד הממציא את השליטה עליו… יתכן שאנחנו צריכים להכניס שינויים גדולים, ואולי דברים שעד כה היינו רחוקים מהם. בעיית הארגון היא מכובדת לא רק מבחינה משקית ומבחינת התכנון, אלא שפתרונה צריך גם לתת להבא את ההרגשה שלא הכל מופקר, כפי שנדמה לנו כעת…

    יש אצלנו המוני נוער שאין דואג להם. המשק חייב למצוא מסגרת רחבה למאות בני הנוער שבו וליצור את הכלים הדרושים, הן בשטח הספורט (מגרש, אולם) והן בשטח הפעולה התרבותית (מועדון)…

  • במלחמת העצמאות

    [הקרב בו נהרג חנן זלינגר]

    לאחר החלטת האו”ם ב-29 בנובמבר על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל, החלו מתקפות של ערבים שהתנגדו לתוכנית החלוקה על תחבורה יהודית ותושבים יהודים ברחבי הארץ. ב-2 בדצמבר 1947 נורו יריות על אוטובוס שהביא עובדים ממפעל המלט בנשר לביתם ועבר בכביש ליד הכפר. ב-8 בדצמבר 1947 הותקפה מכונית מקיבוץ גבת על ידי אנשי הכפר שהציבו מחסומים בכביש. בהתקפה זו נהרגו שני יהודים. ב-10 בדצמבר ירה כוח של משטרת היישובים העבריים על מספר ערבים שהקימו מחסום על הדרך ליד הכפר, באותו יום אותו כוח שליווה אוטובוסים של חברת “חבר” ירה ופגע במספר ערבים שברחו. העיתון פלסטיין פוסט דיווח שמשפחות ערביות עזבו את הכפר. בעקבות ההתקפות פסקה לזמן מה התחבורה היהודית בכביש שעבר בכפר. התחבורה מחיפה לנשר, יגור ועמק יזרעאל עברה במסלול דרך הצ’ק פוסט, אזור הקריות, כפר חסידים ויגור.

    ב-30 בדצמבר 1947 הטילו לוחמי אצ”ל פצצות לעבר ריכוז של פועלים ערבים בשער בתי הזיקוק בחיפה, הרגו שישה מהם ופצעו עשרות אחרים. בעקבות זאת הרגו עובדי בתי הזיקוק הערבים 39 פועלים יהודים, באירוע שנודע כ”טבח בתי הזיקוק”. פיקוד “ההגנה” שלח כתגובה ארבע מחלקות מהגדוד הראשון של הפלמ”ח ושתי מחלקות מחי”ש חיפה לתקוף את הכפרים בלד א-שייח’ וחוואסה, בהם התגוררו פועלים רבים מבתי הזיקוק. פקודת המבצע הורתה לכוחות “להרוג מקסימום של גברים בוגרים, להרוס ריהוט וכו'”, אבל ביקשה להימנע מהריגת נשים וילדים. ב-1 בינואר 1948 תקפו כוחות פלמ”ח וחי”ש, בפיקודו של חיים אבינועם, את בלד א-שייח’ וחוואסה. לפי בני מוריס נהרגו בכפר יותר מ-60 אנשים, יואב גלבר נוקב במספר הרוגים של בין 15 ל-20 מתושבי שני הכפרים יחד, וכותב כי הידיעות שנקבו במספרים גבוהים יותר היו ככל הנראה “מופרזות מאוד”. שניהם מסכימים כי בהרוגים ובפצועים היו גם כמה נשים וילדים. בפעולה נהרגו גם 3 מאנשי “ההגנה”.

    בעקבות המתקפה עזבו ב-7 בינואר 1948 חלק מתושבי שני הכפרים ואת מקומם תפסו מתנדבים ערבים שהגיעו מחוץ לחיפה כדי להגן על הכפר.

    ב-15 בינואר 1948 טיילה אורחת יהודיה של תושב נשר, בניגוד לעצת מארחיה, ברחובות בלד א-שייח’, היא נדקרה למוות ליד הכפר.

    ב-22 באפריל, לאחר נפילת חיפה הערבית והתפנות רובם המכריע של תושביה, יצאו נשים וילדים נוספים את הכפר. לדברי משקיפים בריטים חששו תושבי הכפר ש”ההגנה” עומדת לתקוף את הכפר.

    ב-24 באפריל, ערב ליל הסדר, כיתרה ההגנה את הכפר ודרשה מתושביו שימסרו לידיה את כלי הנשק שברשותם. להגנה הועברו 22 רובים ישנים לא תקינים, ובקשה להפסקת אש, ו”ההגנה” השיבה שתתקוף את הכפר אם לא יועברו לה אמצעי לחימה נוספים. תושבי הכפר פנו לבריטים וביקשו את עזרתם. ב-5 בבוקר פתחה ההגנה בירי מרגמות 3 אינץ’ ומקלעים, ובעקבות כך נמלטו רבים מהתושבים הגברים בהשאירם מאחור את הנשים והילדים. יחידה בריטית שהגיע למקום ב-6 בבוקר דיווחה כי מהכפר “כמעט לא השיבו אש”. לאחר זמן קצר נפסקו היריות. תגבורת בריטית שהגיעה לכפר יעצה לתושבי הכפר לעזוב את המקום, והם עשו זאת מיידית בליווי בריטי.

    בני מוריס, בספרו משנת 1988, כותב כי לא ברור האם ההגנה התכוונה לגרום ליציאת התושבים, אולם נראה כי שיטת ההתקפה והמשא המתן שהתנהל בין היהודים, הערבים והבריטים, תוכננה על מנת להשיג מטרה זו, כך לפחות, שיערו המשקיפים הבריטים שנכחו במקום. בספרו המאוחר יותר שיצא בשנת 2008, ההשערה לגבי כוונות ההגנה כבר לא מופיעה, הוא רק מציין שהבריטים יעצו לתושבים לעזוב את הכפר. מוריס כותב עוד כי “נפילת העיר [חיפה] דכדכה אותם והכשירה אותם נפשית לנטישה”. הוא מציין כי לא מצא כל אסמכתה המעידה על הוראה רשמית של מפקדת חטיבת כרמלי לנקוט בפעולות שיש בהן כדי להניע את בריחת הערבים, אך לדעתו בדרגים נמוכים יותר היו בוודאי כאלו שסברו כי יציאת הערבים הנמשכת “מועילה ליהודים”.

    מיד לאחר כיבוש הכפרים נכנסו לתוכם אנשי חטיבת כרמלי והתבצרו בהם אל מול אנשי הלגיון הערבי ששכנו במחנה הצבא הבריטי ששכן על גבול נשר ובלד א-שייח’. לאחר מספר ימים נטשו אנשי הלגיון את המחנה.

  • הקרב על בלד-א-שייח’ כיום תל-חנן/נשר

    על הקרב בבלד-א-שייח’

    [מתוך הספר על חייו של חיים בן-דור *]

    ביום העשרים ושמונה בדצמבר נטבחו באכזריות למעלה מארבעים יהודים בבתי הזיקוק אשר בחיפה: חיים פורץ בכוח ובעורמה אל בין השורות המתכוננות למעשה התגמול. אחרי אימון ראשון ביגור, הוא מועלה לדרגת סגן-אחראי בחוליה הפורצת. יצא להגן על הכבוד שחולל. יצא ולא שב.

    לזכר חבר בקרב / מאת: ינון

    …עם חשיכה גמרנו את הסיורים והכנת התכניות, והוחלט על חוליות בנות חמישה איש כל אחת, שתחדורנה לכפר במטרה להרוג כל גבר נושא נשק, ועם זאת, להימנע מרצח נשים וילדים. דבר זה הוא שהיקשה עלינו במיוחד את ביצוע הפעולה. זו אחת מהפקודות הקשות ביותר שמוטלות מדי פעם על חייל, כי דבר זה אומר שלא בהפתעה נבוא אלא נבחן כל בית בפנסים. וזה סיכן את המשתתפים בפעולה באופן מיוחד.

    חולקו האנשים ליחידות. בינתיים ניגש אלי אסף ז”ל (**) ומסר לי שאחד מחבריו בשם חיים לא יכול לשבת בחיבוק-ידיים כשאנחנו עומדים לצאת לקרב, והוא לא ישקוט ולא ינוח עד שיצרפוהו לאחת מהיחידות הפורצות.

    וסודר הדבר, בדרך בלתי ידועה לי עד היום, שחיים יצא לקרב איתנו.

    הכרנו אחד את השני כשלוש שעות בלבד לפני הפעולה, ומיד, באימון קצר שעשינו, נוכחתי כי הוא הטוב בלוחמים. הוא נקבע כפורץ.

    חגרנו את נשקנו, סְטֶן לכל אחד, ושנינו כפורצים לחצנו יד להצלחת הפעולה.

    יצאנו לדרך. בפעולה זו השתתפו יחידות רבות. זו היתה פעולה ראשונה במספר כה גדול של משתתפים, כי ידענו שגם מחיפה יצאו יחידות אל הכפר. הלכנו דמומים. כל אחד צופה לסביבה יפת הנוף המשתקפת לרגלי הכרמל, והוגה במחשבותיו. חיים נראה שקט ובוטח, כולו דרוך ומוכן לבאות.

    התקרבנו אל הכפר. ההתקרבות בוצעה בסדר, ופתאום נפתחה אש. ניתנה הפקודה, ופרצנו אל סמטאות הכפר, אל הבתים. הפריצה היתה קשה כמו שכתבתי קודם, כי לא רצינו להשמיד משפחות ברימונים, אלא פרצנו דלתות כדי לזהות פנים, וזה סיכן אותנו במידה נוספת. חיים התגלה כלוחם מצטיין ואמיץ לב, תמיד נמצא במקומו נסוך ביטחון עצמי. כמעט שלא החלפנו בינינו מלים באותו זמן אלא בתפקיד ובקריאות עידוד אחד לשני. בטחונו הרב בזמן הקרב נסך בטחון גם ביתר אנשי הכיתה.

    הגענו לבית חמישי במספר, התקרבנו, והנה מולנו ערבי. לקריאתו מי שם? ענינו באש. הוא היה מאחורי מעקה מרפסת והחזיר אש. בינינו לבינו היו כ 4-5 מטרים. מיד נצמדנו לקיר הבית.

    בינתיים פתחו באש גם מהחלון. המצב החמיר. החלטתי לעקוף את הבית ולהשמיד את האויב מאחור. אחד האנשים התקרב לחלון בכדי להכניס רימון ולהשתיק את העמדה, ואנחנו עזבנו את המקום ועברנו לצידו השני של הבית (אבל אותו רעיון עלה גם בראשם של אויבינו), וכשאנחנו רצים ליד קיר הבית בכדי לא להיפגע מיריות הבאות מהחלון, נפגשנו שוב פנים אל פנים. כולנו פתחנו באש. לפתע חיים נעצר ונפל. עוד המשכתי באש וחבר שני זרק רימון. אחד אחר השני התפוצצו הרימונים. נשמעו עוד כמה צעקות והבית נשתתק. רצנו אל חיים. הוא עוד מלמל משהו. חבשנו אותו, הוא היה פצוע אנוש. בינתיים כבר דאגו לנו, כי יחידתנו איחרה לחזור בגלל קרב קשה זה…

    (*) חיים בן-דור ז”ל, חבר יגור. על שמו נקראה השכונה בן-דור. כיום נשר. (נטע)

    (**) אסף ז”ל, כנראה אסף כץ, חבר יגור, שנפל לאחר מכן בקרב על הכפר ינוח. (נטע)