חנקה גרבר

09/09/1905 - 21/05/1989

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט' אלול התרס"ה

תאריך פטירה: ט"ז אייר התשמ"ט

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שלמה גלובמן

בנים ובנות: דקלה ביידיץ

חנקה גרבר

חנקה (חנה) גרבר נולדה בשנת 1905, בעיר סוונציאן, פלך וילנה (אז רוסיה הצארית). הוריה היו סוחרים. היו במשפחה עוד 6 בנים ובנות. בשנת 1914,
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נדדה המשפחה לעיר גומל שברוסיה הלבנה. 8 שנים שהו שם. שם למדה חנקה בבית-ספר כללי ובערבים בחוגים לעברית של “תרבות”. שם כבר למדה עברית על בוריה. בשובם
הביתה נדבקה בחידק הציונות ושאפה לעלות ארצה. על אף התנגדות הוריה יצאה להכשרה חלוצית בסביבות וילנה והיא רק בת 17. הייתה זו הכשרה חקלאית אשר חנקה אהבה.
בשנת 1925 זכתה לסרטיפיקט, מבין החלוצת הבודדות שזכו לכך, ועלתה ארצה. תחילת דרכה בארץ – ב”חברת המעבר” שע”י פתח-תקוה, שעלתה באותם ימים להתיישב בגבעת-השלושה. מכאן לקבוצת טירה. לאחר שזו התפרקה נכנסה חנקה – לפי המלצת הרצפלד – לבית-הספר החקלאי של חנה מייזל בנהלל – מוסד ידוע בימים ההם שהכשיר לחיי-חקלאות הרבה חלוצות. שם למדה חנקה בשקיקה והנאה מרובה את תורת החקלאות.
בתום לימודיה נתקבלה חנקה ליגור – ביתנו, אליו הגיעה ב-1.9.1928 והפך להיות ביתה החם, האוהב והנאהב עד יומה האחרון.
כחניכת חנה מייזל היה זה רק טבעי שתתחיל בחקלאות. השנים הללו, שנותיה הראשונות בארץ ובעבודת האדמה, נחשבו בעיניה כמאושרות בחייה, על אף התנאים הקשים והמפרכים של אותם ימים. כי רוח הייתה
אז בארץ, בדור, רוח גדולה של שמחת היצירה יש מאין, של מעשי בראשית. ההתלהבות של התלם הראשון.
היו אלה גם ימים של אושר אישי בל ישוער. חנקה הקימה משפחה עם שלמה גלובמן. זוג נפלא, וגם בת נולדה להם. אלא שלמרבה הצער והכאב, לא ארכו הימים ואסון נורא בא עליה: שלמה, בעלה האהוב נהרג בתאונת עבודה במחצבה בה עבד. חשך עליה עולמה, אבל בכוחות נפש אדירים המשיכה בחיים למען הבת ולמען הכלל.
כ-15 שנים עבדה בחקלאות, בענפים שונים (גן-ירק, לול, רפת, משתלה, ואף עגלונות), עד שנקראה לעבוד בטיפול בילדים. גם פה הצליחה. מסירותה, אחריותה ותבונתה הקנו לה שם ומיומנות. ברם, התנאים
המפרכים של אותם ימים, הסחיבות הרבות שהיו נחלת המטפלות של אז, גרמו לה לכאבי גב חזקים, עד שנאסר עליה מטעם הרופאים להמשיך בעבודה זו. הוצעה לה “לגין” והיא בת חמישים כבר. היה לה קשה לעבור מהילדים לקופסאות הקרות. אך חנקה השתלבה גם פה בעבודות הייצור ואפילו זכתה בשנת 1975 לפרס העבודה שההסתדרות מעניקה לעובד מצטיין. ומ”לגין” ל”טובופלסט”. וכך עמלה ועבדה חנקה כל ימי חייה בחריצות ובזריזות כפיים עד שנפלה למשכב ולא יכלה עוד.

חיים של יצירה, חיים של טעם. אשת חברה מובהקת הייתה חנקה, תמיד מעורה בנעשה מסביב, בעלת רגש אחריות לכל מה שמתרחש כאן. מי ימנה מספר לפעולותיה, לתפקידים שמילאה, ביניהם אחראיים וגדולים, כמו מזכירת המשק,סדרנית עבודה וכו’. דומה שלא התקיימה אסיפה ביגור בלא השתתפותה האקטיבית של חנקה. תמיד השמיעה את האמת שלה בתוקף וללא משוא פנים, ברצינות ובאחריות, בקול צלול ומשכנע. מדור הנפילים אשר בארץ, אשר בנו לנו את כל היש בכל להט נפשם ואמונתם. דור אשר עמד מוכן לשאת את עמם על השכם בכל עת תמיד. דור אשר הפשטות והיושר, הענווה וההסתפקות במועט קרנו מכל ישותם.
חנקה הייתה אישיות אשר כולנו הערכנו אותה, כה אהבנו והערצנו והיא גם אהבה אותנו, את כולנו כקטון כגדול: “האנשים שעוברים על-יד חלוני כל אחד קרוב לליבי, הוא חלק ממני, כפי שאני חלק מהציבור הזה” – דברים אלה אמרה בראיון עם שולמית אמיתי ז”ל.
וגם סמוך לסוף, כאשר הרגישה שכוחותיה אוזלים, דיברה עם הקרובים אליה על אותו נושא. ביקשה כאילו להביא לידיעת הציבור עד כמה אהבה את כולם, את כולנו. וגם אנחנו אהבנו אותך מאד, חנקה, אהבנו והערכנו
וגם זכור נזכור אותך עד סוף ימינו באהבה רבה וכנה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • עובדת מצטיינת בלגין

    חנקה נבחרה כעובדת מצטיינת בלגין, 1975. מבצע זה, שהוכרז במשותף ע”י הממשלה (משרד המסחר והתעשיה ומשרד העבודה), הסתדרות העובדים הכללית והתאחדות התעשיינים, בא במטרה לסייע למאמץ המשקי של המדינה, בקידום הייצור והייצוא, ע”י העלאת ערכי העבודה והפריון במפעלי התעשיה. בין המטרות המוצהרות של המבצע יש לציין: יצירת אווירה נאותה בתחום יחסי העבודה, עידוד העובדים ליתר מסירות בעבודתם, הגברת תודעת הפריון והייצור והבלטת עובדים מצטיינים בענפי המשק השונים. המבצע מכוון להבליט את העובדים המצטיינים במפעלים השונים כדוגמה חיובית שתעודד את כלל העובדים ללכת בדרכיהם.

    להלן נימוקיהם של מגישי מועמדותה:

    “מגלה אחריות ומסירות רבה בעבודה, תוך הקפדה על טיב העבודה ואיכות המוצר. חנקה היתה מהחברות הראשונות שנכנסו לעבוד בתעשיה, וממשיכה בכך, למרות גילה, מזה למעלה מ-20 שנה…

    חנקה מגלה חריצות, התמדה ונכונות לסייע לאחרים, ומעודדת גם את העובדים איתה לאותה מסירות, תוך גילוי יוזמה, תושיה ועניין. יש לציין כי היא רואה בעבודתה בייצור התעשייתי מעין שליחות, והוכחה ליכולתה של החברה בקיבוץ להשתלב בעבודה יצרנית ובתעשיה.

    שאלה (מראיין זאב רימון): באיזו מהעבודות היה לך סיפוק רב והרגשה טובה ביותר?

    חנקה: אני באה מסביבה בה נחשבה עבודה פיזית לדבר נחות ביותר. עם הצטרפותי ל”החלוץ” חונכתי לקראת אידיאלים, והמרכזי בהם – להיבנות כעם במולדתו על ידי עבודה… זה חישל אותי לקראת העתיד… ובגיל 18 מצאתי את עצמי צועדת בבטחה ובנכונות לקראת ההגשמה.

    שאלה: באיזו עבודה הרגשת הכי טוב?

    חנקה: כל עבודה וטעמה היא. לחקלאות נקלעתי בגיל צעיר, מלאת כוח והתלהבות. התנאים אז היו קשים ביותר. ההליכה אחר המחרשה מחושך ועד חושך, הזיבול, הזריעה והקציר בחרמש – זו היתה עבודה לא קלה גם לבחורים, לבחורה עוד יותר, אך ההימצאות בטבע נתנה סיפוק עצום.

    לעבודה עם ילדים נקלעתי במקרה… אך חיש מהר מצאתי את עצמי במעגל חיים מעניין והשתלבתי בו לא רע…

    לחרושת באתי בגיל קרוב לחמישים… השעות הקשות ביותר היו שעות הבוקר, כאשר המגע עם הפח הקר בא במקום המגע והפגישה עם הילד המתעורר…

    שאלה: היית מייעצת לבנות גם עכשיו לעשות עבודת גברים?

    חנקה: אינני מייעצת לאף אדם להתאמץ מעל לכוחותיו, אך באותה מידה אינני מקבלת את הנהירה לעבודה קלה ונקיה. אני רואה זאת כהפסד לאדם, כי בעבודה יוצרת רב הוא הסיפוק.

    ולבסוף, אומר לך רימון: הרבה יותר קשה לדבר על עבודה מאשר לעשותה…

  • ותיקי ההגנה מספרים

    חנקה גרבר:

    עם כל הדלות שהיתה לנו בימים ההם ביכולת, בכוחות, בידיעה – החבֵרָה נתנה הרבה משלה. אם היתה העזה בציבור ללכת לקראת דברים קשים, הרי שהיא היתה גם אצל החברה. כאשר העמידו חברה להיות מדריכה בשיעורי-נשק, היא עמדה יפה במשימה. אני זוכרת איך היינו מתכנסים בחדר האפל, במרתף הצילומים של חנן, אם זו פִירָה הרזה, הדקה, או אם זו אני או בריינה, ומולנו עמדו הבחורים גבוהי הקומה עם כל היחס הרציני למאמץ, לתפקיד, ויכלו לקבל מאיתנו את הפקודות ואת ההוראות שניתנו בשיעורי הנשק. היתה בנו אז מעין תמימות, גישה של שוויון-ערך לאדם, ומהאדם לנשק.

    כשהעמידו אותי להיות מפקדת-עמדה היה זה ללא קבלת הכשרה מוקדמת… את ההכשרה קיבלנו הרבה יותר מאוחר, אחרי שמילאנו תפקידים במשק.

    יש דברים שהצניעות שבנו אינה מרשה להעלות ולספר, אך הייתי רוצה להעלות כאן אפיזודה מהימים ההם:

    יום אחד באים ואומרים לי שעלי לצאת לקורס מפקדי עמדות, לשבועיים. הקורס נערך ברמת-יוחנן והיה מיועד בעיקר לאנשי עמדות בעיר…

    אני מודה ומתוודה שלילה יציאתי לקורס לא עצמתי עין. כל הזמן הטרידוני המחשבות איך אני, הכפרית, אתמצא בין מפקדי העמדות. כשהגענו למקום התברר שאנחנו מונים 48 חברים ו-3 חברות, בתוכם היינו 3 קיבוצניקים: צבי זעירא, אני ועוד חבר משער-העמקים…

    כבר עם ראשית האימונים, אנחנו – שלושת הקיבוצניקים – קיבלנו בכל הזדמנות על הראש, אך כאשר ניגשו לעבודה המעשית ניכרת היתה עליונותנו… אנחנו, אנשי הכפר, ביצענו את הפקודות לא באותו המתח המבריק, אלא בטבעיות שהיתה טבועה בנו. כאשר הגענו לשיעורים בתפעול-נשק, כבר בשיחה הראשונה ביקשו אנשי העיר מהמפקד הראשי לבדוק מדוע אנשי הכפר שולטים כל-כך יפה בנשק, וכיצד הם מצטיינים כל-כך בפשטות העברת הפקודות ובביצוע… אנשי העיר, כאשר קיבלו נתוני תרגיל, התייחסו אליהם בבחינת “כזה ראה וקדש”. אנחנו – עיבדנו את הנתונים לפי הבנתנו.

    באחת הפעמים נדרשתי לנתח תרגיל לאחר הביצוע. תשובתי היתה שאין ביכולתי לעשות זאת היות ואני “מתתי”. לפי נתוני התרגיל “נהרגתי” ע”י אנשינו…

  • מתוך ראיון עם שולמית אמיתי

    עד היום נשמע קולה של חנקה באסיפות הקיבוץ, למרות גילה הגבוה, הרבה מעבר גיל הפרישה, בדיונים קשים ונוקבים, במאבק מוסרי בו נאבק הציבור הקיבוצי עם עצמו בין הרצוי והאפשרי. קולה הצלול המתכתי משכנע את קהל השומעים בהיגיון הדברים המתובלים ברגש חם.

    כזו אנו מכירים את חנקה גרבר עשרות בשנים, מהפועלות הקשישות בקיבוץ שלנו, במוחד בחרושת שלנו. גם היום היא מתחילה את יום עבודתה השכם בבוקר – עוד כשהשומרים מסתובבים בחצר. למה? “כדי להאריך את יום העבודה במפעל”, היא מסבירה.

    המוטו שלה: “מעולם לא הייתי בתחרות עם מישהו. עם עצמי – כן!”