יהודה עוגן

18/11/1935 - 12/02/1957

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ב חשון התרצ"ו

תאריך פטירה: י"א אדר א' התשי"ז

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: גולני

שליחות תנועתית: חטיבת בני הקיבוץ המאוחד

מחזור / חברות נוער: ט

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: יאיר עוגן, יהושע עוגן

יהודה עוגן, רב טוראי

נולד – כ”ב במרחשוון תרצ”ו (18.11.1935)
נפל – י”א אדר א’ תשי”ז, 12.2.1957

בן שרגא ומרים. נולד ביגור. מראשית לימודיו התבלט כשקדן ושואף דעת ונמנה עם הטובים שבתלמידים. עם כניסתו לחברת הילדים היה פעיל בכל השטחים החברותיים: הצטיין והשתתף במפעלים ספורטיביים רבים; היה פעיל במקהלת בית הספר ובתזמורתו וחלילו תמיד עמו; כן הראה כשרון למחול ולמשחק ולא אחת השתתף בהופעות שונות. בהצטרפו לשכבת הנעורים של חטיבת בני הקיבוץ המאוחד הוא נתן את ידו תכופות בריכוז החברה מתוך הצלחה רבה; הצטיין בכושר ארגוני ובתכונות הנהגה. בהגיעו לגיל 16 כבר עסק בהדרכת כיתות ילדים מן השכבה הצעירה ממנו. לאחר סיום לימודיו התיכוניים יצא לשנת עבודה בחטיבת בני הקיבוץ המאוחד וריכז בה את הפעולה הצופית והמחנאות. כתום השנה התגייס לצה”ל בנובמבר 1955, עבר קורס מ”כים ולאחר מכן נשאר מדריך באותו מקום.
ביום י”א באדר א’ תשי”ז (12.2.1957) בשעת מילוי תפקידו נפצע ובדרך לבית החולים מת מפצעיו.
הובא למנוח עולמים בבית הקברות ביגור.
הקובץ “עד תום” ובו מכתביו וקטעים מיומנו הוצא על יד המשק.
במשך שנים רבות נערכה תחרות כדורסל לזכרו ולזכר דב ילין שנפל בקרב.


Notice: Undefined index: query in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 225

Notice: Undefined index: id in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 226

Notice: Undefined index: query in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 225

Notice: Undefined index: id in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 226

Notice: Undefined index: query in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 225

Notice: Undefined index: id in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 226

Notice: Undefined index: query in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 225

Notice: Undefined index: id in /home/shimshia/public_html/pneiyagur.co.il/wp-content/plugins/pneiyagur/Elementor/text-tags.php on line 226

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אמא ואבא

    … לו רצו להגדיר את נושא חייו של יהודה בשנים האחרונות במשפט אחד, אפשר היה לאמר שזה היה: “בן אדם ויחסיו לחברה”. הוא האמין באדם, אהב אותו, האמין בטוב שבו. הוא שנא גסות ואלימות, אך האמין בשכנוע ובחינוך ע”י דוגמא אישית. במיוחד אהב ילדים, והם אהבו אותו. אהבתו זו, יחד עם אופיו השקט והמאוזן ועם כשרון פדגוגי טבעי, עשו אותו למחנך מבטן ומלידה.

    דורנו מתלבט לא מעט בדבר שאחרי שבירת דפוסח החיים המסורתיים טרם גיבשנו דפוסי חיים חדשים אשר השתרשו בחיינו במידה כזאת שהם כבר מובנים מאליהם, שהם כבר מעבר לכל מחשבות וערעורים, ובעיקר: שהם קדושים לכל ומחייבים.

    חיפוש אחרי דפוסי חיים לחברה היה אחד מנושאי חייו של יהודה בזמן האחרון. האמרה “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו” היתה בשבילו רק מחצית האמת. הוא הבין את יחסי הגומלין בין תוכן וצורה והיה רגיש לביטויים לא מתאימים של הצורה “החיצונית” כביכול של יחסי אדם.

    טבעי היה בשבילו לתת כבוד לזולת.

    אחד מעמודי התווך של החברה היתה בשבילו המשפחה. הוא ראה את עצמו כחוליה בשרשרת הדורות, ויחסיו למשפחה היו לא רק יחסי חיבה עמוקים אלא גם ביטוי לתמונת העולם האורגנית שלו. לכן טבעי היה בשבילו לתת כבוד לזקן, הן בחברה והן במשפחה. הסבתא על הר הכרמל היתה בשבילו לא רק זקנה אהובה אלא חלק מגזע המשפחה.

    הוא שאף לשלמות וליופי, לתמונה כוללת והרמונית. בזמן היותו תלמיד דיברנו לפעמים על כך, למה הוא בעצם נוטה: להומניסטיקה, מתמטיקה, ביולוגיה, היסטוריה, למוזיקה או לתרבות גופנית? יצא שהוא הקדיש את עצמו לכל מבלי להבליט דבר באופן מיוחד. תמונת עולמו וכמו כן חוק התפתחותו הפנימית היו אוניברסליים. והוא כאילו הקשיב לקול החוק הפנימי שלו והלך למצוא את עצמו ואת עולמו בביטחון ובעקביות, במשק, בחברה, בצבא. נתנו לו ללכת, כי היינו בטוחים בו גם אנחנו.

    וכך הלך עד תום. וכך יחיה בתוכנו ובלב חבריו. עד נצח.

    מרים ושרגא

    (מתוך יומן יגור, קובץ לזכרו 14.3.1957)

  • היחס לאויב

    מתוך מכתבים אחרונים, נובמבר 1956

    היו מספר גילויים שליליים, אמנם לא בחריפותם, אך אין זה משנה את העובדה. אני מתכוון לשלל או – כפי שאני מכנה זאת – ל”שלליזם”. לגנותם של המצרים היה שציוד ושלל נשאר שם למכביר, כמו שלקחו את רגליהם בידיהם וברחו כל עוד נפשם בהם, כשתחתוניהם לגופם בלבד. אך לגנותנו היא חמדנות השלל שהשתקפה מעיני האנשים, כשהחברה קורעים קיטבגים ומחטטים בכל חור שיש סיכוי מה למצוא בו סמרטוט כלשהו.

    לי לא כל כך איכפת שמישהו יקח חפץ כלשהו; השאלה הקובעת כאן היא שאלת האווירה הלא בריאה שנוצרת סביב אותו עניין, שהיא הורסת מבחינה צבאית, אך יותר מזה מבחינה אנושית גרידא. אני למשל לקחתי כמה אותות הצטיינות ותעודות למזכרת וחבשתי, דרך שביץ, כובע “פדאיון” שזרקתיו לאחר כך. יפה עשה המ”פ לאחר מספר ימים כשאסף את כל השלל ללא יוצא מהכלל מהחברה…

    … חייבים אנו לפני הולכנו לקרב לדעת על מה נלחמים אנו ונגד מי. נלחמים אנו למען מטרות השלום והצדק שלנו ונגד השלטון השולט שם, אך יסוד מוסד הוא להעריך ולשמור על כבודו ודמותו של בן האדם היריב העומד מולנו (כמובן תוך שמירת אמצעי ביטחון חמורים) באשר מולנו עומד בן אדם ולא חלאת אדם.

    למען הבהר יותר – חושבני שיחסנו אל אויבינו הוא קנה מידה בזעיר אנפין ליחסינו אל עצמנו וחברינו. חוץ מהכל הדבר עלול להיות בבוא הזמן תעמולה נגדית הורסת ביותר שאין אנו זקוקים לה, במיוחד בימינו ובמצבנו זה…

    #

    פעמיים יצא לי לבוא בקשר עם הערבים המקומיים פה ועם השבויים, ושתי הפעמים כאחד לא היו מן הנעימות ביותר, ולאו דווקא משום שאיני סובל אדם ערבי אלא משום התפקיד בו שימשתי לגביו… כשבדקנו את הבתים לקחתי אתי תמיד את בעל הבית שיהא אחראי, או יותר נכון שיהא נוכח בזמן החיפוש, לבל ניקח דבר ולבל נעולל דבר שהוא בניגוד לנוהג המקובל… למרות הכל זה הזכיר לי במשהו את האנגלים, שאיני רוצה חס וחלילה להתחרות בהם. זוכר אני עוד את חדרכם שבאתי לראותו לאחר החיפוש ב-46. החדרים שהשארנו אנחנו היו אמנם מסודרים פי 1000 מהם אך בכל זאת השם “חיפוש” עושה את שלו. הקפדתי באופן חמור ביותר לבל תילקח אפילו סיכה מבית; ניסיתי לחייך פה ושם…

  • על הנימוס בתוכנו

    יתכן ויעלה חיוך בפני מישהו (ואולי רבים) בקראו רשימה זו, אך מעלה אני בעיה זו מאחר שרואה אני בה אחד העיקרים בחיינו. אין מדברים על זאת בחדרי חדרים כעל “חדשה מעניינת”, אך שייך זה לאחד היסודות שבאופן חיינו המיוחדים.

    ישבתי בחג העליה על הקרקע של המשק יחד עם כולם סביב שולחנות ערוכים, כשאווירת חג שורה עלינו. נדמה כאילו היתה זו אחת משעות השמחה שמלכדת את המשק, ואותנו החיילים והחוג הבוגר. אך תופעה אחת העכירה את רוחי, אכנה זאת בקיצור: “יחס הכבוד ההדדי שבין חברי המשק”. בהגיע התור של “דברי חבר”, עת נשא ברכתו מזכיר המשק – כאילו אוטומטית נפתחו הפיות לגל דיבורים בלתי פוסק בטון ציני (שמשום מה נהפך לנחלת “החברה”), כאילו להפגין – “מה הוא מפטפט שם; שבענו את נאומיו”… לצערי תופעה זו נהפכה אצלנו לכעין מחלה כרונית, ויש אומרים שאין זו כלל מחלה אלא דבר טבעי ובריא. הדבר מתבטא במסיבות, בכינוסים ובאספות כלליות; כל פינת הנוער רוגשת ואין מאזין ברצינות, או שיחות שבחדר וכיו”ב.

    אין לראות את המשק רק כיחידה משקית המפרנסת את עצמה באופן קולקטיבי והחיה לפי עקרון של “כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו”. אלה הם אמנם ערכי היסוד האוחזים את הקיבוץ במסגרת, אך לא פחות חשוב ולעיתים גםיותר, הוא אותו עיקר המדבר ביחסי הכבוד ההדדי שבין אדם לחברו. באשר לכל אדם זכות להשמיע את דברו ולהביע את דעתו ועוד יותר מזאת: להישמע בכבוד וביחס מתאים והוגן, ולו גם דבריו אינם נכונים או משעממים במקצת.

    שוויון אינו אומר רק השוואת התקציב האישי או חלוקה שווה של ממתקים, אלא עוד יותר שוויון ביחס לממשי, לדבריו של האדם. שוויון בכבוד הניתן לאדם, שאינו נמדד לפי השכלתו, מקומו בריכוז ענייני המשק או לפי הכישרון הרטורי שלו. אך אין זו רק שאלה של זכות האדם לקבל את היחס והכבוד הראויים, זו שאלה של חובת המשק על כל פרט ופרט בתוכו לתת לחברו את המגיע לו – כאן נעוצה למעשה שלמות וחוזק החברה הקיבוצית שבה תלויים בהכרח כוחו המשקי והפוליטי של הקיבוץ.

    יש פה דבר נוסף שדווקא בינינו, הדור הצעיר, אינו נפוץ ביותר והוא – הנימוס. נכון הוא שהקפיטליזם נושא בחובו מספר גינוני נימוס שאך חיצוניים הם – ואין מקומם בינינו. אך בגלל זה אין לפסול את הנימוס שיש בו משום הבית יחס כן וחברי לו אנו זקוקים ביותר בחברה כשלנו. אותו “שלום”; “תודה”; “בבקשה” וכיוצא באלה רק יוסיפו לנו…

  • על הכבוד והנימוס בינינו

    על תופעה אחת

    יתכן ויעלה חיוך בפני מישהו (ואולי רבים) בקראו רשימה זו, אך מעלה אני בעיה זו מאחר שרואה אני בה אחד העיקרים בחיינו…

    ישבתי בחג העלייה של המשק יחד עם כולם סביב שולחנות ערוכים, כשאווירת חג שורה עלינו. נדמה כאילו היתה זו אחת משעות השמחה שמלכדת את המשק, ואותנו החיילים והחוג הבוגר.

    אך תופעה אחת העכירה את רוחי – אכנה זאת בקיצור “יחס הכבוד ההדדי שבין חברי המשק”.

    בהגיע התור של “דברי חבר”, עת נשא ברכתו מזכיר המשק, כאילו אוטומטית נפתחו הפיות וגל דיבורים בלתי פוסק בטון ציני, כאילו להפגין – “מה הוא מפטפט שם; שבענו את נאומיו”…

    לצערי תופעה זו הפכה אצלנו לכעין מחלה כרונית, ויש אומרים שאין זו כלל מחלה אלא דבר טבעי ובריא. הדבר מתבטא במסיבות או כינוסים באסיפות כלליות, שכל פינת הנוער רועשת ואין מאזין ברצינות, או בשיחות שבחדר וכו’…

    לכל אדם זכות להשמיע את דברו ולהביע את דעתו ועוד יותר מזאת – להישמע בכבוד וביחס מתאים והוגן, ולו גם דבריו אינם נכונים או משעממים במקצת. שוויון אינו אומר רק השוואת התקציב האישי או חלוקה שווה של ממתקים, אלא עוד יותר שוויון ביחס לממשי, ולדבריו של האדם, שוויון בכבוד הניתן לאדם שאינו נמדד לפי השכלתו, מקומו בריכוז ענייני המשק או לפי הכישרון הרטורי שלו…

    זו שאלה של חובת המשק על כל פרט ופרט בתוכו לתת לחברו את המגיע לו. כאן נעוצה למעשה שלמות וחוזק החברה הקיבוצית שבה תלויים בהכרח כוחו המשקי והפוליטי של הקיבוץ.

    יש פה דבר נוסף שדווקא בינינו, הדור הצעיר, אינו נפוץ ביותר והוא – הנימוס.

    נכון הוא שהקפיטליזם נושא בחובו מספר גינוני נימוס שאך חיצוניים הם – ואין מקומם בינינו, אך בגלל זה אין לפסול את הנימוס שיש בו משום הבעת יחס כן וחברי לו אנו זקוקים ביותר בחברה כשלנו. אותו “שלום”, “תודה”, “בבקשה” וכיוצא באלה רק יוסיפו לנו…

    נדמה לי שתופעה זו מקורה נעוץ בעברנו החינוכי, על שלא חונכנו להקשיב אחד לדברי חברו, אם זה בשיחת חולין שבחדר ואם זה באסיפת חברה וכו’.

    לכן, לכל מי שיצא אי פעם להדריך בגיל צעיר, שומה עליו לשים דגש על עיקר זה. ואשר לנו, הבה נשנה מעט מדרכנו הצינית.

    (“בינינו לבין עצמנו”, דף קשר בין בני יגור בצה”ל, 19.1.1956)